רעש הכלים וההרמות כוסית הרמות החרישו את מוזיקת הרקע במסעדת “חוף הזהב”. באוויר ריחפו ניחוחות של עגל צלוי, גבינות יקרות ופירות — חברת בנייה גדולה חגגה עשור להקמתה.
דניס, האדריכל הראשי של החברה, ישב בראש השולחן עם עניבה משוחררת. האלכוהול האדים את פניו, ותנועותיו נעשו רחבות ומרושלות.
הוא דחף הצידה את כוסו החצי ריקה וטפח על כתפו של מתמחה צעיר.
— הדבר הכי חשוב בעבודה שלנו, חבר’ה, זה שיהיה לך גב! — אמר בקול רם. — אשתי יושבת בבית ולא בולטת. איזה מתכננת היא כבר יכולה להיות? בדיחה. היא רק שוטפת רצפות. נשים כאלה שייכות למטבח. אני צודק, לא?
המתמחה חייך במבוכה והביט בצלחתו. מולו, מהנדס מבוגר, מטווי איליץ’, נאנח בכבדות והניח את המזלג.
— לא כדאי לך לדבר עליה ככה, דניס… — אמר בשקט. — יאנה מטפלת באמא שלך. זה לא קל. והיא סיימה את הלימודים בהצטיינות. למדנו יחד — היא עזרה לכולם.
— עזרה, אבל שכחה הכול! — נופף דניס בידו בזלזול. — היא לא מבינה כלום בתוכנות מודרניות. לפעמים אני נותן לה לתקן קווים פשוטים, שלא תתנוון לגמרי.
איש לא שם לב לגבר הגבוה בחליפה כהה שנעמד במרחק כמה מטרים. רומן אדוארדוביץ’, בעל החברה. הוא הקשיב בשקט, ובמבטו ניכרה בוז גלוי.
בקצה השני של העיר, בדירה קטנה וצפופה, ישבה יאנה לצד אישה מבוגרת. האוויר היה ספוג בריח תרופות.
— תחזיקי מעמד, טמרה איליניצ’נה… המשחה תעזור בקרוב — אמרה בעדינות, וסידרה את השמיכה.
היא לא אמרה שהתרופות היקרות נקנו מכספה הפרטי. דניס פיקח על כל הוצאה.
האישה הזקנה אחזה בשרוולה בקושי.
— דניס… איפה הוא?
— בעבודה… פרויקט חשוב — שיקרה יאנה.
היא ידעה היטב שהוא במסיבת חברה, שאליה מעולם לא הזמין אותה.
מאוחר יותר, במטבח הצר, המחשב הנייד זמזם. על המסך — חישובים הנדסיים מורכבים. דניס שוב השאיר הכול לה.
איש בחברה לא ידע שכל הפרויקטים ה״מבריקים״ שלו הם בעצם שלה.
— ריק… כמו חזית יפה… — לחשה הזקנה.
יאנה קפאה במקומה.
אחרי חצות דניס נכנס מתנדנד, מריח מאלכוהול ובושם זר.
— עוד לא ישנה? השרטוטים מוכנים? מחר אני מציג אותם! — צעק.
— כמעט — ענתה בשקט.
— תפסיקי לבזבז כסף על אמא שלי! אני אשלח אותה למוסד!
יאנה סגרה לאט את המחשב.
— מספיק.
קולה היה שקט אך תקיף.
דניס הופתע.
— מה?!
— אל תעז לדבר כך על האישה שגידלה אותך. ותזכור — בלעדיי אתה כלום.
הוא השתתק.
למחרת הגיע שליח עם חבילה. בפנים — תוספי תזונה וויטמינים יקרים.
מעליהם פתק:
“עבור חמותך. הרבה כוח לך. — ר. ס.”
כעבור רגע הטלפון צלצל.
— יאנה סרגייבנה? כאן רומן אדוארדוביץ’.
היא הזדקפה מיד.
— אני יודע שכל הפרויקטים שבעלך הגיש הם למעשה שלך.
— זה לא נכון… רק עזרתי…
— אין צורך להכחיש. אני רואה את ההבדל. תבואי היום בשלוש למשרד שלי. עם בעלך.
בשלוש בדיוק ישב דניס לחוץ במשרד המנהל.
רומן עיין בשקט בתכניות.
— תסביר לי את נקודת החיבור הזו.
דניס קפא.
— אה… זה סטנדרטי…
— לפי איזה תקן?
שתיקה.
זיעה הופיעה על מצחו.
— הטכנאי… הוא חישב…
רומן פנה ליאנה.
— אולי את תרצי לענות?
דניס צחק בעצבנות.
— היא? היא רק עקרת בית!
יאנה לקחה את העט.
תוך דקות ספורות כתבה חישוב מדויק וברור.
רומן הנהן.
— זה הרמה שראיתי כל הזמן.
הוא הביט בדניס.
— אתה מפוטר.
דניס התפרץ.
— היא אשתי! היא לא הולכת לשום מקום!
— אני כן — אמרה יאנה בשקט.
חודשים עברו.
יאנה הפכה למהנדסת ראשית. דירה חדשה, עצמאות כלכלית, כבוד.
דניס נעלם בהדרגה.
ערב אחד אמר לה רומן ברכות:
— את לא רק בונה מבנים. את בונה חיים.
הוא הניח לפניה קופסת קטיפה קטנה.
— אני לא מבקש שתעמדי מאחוריי. אני מבקש שתעמדי לצדי.
עיניה של יאנה התמלאו דמעות.
— כן.
שלוש שנים לאחר מכן, היא חנכה את משרד האדריכלות שלה, גוזרת סרט אדום.
מצלמות הבהבו.
ויאנה ידעה דבר אחד בוודאות:
היצירה הגדולה ביותר שבנתה אי פעם… הייתה חייה שלה.
