קירות האולם הרחב של חדר האוכל מהדהדים את שריקת השיפון הדק והזול, שרוטה ומעצבן, הרבה יותר חזק מצליל הסכו״ם הכסוף. האוויר היה כבד ושקט, כמו סכין חדה.
מרגריטה גנאדייבנה לא יכלה להירגע. אצבעותיה העבות, המעוטרות בטבעות כבדות, עדיין לחצו על הצווארון הקרוע של שמלתי. התפרים התפוצצו בצלילים צורמים, ובחגורה השמלה כבר נפתחה לחלוטין. הצליל המגעיל והחד הפריע לשלוות יתר האורחים.
— צאי מפה, ילדה מסכנה! — צעקה חמותי, קולה התעוות והפך לחנוק, פניה אדומות מזעם. — את משפילה את משפחתנו!
חצי תריסר אורחים שישבו סביב שולחן ארוך הביטו במבט קשוח ושקט. מישהו הרים לאט את כוסו, כאילו לא רצה להיכנס לתוך הדרמה. זה היה האירוע היובל של ארקגי בוריסוביץ’, הבעלים של רשת לוגיסטיקה גדולה. מוזיקה חיה, מועדון כפרי מושכר, מלצרים עם מגשים. ואני… אני עמדתי באמצע החדר, מנסה בנחישות לכסות את החזה שלי בשמלה הקרועה מהמבצע בחנות.
— אמא… אבל… האנשים מסתכלים — לחש ודימ, בעלי, קם מעט.
אך ארקגי בוריסוביץ’ הרים את ידו בנחישות, והפסיק את בני לשבת. חמותי הביטה בי בבוז זמן רב, ואז הפנתה את ראשה למול השכן במודעות. ודימ חזר מיד לשבת, משחק בחרדתיות בעניבתו.
— זה קורה כשבנות משוטטות מעיזות להיכנס לחברה מכובדת! — צעקה מרגריטה גנאדייבנה, בקול רם, כדי ששומעים אותו בכל שולחן מרוחק. — חשבת שאם את עם בני, את שווה לו? אביך הוא מכונאי רגיל! מחטט במרתפים! ואת… רק מסדרת מסמכים! תסתכלי על עצמך! כאן אין לך מקום!
מישהו צחק קלות מרחוק. המלצרים הפנו במהירות את מבטם, כאילו לא רצו לראות את הסקנדל הברור.
אני ודימ היינו נשואים רק שמונה חודשים. ללא טקס נישואים מפואר, רק טקס אזרחי קצר בהפסקת הצהריים. אני עבדתי כרואת חשבון פשוטה. אביו של ודימ, כסגן מנהל החברה, הבטיח הכנסה יציבה לבנו. מרגריטה גנאדייבנה מאז הרגע הראשון הרגישה אנטיפתיה כלפיי. אבי, סטפן קורנייביץ’, עבד כל חייו עם שמן, במעיל קרוע, ניהל צוותים, היה אדם ישר, אך לא “אריסטוקרטי”.
חזרתי צעד אחד אחורה, גרוני יבש.
— אוקסנה… אל תעשי סצנה — אמר ודימ לפתע, בקולו ללא הגנה, רק באי-נחת כבדה. — את רואה, זה פגע באמא. לכי הביתה, אני אבוא אחר כך. אל תהרסי את החגיגות של אבא שלי.
הסתכלתי על האדם שאיתו רציתי לבלות את חיי. ראיתי רק כעס בעיניו. סובבתי וברחתי לעבר היציאה.
במסדרון צעדיי הדהדו. ידי רעדה כל כך שהצלחתי בקושי להוריד את המעיל מהקולב. לבשתי אותו מעל השמלה הקרועה, כפתתי והדפתי את הדלת הכבדה.
בחוץ הגשם הסתיו נפל בטיפות קרות על הרחוב. ירדתי במדרגות הרטובות והוצאתי את הטלפון. הצלצול נראה אינסופי.
— הלו, יקירתי? איך הולך החג? — נשמעה קולו השקט והמעומעם מעט של אבי.
במילים ששמעתי, כל הרגשות פרצו בי. לקחתי נשימה עמוקה ובלעתי את האוויר הקר.
— אבא… קרעו לי את השמלה. הכל קרה מול כולם. השפילו אותי. ודימ… אמר לי ללכת.
