סטניסלב ארקדייביץ’ טרק את מכסה הלפטופ בכוח כזה שהצליל הדהד ברחבי המשרד הענק שטבול באפלולית. מעבר לקירות הזכוכית הבהבו אורות העיר בקרירות, ומספרי השעון האדומים הראו ללא רחם: 21:40. ערב יום שישי.
אחרים בשעה הזו כבר מזמן השאירו מאחור את כובד השבוע. ישבו במסעדות, צחקו עם כוסות ביד, או נסעו בכביש המהיר אל מחוץ לעיר. הוא, לעומת זאת, היה לכוד בקומה השלושים, בתוך חוזה בשווי מיליונים, שבו כל שורה עלולה הייתה להפוך לאסון — ושבו הסבלנות שלו כבר הייתה תלויה על חוט דק.
— אתה צוחק עליי, איליה? — אמר לבסוף, כשהפעיל רמקול והשעין את עצמו לאחור בכורסה מעור. קולו היה רגוע, אך המתח רעד בכל מילה. — שלחתם מאה ועשרים עמודים של מסמכים טכניים. חצי באנגלית, חצי בכאוס שנשמע כמו ניב קנטונזי.
בצד השני השתררה שתיקה קצרה.
— סטניסלב ארקדייביץ’… השותפים הסינים ביצעו שינויים ברגע האחרון — ענה מנהל המחלקה המשפטית באשמה. — המתרגם שלנו חלה. הסוכנויות סירבו לקחת פרויקט כזה בסוף השבוע.
פניו של סטניסלב נמתחו.
— זה לא מעניין אותי! ביום שני חותמים. אם לא — הקוריאנים לוקחים את כל המכרז.
— העברנו את זה דרך תוכנת תרגום… — ניסה איליה בזהירות.
— וקיבלתם שטויות מוחלטות! — התפרץ סטניסלב. — “שילוב דרקון ירוק במערכת קירור השסתומים”? מה זה, ספר ילדים?
הוא ניתק. הדממה לא הביאה הקלה, אלא כובד. כאילו המשרד כולו עוצר נשימה.
ואז הדלת נפתחה בשקט.
נכנסה מנקת המשרדים, סבטלנה. אישה רזה ועייפה, שתמיד ליווה אותה ריח של חומר חיטוי לימוני. מאחוריה בנה, מטווי — נער רזה עם משקפיים, סוודר בלוי ומבט מהוסס.
סבטלנה נשארה ליד הדלת, אבל הבן לא.
הוא התקדם פנימה.
הביט במסכים הענקיים שעליהם הבהבו שורות וסמלים.
סטניסלב הבחין בו.
— מה אתה רוצה? — שאל בחדות.
הנער לא נבהל.
— אתם קוראים לא נכון את הפסקה השישית — אמר בשקט אך בביטחון. — זה לא “דרקון ירוק”. זה שם של אלגוריתם הצפנה.
האוויר כאילו קפא.
סטניסלב חייך קלות, בלי חום.
— כמובן. עוד גאון… ישר מהספסל בבית הספר.
מטווי לא נסוג.
— אם תחתמו על זה ככה, תוך שנה החברה תקרוס.
החיוך נעלם מפניו של סטניסלב.
— תסביר.
הנער התקרב למסך והחל לעקוב באצבעו אחרי השורות.
— החומרה מכוונת להיות זולה. כמעט הפסדית. אבל לב המערכת הוא התוכנה. היא לא שלכם. זה מודל מנוי. משלמים על כל חיישן. אם לא משלמים… המערכת מנטרלת אותם מרחוק.
סטניסלב נשען לאחור לאט.
עכשיו הוא כבר לא ראה רק מילים.
הוא ראה את הדפוס.
את המלכודת.
תלות מתוכננת בצורה מושלמת.
שתיקה עמוקה, כבדה.
— אתה יכול לתרגם את זה כמו שצריך? — שאל לבסוף.
— כן — ענה הנער.
— אז שב.
במשך ארבעים דקות נשמע רק תקתוק מקלדת חרישי. סבטלנה עמדה ליד הדלת כאילו פחדה לנשום. סטניסלב, לראשונה, לא הביט בטלפון, לא בשעון, ולא בשוק — אלא בילד.
כשסיימו, מטווי נשען לאחור.
סטניסלב מזג לו מים.
הוא הביט בסבטלנה.
— מאיפה הוא יודע כל כך הרבה?
האישה חייכה בעייפות.
— הוא למד לבד. מספריות. מפורומים ישנים. מספרים מיושנים שאחרים כבר זרקו.
משהו במבט של סטניסלב השתנה. משהו עמוק, קבור מזמן, זז בו.
בושה.
הוא קם והוציא כרטיס ביקור.
— החל מיום שני את לא מנקה יותר. עבודה משרדית. משכורת משולשת.
סבטלנה נבהלה.
— אנחנו לא… לא מקבלים צדקה…
סטניסלב קטע אותה.
— זו לא צדקה. זו תשלום. הצלתם לי את החברה.
ואז פנה למטווי.
— ואתה תקבל מחשב נייד. טלפון. וכל הכשרה שתרצה.
— אנחנו לא מקבלים מתנות — אמר הנער.
סטניסלב חייך.
— זו לא מתנה. זו השקעה.
—
ארבע שנים אחר כך.
אותו בניין. אותו מגדל. אבל האוויר במשרד היה שונה.
מטווי כבר לא לבש סוודר ישן. הוא עמד בחליפה אלגנטית, מדבר עם שותפים אירופאים בביטחון ובדיוק, כאילו כל משפט מגובה בשנים של ניסיון ובנתונים מאומתים.
כשנגמרה הפגישה, סטניסלב ניגש אליו.
— עבודה טובה.
מטווי חייך קלות.
— פשוט שמתי לב לאותיות הקטנות.
— אתה יודע… באותו ערב לא תרגמת רק חוזה.
— מה כן? — שאל הנער.
— תרגמת אותי. מהיהירות… חזרה לאדם.
מטווי לא ענה מיד. רק הושיט יד.
לחיצת יד חזקה ובטוחה.
מעבר לזכוכית עמדה סבטלנה. כבר לא מנקה, אלא מנהלת, עם משרד משלה, החלטות משלה, ומשקל משלה.
וכשהביטה בחדר, לראשונה בחייה לא הרגישה פחד.
אלא שקט.
והתחושה שהכול סוף סוף נפל למקום הנכון.
