המכתב הרשום הגיע בטעות. הדוור מסר אותו ישירות לקסניה, ובלבל אותה עם הנמען האמיתי — בעלה רומן. בפנים הייתה דרישת תשלום מהבנק: החזר מלא של הלוואת צריכה ישנה ופגועה. הסכום היה כל כך גדול שהאפסים נדמו כמתערבלים מול עיניה.
קסניה התיישבה לאט על הפוף הקטן מול המראה. כאחראית ביקורת בכירה היא סמכה רק על מספרים — ומספרים לעולם לא משקרים. אבל הפעם הם צרחו אמת שאי אפשר להתעלם ממנה. רומן, שבמשך שנה שלמה התלונן על עיכובים במשכורת וחסך בכל דבר קטן, לקח בחשאי הלוואות ענק.
המפתח הסתובב בדלת.
במהירות היא החליקה את המכתב לכיס הקרדיגן הביתי שלה.
רומן נכנס, זרק את המפתחות והלך ישר למטבח כאילו הכול רגיל. אחריו נגרר ריח חד של בושם הדרים — זר, לא מוכר. בעבר קסניה חשבה שזה מהעבודה שלו. עכשיו זה הרגיש מטריד.
— קסיוש, ביום שישי אני שוב נוסע לאזור — אמר כשהפעיל את הקומקום. — העבודות מתעכבות. אשאר שם גם בסוף השבוע. את תדאגי לארוחת יום השנה, הכול חייב להיות מושלם.
הוא חייך בלי להסתכל עליה.
קסניה הנהנה בשקט, בזמן שהמכתב בער בכיסה.
בלילה היא לא ישנה. בסביבות שתיים בלילה המיטה זזה קלות. רומן קם, יצא בשקט מהחדר וסגר את הדלת בעדינות.
קסניה עקבה אחריו בלי רעש.
במטבח הוא עמד ליד החלון ודיבר בטלפון.
— כן, אמא, הכול מוכן — לחש. — עורך הדין הכין את ההסכם.
מהצד השני נשמע קולה החד של אינסה ולרייבנה, אמו.
— לא יהיה שום סקנדל — השיב רומן בעצבנות. — קסניה לא תעשה סצנות. היא תחתום על הכול כדי לא להתבזות. והדירה תהיה שלי.
קסניה נצמדה לקיר. השם שלה נשמע כמו גזר דין.
למחרת היא לא הלכה לעבודה. היא נסעה לחברתה יוליה, שעבדה בייעוץ ויכלה להשיג מידע בנקאי במהירות.
כעבור שעה היו מונחים על השולחן מסמכים.
— שלוש הלוואות גדולות — אמרה יוליה. — ותראי לאן הכסף הלך.
קסניה קראה: טיול יוקרתי לזוג, תכשיטים יקרים, העברות לאישה בשם יאנה סרגייבנה, והשכרת רכב יוקרה על אותו שם.
— הוא מתכנן משהו ליום השנה — לחשה קסניה. — הוא רוצה להשפיל אותי בפומבי.
— הוא שכח פרט אחד — אמרה יוליה. — הדירה שלך היא מתנה מסבא שלך לפני הנישואין. היא שלך בלבד.
זה שינה הכול.
בימים הבאים קסניה שיחקה את האישה המושלמת. רגועה, מחייכת, דואגת. במקביל העבירה כספים לחשבונות בטוחים ואספה ראיות.
יום האירוע הגיע.
המסעדה היוקרתית הייתה מלאה. כ־60 אורחים: משפחה, קולגות, מנהלים. רומן נראה בטוח בעצמו, כמעט מנצח.
הוא קם.
— עשרים שנה יחד — פתח חגיגית. — אבל אנשים משתנים.
שתיקה נפלה על האולם.
— פגשתי מישהי אחרת — אמר והצביע לעבר אישה צעירה בפינה. — היא נותנת לי עתיד.
לחישות עברו בקהל.
— אנחנו נפרדים — סיכם. — וקסניה תחתום על המסמכים עכשיו.
הוא הניח לפניה את הניירות והעט.
אבל קסניה קמה.
היא לקחה ממנו את המיקרופון.
— נאום יפה — אמרה בשלווה. — אבל חסרים בו כמה פרטים חשובים.
היא פתחה את התיק והוציאה מעטפה עבה.
— נתחיל מהדירה. היא לא רכוש משותף. זו מתנה מלפני הנישואין. אין לך שום זכות עליה.
רחש עבר באולם.
פניו של רומן נוקשו.
— ועכשיו ההלוואות — המשיכה.
היא הרימה את דפי הבנק.
— שלוש הלוואות ענק, שלא שימשו למשפחה אלא לטיולים, תכשיטים ואישה בשם יאנה.
בפינה, האישה הצעירה החווירה.
המנהל של רומן קם לאט.
— מחר אתה לא חוזר לעבודה — אמר בקרירות.
האולם התמלא לחישות.
רומן עמד קפוא, בעוד עולמו קורס.
קסניה הניחה את המיקרופון.
— את הדברים שלך תוכל לקחת מחר בין עשר לשתיים־עשרה — אמרה בשקט. — אחר כך אני מחליפה מנעולים.
והיא יצאה.
בחוץ האוויר הקר היכה בפניה, אבל לראשונה היא לא הרגישה פחד — רק בהירות.
שנה חלפה.
בית המשפט קבע: החובות הם באחריותו הבלעדית של רומן. הדירה נשארה של קסניה. הוא איבד את עבודתו, אחר כך את שמו, ובסוף מצא את עצמו עובד במחסן, גר עם אמו בדירה קטנה.
יאנה נעלמה באותו לילה.
קסניה הפכה למנהלת ביקורת בכירה בחברה גדולה. חייה חזרו לסדר — מדויקים, יציבים, נשלטים.
ערב אחד הטלפון צלצל.
רומן.
— קסניה… טעיתי — אמר בקול צרוד.
היא הביטה באורות העיר.
— אי אפשר להחזיר את הזמן — ענתה בשלווה. — בהצלחה.
היא ניתקה, חסמה את המספר, וחזרה לעבודה.
ולראשונה — הכול היה באמת במקום.
