— מה את מאכילה אותו בכלל?! — הקול של חמותי חתך את המטבח כמו סכין. — זה רק כרוב מבושל במים! לאנטון צריך בשר! הוא גבר, הוא עובד, לא סטודנט רעב!
עמדתי ליד הכיריים והרגשתי איך אחרי משמרת של שתים־עשרה שעות הרגליים שלי הופכות כבדות כמו עופרת. הגוף כאב לי, הרקות פעם, אבל עדיין הייתי שם — כאילו יום העבודה השני שלי רק מתחיל עכשיו בבית.
חמש שנות נישואים הפכו לאט־לאט למבחן אינסופי. התפקיד של “האישה המושלמת” לא נאמר מעולם במפורש, אבל הוא היה מובן מאליו. וכל סוף שבוע מרגריטה וסילייבנה הייתה מגיעה לבדיקה אישית.
ניגבתי את הידיים במגבת והסתובבתי לאט.
היא עמדה באמצע המטבח, ידיים על המותניים, כמו מפקחת שבאה לבדוק עבודה גרועה. המבט שלה סרק את השיש, הפינות, הכול — כאילו חיפשה טעויות.
אנטון ישב ליד השולחן. בעלי. בעלי החוקי. הוא בהה בטלפון שלו ואכל מכנית את הכריך שהכנתי לו לפני רבע שעה. הוא לא הרים את הראש. כמו תמיד.
— לנה, תסתכלי על הצווארון שלו! — היא צעקה פתאום, שלפה חולצה מסל הכביסה וניערה אותה באוויר. — אמרתי לך אלף פעם: צווארונים צריך לשפשף ביד עם סבון! מכונת כביסה לא מספיקה! הוא עובד במשרד, אנשים רואים אותו!
הקול שלה נעשה חד יותר.
— והגרביים האלה?! למה הן לא מגוהצות?!
משהו התכווץ לי בחזה. עבדתי כקופאית ראשית, לקחתי משמרות נוספות כדי לשלם מהר יותר את ההלוואה. חזרתי מותשת, ובכל זאת בישלתי, ניקיתי, כיבסתי — הכול עליי.
— מרגריטה וסילייבנה — אמרתי בשקט, למרות שבפנים רתחתי — את החולצות והמכנסיים אני מגהצת. לגרביים אין לי זמן ואין לי כוח. אם אנטון צריך את זה, המגהץ בארון.
היא צרחה כאילו העלבתי אותה.
— את שומעת איך היא מדברת אליי?! — צעקה. — היא אומרת לו לגהץ לעצמו גרביים?!
אנטון סוף־סוף הרים את העיניים מהטלפון ונאנח כאילו הפריעו לו באמצע דבר חשוב מאוד.
— לנה… למה את מתחילה שוב? אמא צודקת. אני הפנים של המחלקה שלי. היית יכולה להשקיע קצת יותר.
באותו רגע משהו בי נשבר. לא בקול. לא בדרמה.
אבל סופית.
הסתכלתי עליו. באמת הסתכלתי.
גבר בן שלושים ושתיים יושב בדירה שאני משלמת עליה חצי, אוכל אוכל שאני קניתי ובישלתי, ומצפה באופן טבעי ששתי נשים יתווכחו מי תטפל בו.
— להשקיע קצת יותר? — הקול שלי נהיה רגוע בצורה מפחידה. — אני עובדת כמוך, אנטון. משלמת חצי מההלוואה. מבשלת, מנקה, מכבסת. ואתה לא מסוגל אפילו לקחת צלחת לכיור.
— אל תצעקי על הבן שלי! — צרחה חמותי וזרקה את החולצה על השולחן. — את אישה גרועה! לידך הוא נראה כמו יתום! לא חינכתי אותו לזה!
אבל כבר לא הקשבתי לה.
משהו קר ובהיר התיישב בתוכי.
הסתובבתי ונכנסתי לחדר השינה.
פתחתי את הארון והוצאתי את המזוודה הגדולה של אנטון. זו שהוא משתמש בה לנסיעות עבודה. התנועות שלי היו מהירות, החלטיות, סופיות.
התחלתי לזרוק את הבגדים שלו פנימה.
חולצות. ג’ינסים. תחתונים. סוודרים.
בלי להסס.
— מה את עושה?! — נשמע קול מאחוריי.
לא עניתי.
— לנה, השתגעת?! — אנטון הופיע בפתח הדלת. — איפה את שמה את הדברים שלי?!
סגרתי את המזוודה בכוח וגררתי אותה למסדרון. היא הייתה כבדה, אבל לא עצרתי.
הנחתי אותה ליד הדלת.
ואז הזדקפתי והבטתי בהם.
— די — אמרתי בשקט. — אני לא אמא שלכם. ואני לא המשרתת שלכם.
חמותי תפסה את החזה שלה בהצגה דרמטית.
— אם לא מתאים לכם, קחו את ה“ילד היקר” שלכם בחזרה.
— את לא יכולה להיות רצינית! — היא צרחה.
— אני רצינית לגמרי.
פתחתי את דלת הכניסה. אוויר קר נכנס לדירה.
— החוצה. שניכם.
אנטון היסס. הוא הביט בי, ואז באמא שלו. לרגע ראיתי בעיניים שלו פחד, בלבול. אבל הוא לא בחר בי.
אף פעם לא באמת בחר בי.
הוא הרים את המזוודה.
בלי מילה.
בלי התנצלות.
ויצא.
אמא שלו הלכה אחריו, ממלמלת קללות.
הדלת נסגרה.
קליק.
המנעול הסתובב פעמיים.
ושקט.
לא שקט מתוח. שקט אמיתי. כבד. נקי. חופשי.
בבוקר שלמחרת התעוררתי בלי שעון מעורר.
בלי דרישות. בלי ביקורת. בלי ציפיות.
הכנתי תה רק לעצמי. לאט.
ישבתי ליד החלון והסתכלתי על הגשם.
הטלפון רטט. אנטון התקשר.
לא עניתי.
רק ראיתי את השם שלו נעלם מהמסך.
ולראשונה אחרי שנים — החיים שלי היו באמת שלי.
