כמעט כל הכפר התאסף להלוויה, כאילו עצם הנוכחות השקטה שלו יכולה לחבק את וריה ולהקל על כאבה. חלק הביאו אוכל, אחרים עזרו בהכנות — מחוות קטנות של טוב לב שלא הצליחו למלא את הריק שהשאירה אמה. מאותו יום ואילך, דודה מריה, הסנדקית שלה, הפכה לתמיכתה העיקרית. היא הגיעה לעיתים קרובות, הדריכה אותה מה לעשות ואיך להמשיך הלאה. וריה הקשיבה בשקט וניסתה להחזיק מעמד.
עם הזמן היא סיימה את בית הספר ומצאה עבודה בסניף הדואר של כפר סמוך. חייה נכנסו למסלול פשוט ושקט. היא הייתה נערה חסונה, “דם וחלב”, כמו שנהגו לומר. פניה עגולים, לחייה ורודות, אפה מעט רחב, אבל עיניה האפורות זהרו באור רך ועדין. צמה עבה בצבע חום־בהיר ירדה עד מותניה והתנדנדה בכל צעד שלה.
אבל בכפר לא היא משכה את המבטים — אלא ניקולאי. הוא נחשב לגבר היפה ביותר באזור, והוא ידע זאת. שנתיים חלפו מאז שחזר מהצבא, והוא חי כאילו העולם כולו שייך לו. הבנות עקבו אחריו בעיניים, צחקו בקול רם יותר כשהוא עבר, וחיפשו כל הזדמנות לדבר איתו. אפילו הבנות מהעיר שהגיעו בקיץ לא יכלו להתעלם ממנו. עם מראה כזה, אמרו, הוא היה צריך לשחק בסרטים ולא לנהוג במשאית בדרכי עפר.
אבל ניקולאי לא מיהר להתחייב. הוא נהנה מהחופש שלו.
עד שיום אחד דודה מריה פנתה אליו וביקשה שיבוא לעזור לווריה לתקן את הגדר שנשענה וכמעט נפלה. בלי כוח גברי, החיים בכפר היו קשים. ניקולאי הסכים.
כשהגיע, בחן את העבודה והתחיל מיד לתת פקודות:
“תביאי את זה.”
“תן לי את זה.”
“לך לשם.”
וריה צייתה בלי לומר מילה. היא רצה להביא כל מה שביקש, ולחייה האדימו יותר ויותר בכל פעם שהתקרבה אליו. הצמה שלה התנדנדה מאחוריה וחשפה את ההתרגשות שלה.
כשהתעייף, היא הביאה לו בורשט חם ותה חזק. היא ישבה מולו בשקט והביטה בו אוכל, כאילו רצתה לשמור כל רגע בזיכרון.
שלושה ימים עבד על הגדר. ביום הרביעי הגיע שוב — בלי סיבה.
ואז שוב.
עד מהרה התחיל לבקר אותה באופן קבוע. הוא היה עוזב לפני עלות השחר כדי שאיש לא יראה. אבל בכפר, שום דבר לא נשאר נסתר לאורך זמן.
דודה מריה הזהירה אותה:
“אל תבני תקוות, ילדה. הוא לא יתחתן איתך. וגם אם כן — תסבלי.”
אבל האהבה לא מקשיבה לשום היגיון.
זמן קצר אחר כך וריה הבינה שהיא בהריון. בהתחלה פחדה. אפילו חשבה לוותר על התינוק. היא הייתה צעירה, לבד, בלי תמיכה. אבל אז עלתה בה מחשבה אחרת: היא כבר לא תהיה לבד.
באביב כבר היה ברור שהיא בהריון. הכפר התחיל ללחשש. ניקולאי הגיע לשאול מה בכוונתה לעשות.
“אני אשמור את הילד,” אמרה בשקט. “אגדל אותו לבד.”
הוא הביט בה במבט מוזר — שילוב של הערצה ובלבול — ואז הלך.
ונעלם.
הקיץ הגיע יחד עם הבנות היפות מהעיר. ניקולאי חזר לחייו הקודמים. וריה המשיכה בשלה — חיים קשים וכבדים יותר.
היא עבדה ככל שיכלה, כשהבטן שלה הולכת וגדלה. כל יום היה מאבק.
ואז בוקר אחד בספטמבר, כאב חד העיר אותה. דודה מריה הבינה מיד ורצה להעיר את ניקולאי.
כשהבין את המצב, פעל במהירות. הוא לקח את וריה במשאית ונסע לבית החולים. הדרך הייתה מלאה בורות, וכל טלטלה גרמה לה לכאב חד.
אבל הם הספיקו להגיע בזמן.
וריה ילדה בן בריא.
כששוחררה מבית החולים, איש לא בא לקחת אותה. בדרך הביתה המשאית נתקעה בבוץ. היא נאלצה להמשיך ברגל.
עם התינוק בזרועותיה, היא פסעה בבוץ הקר. אחד הנעליים שלה נתקע ונשאר מאחור, אבל היא לא עצרה.
כשהגיעה לביתה, הייתה מותשת לחלוטין.
היא פתחה את הדלת… וקפאה במקום.
בתוך הבית היו עריסה, עגלה ובגדי תינוק מסודרים. ליד השולחן ישב ניקולאי.
הוא התעורר, ראה אותה וקם מיד. בלי לומר מילה לקח את התינוק, הביא מים חמים, שטף את רגליה והניח אוכל על השולחן. המעשים שלו אמרו יותר מכל מילים.
“איך קראת לו?” שאל בשקט.
“סרגיי.”
“שם יפה,” אמר. “מחר נרשום אותו… ונינשא.”
וריה היססה, אבל הוא המשיך:
“לבן שלי יהיה אבא. אני לא יודע איזה בעל אהיה… אבל אני לא אעזוב.”
וריה הנהנה בשקט.
שנתיים אחר כך נולדה להם בת. הם קראו לה תקווה.
כי לא משנה אילו טעויות עושים בתחילת החיים — תמיד יש אפשרות להתחיל מחדש ולתקן הכול.
