— תחתום מהר יותר, אני עוד צריך להספיק להגיע לנוטריון, — אמר הגבר בחדות, תוך שהוא מנער באכזבה חלקיק אבק דמיוני משרוול החליפה שלו.
ורוניקה עמדה ליד הכיור. הברז הישן נטף בקצב קבוע, כמעט מעצבן, כל טיפה מהדהדת במטבח הקטן כמו שעון שמודד זמן שכבר איבד משמעות. ריח קל של חלודה עמד באוויר. על ידיה נראו סימני גירוי מחומרי ניקוי זולים, שבהם השתמשה בשנתיים האחרונות בעבודות נוספות כשוטפת כלים במסעדה מקומית, כדי לכסות את החובות על הסטארט־אפ ה“גאוני” שלו.
— אתמול עוד בחרנו אריחים לאמבטיה, — אמרה בשקט, תוך שהיא מנגבת את ידיה במגבת מטבח גסה. — אמרת שהחודש סוף סוף נהיה ברווח ונתחיל בשיפוץ.
— התוכניות משתנות, ורוניקה, — גלב זז באי־נוחות במטבח הצר. פתאום המקום נראה לו קטן מדי. — הפרויקט הלוגיסטי שלי אושר עכשיו על ידי ועדת ההשקעות של Alliance Group. זה כבר רמה אחרת. משקיעים, שותפים, כסף גדול. אני עולה שלב.
— ואני נשארת למטה? — שאלה בשקט, מתקרבת לשולחן שעליו היו מונחים מסמכי הגירושין בצורה מסודרת וקרה.
“תחתום מהר יותר. אני צריך אישה ברמה שלי,” הוא אמר קודם לכן בחיוך קר, כשסידר את המסמכים. — אל תיקחי את זה אישית, אבל בואי נהיה מציאותיים. אני צריך אישה שאפשר להופיע איתה בארוחות עסקיות בלי בושה. מישהי שמבינה טרנדים, לא מבצעים על פסטה. אנג’ליקה מתאימה לעולם הזה. לאבא שלה יש קשרים במשרד התחבורה. היא הכרטיס שלי למעלה. ואת רק מושכת אותי אחורה לחיים הצרים האלה.
ריח כבד ומתוק של בושם התפשט מהמסדרון. אנג’ליקה הופיעה בפתח, לא טורחת לחלוץ את מגפיי הזמש שלה, דורכת בבוז על השטיח הישן.
— גלב, אנחנו מאחרים, — אמרה תוך כדי הקשה על המסך בציפורן מטופחת. — אי אפשר לנשום פה. כבר נדבקתי בריח של אוכל. קח את הניירות שלך ובוא נלך.
— כמעט סיימתי, יקירה, — קולו השתנה מיד, נהיה רך ומתחנף. הוא דחף לעברה עט פשוט. — אני משאיר לך את הדירה. היא שכורה, אבל שילמתי לחודש הבא. ולגבי מניות — אל תעזי אפילו לחשוב על זה, העברתי הכול לאמא שלי. אין לך שום קשר להצלחה שלי. תחתמי.
ורוניקה לקחה את העט. הפלסטיק החליק בין אצבעותיה הלחות. לרגע ראתה בעיני רוחה את אותו יום לפני שמונה שנים — כשהיא יצאה מבית משפחתה העשיר עם תיק גב קטן בלבד. קולו הקר של אביה שאמר שהמתכנת הזה הוא טעות. והיא, שהאמינה שאהבה שווה יותר מכסף.
היא יישרה את הדפים וחתמה על כל עמוד בתנועה אחת ברורה ונחרצת.
— זהו, — אמרה ודחפה את המסמכים חזרה.
גלב חטף אותם מיד והכניס לכיסו בלי מילה. אנג’ליקה הלכה אחריו, עקבי נעליה מהדהדים במסדרון עד שנעלמו.
הדלת נסגרה.
שקט כבד מילא את הדירה — סמיך, מוחשי כמעט.
ורוניקה סגרה את הברז המטפטף. הטפטוף נפסק. לראשונה מזה זמן רב, שום דבר כבר לא דלף.