מהצד השני של הקו הייתה שתיקה ארוכה וכבדה. נשמע רק הקול המונוטוני של הגשם.
— אוקסנה — קולו של אבי היה רגוע, נטול רגשות — קחי מונית ותלכי הביתה. אהיה שם תוך שעה. ואל תדאגי להם. הבנת?
במושב האחורי של המונית, נשענת על החלון, אורות העיר חלפו מטושטשים מולי. בבית הורדתי את המעיל הרטוב, בפנים מיאוס השלכתי את השמלה הקרועה לפח ולבשתי חלוק רחב. הדלקתי את הקומקום הישן. בפנים הכל היה לחוץ מכאב.
שעה בדיוק לאחר מכן, דפקו בדלת. אבי עמד על המדרכה, במכונית סדאן פשוטה ודיסקרטית. עלינו לקומה השלושים של גורד השחקים במרכז העיר, שם הייתה חברת ארוסי. במסדרון העובדים רצו עם תיקים. אבי דחף בנחישות את דלת חדר הישיבות.
בשולחן הארוך ישב ארקגי בוריסוביץ’, רזה ומבולבל. ודימ שיחק בחרדה עם אצבעותיו.
— בוקר טוב, אדונים — אמר אבי. — אני סטפן קורנייביץ’, הנושה העיקרי של חברתכם. החובות הכבדים של חברתכם עולים כעת עלי.
ודימ התכופף קדימה, מבטו עקב אחרי אבי, במעיל פשוט, בהחלטיות שקטה.
— בדיחה? — קולו של ארקגי רעד. — אתם מתקנים צינורות…
— אני בונה אזורים כבר עשרים שנה. וכעת חברתכם, הנכסים והרכבים הם שלי — השיב אבי בקול קר ושקט.
בדלת עמדה מרגריטה גנאדייבנה, נאנקת. שיערה מבולגן, פניה חיוורות ומפוחדות.
— ארקגי! מה קורה?! האבטחה לא רצתה לתת לי להיכנס! — צעקה. אחר כך הביטו בנו, נבוכה. — והם מה עושים כאן?!
ארוסי הניד בראשו ברעד, מצביע על אבי.
— ריטה… אנחנו פושטקים. הוא… הוא הבעלים החדש. איבדנו הכל.
חמותי רעדה, ואז התיישבה על הכיסא הקרוב ביותר. הגאווה שלה התפוגגה לחלוטין.
— אני יכול להציע לך עבודה כמנקה — אמר אבי בשקט. — השכר מסודר, אני נותן מטאטא.
— אתה צוחק?! — צעקה מרגריטה.
— לא. את קרעת את שמלת בתי, השפלת אותה. עכשיו אין לך הכנסה. תלמדי את השיעור.
ודימ רץ אליי:
— אוקסנה! לא! תגידי לאבי שאנחנו משפחה! אנחנו אוהבים אחד את השני!
— אתמול השתקת, ודימ — עניתי קרה. — נתת להם להשפיל אותי ואז האשמת אותי. היום אני מגישה בקשת גירושין.
אבי הוציא עט ודחף את הנייר לפניו:
— ארקגי בוריסוביץ’, אני נותן שנה אחת להחזר החוב. הבית והרכבים הם שלי, אך אתם יכולים להשתמש בהם כל עוד אתם משלמים.
חמישה ימים לאחר מכן, מרגריטה גנאדייבנה עמדה על סף המטבח שלי, פשוטה, ללא איפור, עם קרדיגן. הביאה קופסה עם שמלת ערב בצבע ירוק אמרלד עבה.
— מכרתי את עגילי הזהב שלי כדי לקנות את זה — לחשה. אחר כך הוציאה מעטפה. — בבקשה.
— תודה, אבל אין צורך. — קיבלתי את ההתנצלות. — אני מקווה שהיא תיזכר לנצח.
שנה לאחר מכן, ארקגי בוריסוביץ’ החזיר את רוב החוב. הם עברו לדירה צנועה יותר. ודימ המשיך לעבוד בצל אביו. אני התחלתי את עסקי הקטן כרואת חשבון, עם הלוואה רשמית מאבי. הבנתי את הדבר החשוב ביותר: מעמדו של האדם לא משנה אם מבפנים יש ריקבון.
