רומן תופף באצבעותיו על ההגה לאורך כל הדרך, לפי קצב של להיט קל ומוכר מהרדיו. הוא אפילו לא ניסה להסתיר את מצב רוחו הטוב — למרות שבאותו רגע הסיע את אשתו “למנוחה”, כפי שהרופאים קראו לזה… בפועל הוא לקח אותה לכפר נידח, שם אמורה הייתה לבלות את שארית חייה.
המתלים הקשיחים של הרכב בלעו באכזריות את מהמורות הדרך, וכל מכה הרימה את זלאטה במושב האחורי. היא ישבה ללא תנועה, מבטה נעוץ במשענת הראש האפורה והבלויה, כאילו כבר לא הייתה שייכת לעולם הזה.
— אינסה ולרייבנה, אולי תפתחי קצת את החלון — אמר רומן והביט במראה לעבר אמו. — אני נחנק מהריח הזה.
אמו קרעה בקול את עטיפת סוכריית המנטה.
— אמרתי לך לא לתלות את הדבר הנורא הזה עם ריח האורן! — התפרצה. — זלאטה, קר לך? …ברור שהיא לא עונה. לא משנה. שם יהיה לה טוב. טבע, שקט, יער. הפרופסור אמר: היא צריכה רוגע. בעיר היא נהרסת.
— אמא, השכנים ידברו… — רומן עקף בור עמוק. — הם יגידו שנפטרנו ממנה.
— אז שידברו — משכה בכתפיה האישה. — אותך מעניין הפרויקט שלך, אותי מעניין לישון סוף סוף. אני לא הולכת לטפל בחולה כל היום. שטפנידה תטפל בה. עם כסף עושים הכול.
זלאטה שתקה. ללא כל תזוזה.
אבל חודש קודם לכן הכול היה שונה.
אז גילתה שדודה ממורמנסק מת והותיר לה ירושה גדולה. היא רצה הביתה בשמחה והניחה את המסמכים על השולחן. רומן נשא אותה כמעט על הידיים, החמות הכינה ארוחת חג, והוציאו את כלי החרסינה הטובים ביותר.
שבוע לאחר מכן, חברתה עורכת הדין, מרגריטה, הזמינה אותה לקפה.
עוד לפני שהזמינו, מרגריטה דחפה אליה בשקט את הטלפון.
— תקשיבי לזה.
זו הייתה הקלטה.
קולו של רומן. צחוק של אישה.
— נו באמת, מילנה… אם צריך, אני אגיד לה: “תירקבי שם בסוף העולם”. היא גם ככה תישבר נפשית. אני אקבל אפוטרופסות וכל הכסף יהיה שלי. ואז אפתח לך סלון יופי…
זלאטה לא בכתה אז.
למחרת הלכה בשקט לבנק ורוקנה את הכסף. אחר כך התחילה את המשחק שלה.
בהתחלה אכלה פחות. אחר כך נראתה חלשה. ולבסוף “שותקה”.
במשך שלושה שבועות רומן לא עזר לה אפילו פעם אחת. החמות השאירה לה מרק קר וחזרה לטלוויזיה.
ועכשיו הם היו שם.
זאבולוגיה.
סביב הבית הישן צמחו סרפדים פראיים, והמרפסת כמעט קרסה. בדלת עמדה אישה גדולה — שטפנידה.
— הנה העירונית… — מלמלה.
רומן מסר לה מעטפה במהירות, הושיב את זלאטה על כיסא גלגלים חורק, וחזר לרכב בלי לומר מילה.
— רומה… — לחשה זלאטה.
הוא אפילו לא הסתובב.
הוא נסע.
קול המנוע נעלם.
שקט.
שטפנידה התקרבה וכבר הושיטה יד לכיסה של זלאטה.
ברגע הבא היא קפאה.
זלאטה אחזה בפרק ידה.
ואז… קמה.
זקופה.
רגועה.
— תקשיבי לי — אמרה בשקט, אבל בקול שלא ניתן להתווכח איתו. — בעלי נתן לך גרושים. אני אתן לך פי שלוש. אבל כולם חושבים שאני לא מסוגלת ללכת. וכך זה יישאר. אם תספרי למישהו… לא תראי אפילו שקל.
שטפנידה רק הנהנה.
כך זה התחיל.
למחרת זלאטה התחילה לנקות את הבית. במשך ימים עבדה — קרצפה, תיקנה, סידרה הכול. כשנגמר האוכל, הלכה לחנות.
שם פגשה את בוגדן.
האיש דפדף במסמכים בעצבנות.
— המספרים לא מסתדרים… המחלבה הולכת לפשיטת רגל…
זלאטה הביטה בו.
— היא לא תקרוס. רואה החשבון שלך מזייף נתונים כדי לשלם פחות מסים.
בוגדן הרים מבט.
— מי את?
— מישהי שיכולה לתקן את זה. בתמורה אני צריכה עזרה.
זה היה ההסכם.
תוך שלושה חודשים המפעל המפסיד הפך לרווחי. התרמית נחשפה, ונבנתה מערכת חדשה.
ובמקביל לזה… קרה משהו נוסף.
חלפה שנה.
רומן חזר.
הוא היה בטוח שימצא אישה חולה וחסרת אונים.
אבל במקום הבית ההרוס עמד בית מטופח.
בדלת עמדה זלאטה.
בריאה.
— באת בשביל הירושה? — שאלה בשלווה.
פניו של רומן החווירו.
— את… הולכת?!
— תמיד הלכתי.
רומן השתולל ודרש את הכסף.
ואז יצא מאחוריו בוגדן.
בבית המשפט הכול התגלה.
הירושה לא הייתה משותפת.
ורומן… איבד הכול.
זלאטה יצאה מהבניין.
בוגדן חיכה לה.
— הולכים הביתה? — שאל.
זלאטה חייכה.
— כן.
לראשונה… המילה הזו באמת משמעותה את מה שתמיד הייתה אמורה להיות.