היא נשמה עמוק. בלי דמעות. בלי קריסה. רק בהירות חדה: זה נגמר.
היא הוציאה את הטלפון. המסך היה סדוק כמו רשת של סדקים. היא חייגה מספר שלא התקשרה אליו שנים.
— כן, ורוניקה אלכסנדרובנה? — נשמע מיד קול גברי רגוע, כאילו חיכה לשיחה הזו.
— “תקופת ההכשרה שלי בחיים האמיתיים” הסתיימה, — אמרה בשקט, מביטה דרך החלון המלוכלך. — שלחו את הרכב.
שתיקה קצרה.
— מיד. לאן לשלוח?
— לכתובת הנוכחית שלי. ועוד דבר: מה מצב המכרז של Alliance Group? הפרויקט של גלב אושר, נכון?
רשרוש דפים בצד השני.
— כן. אושר רק בגלל שהקרן ההשקעות שלנו שימשה ערבויות בסתר. בלי התמיכה שלך הוא לא היה עובר אפילו בדיקה טכנית ראשונית. הקוד מלא ליקויים.
— תבטלו את הערבויות, — אמרה בשקט. — באופן רשמי. תודיעו לדירקטוריון.
— בשמחה.
כעבור שעה עצר רכב SUV שחור מול הבניין הישן. ורוניקה יצאה עם תיק קטן. הנהג פתח לה את הדלת בלי לומר מילה.
בתוך הרכב היה ריח של עור חדש ושל שקט קר ומבוקר.
— ברוכה השבה, — אמר האיש שישב לידה.
— אני חושבת שאני חוזרת לעצמי, — השיבה.
למחרת בערב אולם מפואר של מלון נוצץ התמלא באליטה של העיר. אנשי עסקים, פוליטיקאים, משקיעים — כולם בתנועה מתמדת של שיחות ושמפניה.
גלב נע בביטחון בין האנשים, עם אנג’ליקה לצדו. לראשונה בחייו הרגיש שהוא “למעלה”.
ואז האווירה השתנתה.
לחישה עברה בקהל לכיוון הכניסה.
ורוניקה נכנסה.
בלי הצגה. רק נוכחות.
חליפה כהה ומדויקת. פנים רגועות. ושקט שנשפך על החדר כולו.
גלב קפא.
— ורוניקה? — לחש.
אנג’ליקה עיקמה את האף.
— האקסית שלך? המנקה הזו?
ורוניקה לא הסתכלה עליהם. היא ניגשה ישירות לבר, שם עמד ודים סמירנוב.
גלב חסם את דרכה.
— מה את עושה פה? — אמר ותפס את השרוול שלה.
היא שחררה את ידו באיטיות.
— אל תיגע בי, גלב.
אנג’ליקה צעקה לאבטחה.
— תוציאו אותה!
אבל מנהל האבטחה התקרב… והוריד את ראשו בכבוד קל.
— גברת ורוניקה אלכסנדרובנה?
גלב קפא.
— מה…?
קול עמוק חתך את האולם:
— אין טעות, — אמר ודים סמירנוב. — היא הנהנית הראשית מקרן ההשקעות שלנו.
הוא לחץ את ידה.
— ברוכה השבה.
פניו של גלב הלבינו לגמרי.
— נהנית… זה לא יכול להיות…
— הפרויקט שלך התקיים רק בזכות המימון שלה, — אמר סמירנוב בקרירות. — אנחנו מבטלים את כל התמיכה. בלי זה אתה חדל פירעון.
שתיקה.
אנג’ליקה נסוגה.
— שיקרת לי, — אמרה והלכה.
גלב נשאר לבד באמצע האולם, כשהלחישות סביבו מתגברות.
— ורוניקה… בבקשה… — קולו נשבר. — אפשר לתקן את זה…
היא הביטה בו בלי כעס, בלי ניצחון. רק מרחק.
— כבר אמרת הכול באותו בוקר, — ענתה בשקט. — רצית מישהי ברמה שלך.
היא הסתובבה.
והלכה.
