הכוס הכבדה של מים מינרליים נחבטה במשטח השולחן בקול עמום. המים ניתזו והרטיבו את המפית הלבנה כשלג, אך בוריס אפילו לא הסיט את מבטו. הוא היה בן ארבעים ותשע, בעל רשת ארצית של מרכזי לוגיסטיקה — וברגע הזה רצה לפרק את המסעדה המהודרת הזו לרסיסים.
— אתה כבר עשר דקות מסתכל על המלחייה, העיר בשלווה ואדים, חותך את הסטייק שלו. המזלג חרק קלות על החרסינה. — שוב בעיות עם ספקים?
בוריס שחרר מעט את קשר העניבה. ברקע התנגנה מוזיקת ג’אז שקטה. בשולחנות הסמוכים אנשים לבושים בקפידה שוחחו על השקעות וחופשות יוקרה. הכול היה מושלם. מושלם מדי. ומשעמם עד כאב.
— זה לא הספקים, אמר בוריס והיטה את גופו קדימה. — אני צריך יורש. בן, ואדים. הסבא שלי בנה את המחסנים, אבא שלי הרחיב את הצי, ואני הפכתי את החברה למובילת שוק. למי אשאיר את כל זה?
ואדים הפסיק לאכול.
— יש לך את קסניה. היא בת עשרים, לומדת פיננסים.
— קסניה היא קסניה. אני אוהב אותה. אבל העסק הזה… זה לכלוך, משאיות, בתי משפט ומשא ומתן קשוח. היא לא תחזיק מעמד בזה. אני צריך גבר.
— אתה תקוע במאה הקודמת, אמר ואדים ולגם יין. — בגלל זה איננה עזבה אותך לפני שנה וחצי. עדיף שתתקן את זה, במקום לחפש… “חממה”.
— לאיננה עדיף בלעדיי, חתך בוריס.
הוא סרק את האולם במבטו. ליד החלון ישבה אישה מטופחת להפליא שחייכה אליו מעבר לטלפון שלה. כולן היו דומות. הן ידעו את כללי המשחק. ידעו כמה שווה השעון שלו.
— אתה יודע מה? אמר בוריס לפתע, ואדים נדרך מיד בזיהוי הטון. — נמאס לי לשלוט בכל דבר. נמאס לי מחיוכים מזויפים. אני רוצה מקריות.
— בוריס, אל תעשה שטויות…
בוריס הצביע על דלתות הזכוכית. בחוץ ירד גשם נובמבר קר וסוחף.
— התערבות? חייך. — אני אתחתן עם האישה הראשונה שתיכנס לכאן.
— השתגעת? ואם תיכנס אישה מבוגרת?
— אז אחיה עם אישה חכמה.
הדלתות נפתחו בלחישה.
בפתח עמדה אישה.
מהמעיל הגדול והבלוי שלה נטפו מים אל הרצפה המבריקה. על ראשה חבשה כובע אפור מתוח, ובידיה אחזה שקית פלסטיק מקומטת. היא הביטה סביב בעצבנות, כאילו הגיעה למקום הלא נכון.
— מדהים… לחש ואדים. — היא מהרחוב.
המנהל כבר התקדם לעברה, אך בוריס קם.
— עצרו! אמר בתקיפות.
כל האולם השתתק.
בוריס ניגש אליה.
— ערב טוב, אמר ברוגע. שמי בוריס. תסעדו איתי?
האישה הורידה את מבטה.
— אני… זה רק הגשם… אני כבר אלך…
— במזג אוויר כזה לא הולכים לשום מקום. איך קוראים לך?
— …זויה.
— בואי, זויה.
למחרת בבוקר עמדה איננה במטבח ולשה בצק, כאשר הטלפון צלצל.
— אמא, ראית את החדשות? אמרה קסניה, בקולה שילוב של צחוק וזעם. — אבא לגמרי השתגע.
הכותרת נכתב: “טייקון לוגיסטיקה סועד עם אישה חסרת בית במסעדת יוקרה.”
איננה נאנחה.
— רק שלא ישפיע עלייך בלימודים…
באותו זמן ישבה זויה על קצה ספה מעוצבת בפנטהאוז של בוריס. אחרי מקלחת חמה, נקייה — אך זרה לחלוטין למקום הזה.
— למה אני כאן? שאלה בשקט. — התערבתם עליי?
— לא, ענה בוריס. יש לי הצעה. הישארי כאן חודש. אחר כך אקנה לך דירה קטנה. משלך.
זויה הביטה באדים שעלו מן התה.
— דירה אמיתית?
— כן.
— …בסדר. אני נשארת.
שבועיים לאחר מכן זויה לבשה בגדים אלגנטיים. אבל שום דבר מזה לא באמת היה שלה.
נקודת המפנה הגיעה באירוע עסקי.
— אז זו ה… פרויקט החדש שלך? צחק אחד השותפים, מודד אותה במבטו ללא הסתרה. — כבר לימדת אותה להשתמש בסכו”ם?
זויה החווירה.
שם היא לא הייתה אדם. היא הייתה אטרקציה.
היא הניחה את הכוס שלא נגעה בה ויצאה.
בוריס רדף אחריה.
— זויה! מה קרה?
— אתה, ענתה בשקט. בשבילך אני לא אדם. אני הוכחה. להוכיח שאתה יכול הכול.
— הדירה—
— תשאיר אותה לעצמך.
היא חלצה את נעליה והלכה יחפה אל הקור.
חלפה שנה.
בוריס השתנה. הוא הקשיב יותר, שלט פחות.
יום אחד נעצר מול בניין צנוע:
“מכבסה קהילתית ונקודת חימום”
הוא נכנס פנימה.
זויה עמדה מאחורי הדלפק.
בגדים פשוטים. מבט רגוע.
— בוקר טוב, בוריס.
— זויה… הוצאת את הכסף על זה?
— הבטחת לי דירה, חייכה קלות. חשבתי שיותר אנשים צריכים אותה.
הם לא הפכו לזוג.
אבל שניהם השתנו.
לפעמים החיים מציבים מולנו מישהו שנראה בתחתית… רק כדי להראות לנו שבעצם, אנחנו היינו שם. ונדרש אומץ כדי לעלות משם חזרה.
