המפתח נתקע בחצי סיבוב. ואלריה נאנחה בעצבנות ומשכה חזק יותר בידית הדלת. דלת הכניסה היקרה, שבחרה במשך שלושה שבועות, נכנעה לבסוף בחריקה לא רצונית. במקום הריח המוכר והעדין של עץ אלגום, היכה בה מיד ריח של חומרי ניקוי ומשהו כבד ושומני — אוכל מטוגן.
ואלריה נכנסה ומיד דרכה על משהו רך.
קפאה.
הדליקה את האור.
על רצפת האבן הבהירה היה שטיח מקומט, ולצידו שלוש מזוודות ענקיות משובצות, עטופות בסרט דבק עבה. גם מזוודת עור ישנה ובלויה עמדה שם, כאילו כבר גרה בדירה מזמן. מהמטבח בקע קול של תוכנית טלוויזיה עליזה: צליל מחבת רוחשת, צחוק של מנחה — תחושת בית, אבל זרה.
סטאש היה אמור לעבוד עד שמונה בערב.
ואלריה סקרה לאט את הדירה. אחר כך ניגשה למסדרון.
על שולחן האוכל — על המשטח היקר שנבחר בקפידה — היו ערימות של קופסאות, מצעים וחפצי בית. כאילו מישהו שפך חיים אחרים על שלה.
בכיור עמדה אישה.
רימה קונסטנטינובנה.
על חלוק הבורדו שלה הייתה קשורה מגבת, ובידיה ספוג מתכת שבו קרצפה את הכיריים בהתלהבות, כאילו תמיד גרה שם.
— רימה קונסטנטינובנה? — קולה של ואלריה היה שקט. שקט מדי.
החמות נבהלה, ואז חייכה כאילו לא קרה דבר.
— סוף סוף! אני מנקה כבר מהצהריים. סטאש אמר שאת כל הזמן עובדת ואין לך זמן לבית. חשבתי להפתיע אותך בארוחת ערב.
ואלריה הביטה לאט סביב.
התבלינים סודרו מחדש. העציצים הועברו לבקבוקי פלסטיק על אדן החלון. הסדר שבנתה במשך שנים נכתב מחדש בידיים זרות.
— של מי כל המזוודות במסדרון? — שאלה. — ואיך נכנסת לכאן?
החמות חייכה כאילו זו שאלה ילדותית.
— הבן שלי נתן לי מפתח. המזוודות שלי. הבן הצעיר שלי, איגור, מקים משפחה, הם מצפים לילד. נתתי להם את הדירה שלי. ואני נשארת כאן.
ואלריה שתקה לרגע.
רק הביטה.
בדירה שהשיגה בארבע שנות עבודה. לילות, שעות נוספות, דחיית בדיקות רפואיות, ויתור על בגדים, חיים שנדחו.
סטאש בינתיים “חיפש את עצמו”.
— זה חדר העבודה — אמרה לבסוף ואלריה. — לא מחסן.
— נו באמת, לרוצ’קה — הניפה החמות יד בביטול. — אתם משפחה. יש מספיק מקום.
ברגע הזה משהו השתנה בתוכה של ואלריה.
שלושה ימים קודם לכן היה חנוכת הדירה. סטאש, כוס בידו, נשא נאומים גדולים: כמה עבדו קשה, כמה נאבקו.
ואז חיבק את אמו ואמר:
“בדירה הזו אמא היא הבוס. המילה שלה היא חוק.”
אז ואלריה רק הקשיבה בנימוס.
עכשיו הבינה: זה לא היה נאום. זו הייתה תוכנית.
— תארזו את הדברים ותעזבו — אמרה בשקט.
האוויר קפא.
— מה? — החמות הסתובבה לאט.
— מה ששמעת. תעזבי. עכשיו.
החיוך נעלם מפניה.
— זו גם הדירה של סטאש!
— לא. — ואלריה הוציאה טלפון. — זו הדירה שלי.
וחייגה.
— את מתקשרת למשטרה? — קולה של החמות נעשה חד.
— הסגת גבול.
במטבח השתתק הכול.
ברז נסגר.
נשאר רק שקט.
החמות, בידיים רועדות, התקשרה לבנה.
ואלריה התיישבה על הספה. ידיה רעדו קלות, אבל ראשה היה צלול.
לאחר זמן מה נשמע הצלצול.
שוטר עמד בדלת.
— קפטן מורוזוב.
החמות מיד פרצה בדברים:
— זה טירוף! היא זורקת אותי מהדירה של הבן שלי!
השוטר פעל בשלווה. מסמכים. שאלות.
— מי הבעלים?
— אני — אמרה ואלריה.
שתיקה קצרה.
ואז ההחלטה:
— גברתי, אין לך זכות חוקית. עלייך לפנות את הנכס.
המזוודות החלו לזוז.
הדירה התרוקנה לאט.
המנעול ננעל שוב בקליק.
שקט.
ואלריה נשפה.
פחות משעה עברה.
ואז סטאש פרץ פנימה.
— באמת הזמנת משטרה על אמא שלי?!
— למה נתת לה מפתח?
— זו גם המשפחה שלי!
ואלריה הביטה בו ארוכות. עייפה. ברורה.
— לעזור לך לארוז?
המשפט היה פשוט. סופי.
סטאש שתק.
ואז התחיל לארוז.
שלושה שבועות לאחר מכן ניתן הגט.
לא היה מה לחלק.
ואלריה צחקה בשקט.
— לא בגלל הדירה.
ואז יצאה לרחוב.
האוויר היה נקי.
ולראשונה מזה זמן רב לא הרגישה כובד.
היא הזמינה מונית.
חזרה הביתה.
לדירה שלה.
למקום שבו סוף סוף אף אחד לא מבקש רשות לחייה.
