השומר שעמד בפינה, לבוש במדים בורדו, בחן את דריה זמן רב. מבטו נעצר לרגע על נעליה — נעלי עקב שחורות ופשוטות. ללא אבזמי זהב, ללא הסוליות האדומות המוכרות שנשים ממשפחתו של בעלה נהגו להתהדר בהן, כאילו היו סמל למעמד.
דריה סידרה את צווארון שמלתה הכחולה־כהה ונכנסה ללובי הרחב של מתחם הכפר היוקרתי „איזומורדני”. האוויר היה כבד מריח שעוות רהיטים ושושנים טריות. פרחים לבנים ענקיים עמדו באגרטלים על הרצפה, כאילו המקום עצמו מנסה להוכיח עושר מוגזם.
רומן צעד חצי צעד לפניה. ריח כבד של בושם עצי עטף אותו, כמעט מחניק. כמו תמיד, הוא הגזים לפני אירועים משפחתיים. הוא סידר את הז’קט בעצבנות, כאילו זה יעניק לו שליטה.
— דאשה, בבקשה… — הוא הסתובב בפתאומיות וכמעט דרך לה על הרגל. — היום תחייכי. אבא שלי בן שישים וחמש, יגיעו אנשים חשובים, שותפים, אנשים מהמינהל. אל תשבי עם הפרצוף החמוץ שלך. ובשם אלוהים, אל תתחילי לדבר על המחסנים והניירת שלך.
— אני מנהלת מחלקת רכש, רומן. זו עבודה רגילה.
— את חופרת בירקות, — ביטל אותה בתנועה. — תגידי שאת מטפלת בבית. זה ירגיע את אמא שלי.
דריה לא השיבה. זה כבר לא היה שווה את זה.
בדלתות העץ הכפולות של אולם האירועים חיכתה להם איזולדה אדוארדובנה. היא נראתה כמו פסל — חליפה ירוקה־אזמרגדית מבריקה, תכשיט כבד על צווארה ומבט קר.
— רומוצ’קה, בני היקר! — נישקה את בנה בשתי הלחיים, משאירה סימני שפתון אפרסק. ואז מבטה נפל על דריה. החיוך נעלם מיד. — אני רואה שלא התאמצת במיוחד בבחירת הבגד. לא לבשת את השמלה הזאת גם בפסח?
— ערב טוב, איזולדה אדוארדובנה. זו קלאסיקה.
— כמובן… — השיבה בקרירות. — חיסכון זה נוח. שבו. סידרתי לכם מקום בצד שמאל. שם יש קצת רוח, אבל את בטח רגילה.
המקום היה קרוב למטבח. מלצרים עברו ללא הרף עם מגשים כבדים, והריח באוויר היה של תבלינים ומרק דגים.
רומן התיישב מיד ושקע בטלפון.
האירוע התעורר לחיים במהירות. צחוקים, כוסות מצלצלות ושיחות רמות מילאו את האולם. דריה הביטה בצלחת שלה. הדג היה חתוך עבה מדי, הקצוות כבר התייבשו. היא הבחינה בזה מיד — הרגל מקצועי.
הטלפון שלה רטט. ספק איחר במשלוח. היא ענתה במהירות ושינתה מסלול לנהג.
— שוב עם הטלפון? — דחף אותה רומן. — תעמדי, אמא נואמת.
דריה קמה.
איזולדה עמדה בראש השולחן עם כוס יין אדום קריסטל.
— בעלי היקר… — פתחה בקול רם. — בנינו יחד דרך ארוכה. המשפחה שלנו תמיד ידעה לבחור אנשים ראויים.
ואז קולה התחדד.
— אבל לפעמים… יש טעויות. לפעמים נכנסים לבית מכובד אנשים שלא שייכים אליו…
השקט נפל על האולם.
— על מי את מדברת? — שאלה דריה בשלווה.
— עלייך, יקירתי, — ענתה איזולדה והתקרבה. — חמש שנים הבן שלי סוחב אותך על הגב. ואת עדיין ילדת מחסן.
רומן שתק.
— את יודעת למה שמתי אותך כאן? — המשיכה. — כי זה המקום שלך. ליד המטבח.
התנועה הייתה מהירה. היין נשפך על שמלתה של דריה.
הנוזל הקר נספג בבד מיד.
— המקום שלך הוא באורווה, — לחשה איזולדה בבוז.
דריה הביטה למטה. הבד נדבק לעורה. ריח האלכוהול היה חד.
זיכרונות עלו — החדר הקר, משמרות לילה, לימודים עד הבוקר, החוזה הראשון, ההצלחה הראשונה.
רומן הושיט לה מפית מקומטת.
— לכי להתרענן…
היא לא לקחה אותה.
באותו רגע עלה לבמה גבר והקיש על המיקרופון.
— גבירותיי ורבותיי, סליחה על ההפרעה…
איזולדה נאנחה בבוז.
— לא הזמנו מופע.
— אני יודע. זו הודעה חשובה. המתחם החליף בעלים היום. הבעלים החדש נמצא כאן בין האורחים.
שקט מוחלט.
— דריה מיכאילובנה, בבקשה.
המזלג של רומן נפל לרצפה.
דריה קמה לאט. היא לא ניסתה להסתיר את הכתם. עלתה לבמה בביטחון.
— ערב טוב. כן… זו אני.
כל המבטים הופנו אליה.
— הבעלים הקודמים צברו חובות כבדים. הנושה המרכזי… הייתה החברה שלי.
רומן קפץ.
— החברה שלך?!
— החברה שאני המנכ״לית שלה, רומן. אף פעם לא טרחת לשאול.
השקט נהיה כבד.
— לפני חודש פתחנו הליך פשיטת רגל. היום רכשתי את כל המתחם.
איזולדה החווירה.
— דאשה… זו הייתה בדיחה…
— משפחה לא משפילה משפחה, — ענתה בשקט.
היא החזירה את המיקרופון.
רומן תפס את ידה.
— בואי נדבר…
— אין על מה. ביום שני אני מגישה בקשה לגירושין.
— גירושין?! בגלל זה?!
— בגלל חמש שנות אדישות.
היא לקחה את התיק שלה.
— הארוחה שולמה על ידי. תראו בזה מתנה.
והיא יצאה.
בחוץ האוויר היה נקי אחרי הגשם.
היא שלפה את הטלפון.
— פאבל, זה אני. מחר מתחילים בדיקת כוח אדם. נתחיל מהשף. הוא מבשל יתר על המידה את הדג.
היא הלכה אל המכונית שלה.
ולראשונה אחרי זמן רב, היא ידעה בדיוק — היא סוף סוף במקום שבו היא צריכה להיות.
