הסכו״ם הכסוף הכבד פגע בשפת כוס הקריסטל הדקה בצליל חד וברור. בתוך רגע, המולת הדיבורים באולם שבו ישבו כמאתיים אורחים נעלמה לחלוטין. נשאר רק רחש עדין של בדים יקרים ודממה מתוחה, כמעט חונקת.
תמרה גנאדייבנה קמה לאיטה ממקומה. שמלת המשי הבורדו שלה נצמדה לגופה, ושרשרת כבדה נצצה על צווארה. הבושם שלה — מתוק, כבד וכמעט מחניק, עם ניחוחות פצ׳ולי — מילא את האולם והאפיל אפילו על ריחות האוכל המעודן.
— אורחים יקרים! — פתחה בחיוך מתנשא. — היום בני, סטסיק הקטן שלי, מתחתן עם הבחורה הצנועה והנחמדה הזאת, דריה.
מבטה החליק לעבר הכלה. דריה ישבה זקופה, אך עיניה מושפלות לצלחת. המפית הלבנה שבידיה רעדה קלות.
— אני ובעלי, בוריס — המשיכה תמרה — חשבנו זמן רב איך לעזור לזוג הצעיר בתחילת דרכו. הרי לא לכולם יש את המזל להיוולד לתוך עושר…
בדבריה היה זלזול ברור. בקצה שולחן הכבוד ישב אביה של דריה, איליה סטפנוביץ׳. הוא לבש ז׳קט קטיפה פשוט, מעט בלוי, ללא עניבה. הוא אכל בשלווה, כאילו הדברים אינם נוגעים אליו כלל.
איש מהנוכחים לא ידע שהאיש הצנוע לכאורה הוא למעשה בעלים של קרן השקעות סגורה ובעל מניות מרכזי נסתר באחת מחברות הבנייה הגדולות במדינה. הוא לא ביקש להתרברב. הוא רק רצה לדעת אם החתן אוהב את בתו — או את כספה.
תמרה פנתה אל בנה.
— סטסיק, תגיד למלצר לארוז את השאריות. גבינות ונקניקים — ניתן לאיליה לקחת איתו.
— אמא, זה לא הכרחי… — מלמל סטס במבוכה.
— למה לא? — השיבה בתמימות מעושה. — היין שבכוס שלו עולה יותר מכל הבגדים שלו יחד.
לפתע דריה קמה ממקומה.
— בבקשה, תפסיקו — אמרה בקול שקט אך תקיף.
סטס תפס מיד בזרועה.
— דריה, אל תעשי סצנה! כולם מסתכלים!
היא הביטה בו — וברגע הזה הבינה הכול.
— תעזוב אותי — אמרה בקרירות.
היא פנתה אל אביה.
— בוא נלך, אבא.
תמרה צחקה בקול.
— ללכת? לאן? תהיו אסירי תודה בכלל שאתם יושבים כאן!
היא הוציאה שטר מהתיק וזרקה אותו לעבר השולחן.
— למונית. זה יספיק לכם.
השטר ריחף באוויר ונחת ליד צלחתו של איליה.
דריה הסירה לאט את טבעת האירוסין מאצבעה והניחה אותה על השולחן.
— אנחנו לא משפחה.
סטס החוויר.
אז איליה סטפנוביץ׳ קם.
הוא לא הרים את קולו. הוא לא מיהר. הוא רק עשה תנועה קטנה ושקטה — נקישת אצבעות.
דלתות המסעדה נפתחו מיד, והמנהל נכנס.
— איליה סטפנוביץ׳… סליחה על ההפרעה — אמר בכבוד, כשהוא מרכין ראשו. — הגיעו מסמכים דחופים מההנהלה.
רחש עבר באולם.
— מי האיש הזה? — לחש בוריס.
המנהל פנה אליו.
— אני עובד כאן עשר שנים — אמר בקרירות. — ואני יודע בדיוק מי הוא. הוא הבעלים של כל המתחם הזה.
דממה מוחלטת השתררה.
סטס הביט באיליה בהלם.
— אתה… הבעלים?
איליה חתם בשלווה על המסמכים.
— כן.
לאחר מכן פנה אל בוריס.
— אמרת ששילמת על האירוע.
המנהל הוסיף בקור רוח:
— שולם רק מקדמה. החשבון המלא עדיין פתוח.
בוריס החוויר.
— אני אשלם מחר! — גמגם.
איליה נענע בראשו.
— מחר כבר יהיה מאוחר מדי.
האמת התפרקה מול כולם: חובות, עושר מזויף, חיים שנבנו על מראית עין.
דריה עמדה בשקט. בלי דמעות, בלי פחד — רק תחושת הקלה.
— בוא נלך, אבא — אמרה ברכות.
איליה הנהן.
לפני שיצאו, הוא הרים את השטר שתמרה זרקה, ניגש אליה והניח אותו בעדינות בתוך כוס השמפניה שלה.
— בשביל תה מרגיע — אמר בשקט. — תזדקקי לזה.
הם יצאו מהאולם, בעוד האורחים מפנים להם דרך בדממה.
בחוץ קידם את פניהם אוויר הלילה הקריר. מכונית שחורה כבר חיכתה להם. הנהג פתח את הדלת.
— הביתה? — שאל איליה.
— כן, אבא — השיבה דריה בחיוך קל.
המכונית נסעה משם, מותירה מאחור את הזוהר, הכאוס והבושה.
ובתוך האולם נותרו תמרה הרועדת מזעם, בוריס המנסה נואשות להתקשר, וסטס הקפוא במקומו — מביט בטבעת ומבין לראשונה מה איבד.
