מכסה תיבת התכשיטים מעץ נסגר בצליל חד, כמעט ולכד את אצבעותיה של אינה.
— תחזירי את זה למקום! זה שלי! — צעקה ריטה בת החמש־עשרה ודחפה בפתאומיות את אחותה הצעירה הרחק מהחלון. — אבא כבר קנה לך טושים, זה מספיק לך.
אינה בת האחת־עשרה נאחזה בווילון ובלעה את העלבון. תיבת העץ המגולפת הייתה יקרה ללבה. בתוכה היה מנגנון קטן: דמות של ציפור מסתובבת על ציר מתכת, בעוד גליל משמיע מנגינה ישנה — “גלי אמור”. אביה מצא אותה בשוק עתיקות במהלך אחת מנסיעות העבודה הארוכות שלו — הוא היה מהנדס גשרים והיה בבית רק כמה חודשים בשנה. אינה נהגה למתוח את הקפיץ בכל ערב; הצליל האחיד הרגיע אותה והשתיק את רעש המכונות מבחוץ. ריטה, לעומת זאת, האמינה שכל דבר בעל ערך בבית שייך לה בתור הבכורה.
אמם, תמרה, כמעט שלא התערבה בריבים. היא עבדה כפקידה בסלון יופי, תמיד ריחנית מתרסיסי שיער, והתעניינה יותר בקטלוגים חדשים של קוסמטיקה מאשר ברגשות של בנותיה. ריטה הייתה המועדפת עליה — החלטית, חדה בלשונה ומצליחה להוציא מאביה כסף נוסף לבגדים אופנתיים.
האיזון המשפחתי נשבר באמצע נובמבר לח ומעונן. באתר הבנייה שבו עבד האב אירעה תאונה — כבל נקרע. הוא לא שב הביתה.
יחד איתו נעלמו החום, הצחוק ותחושת הביטחון. תמרה החלה לעבוד במשמרות נוספות וחזרה הביתה מותשת, לעיתים פורקת את תסכוליה על אינה. ריטה הסתגרה בחדרה או בילתה עם חברות. אינה נשארה שקטה, לקחה על עצמה מטלות בית וספגה את ההערות ללא מענה.
כעבור שנה נכנס לחייהם גבר חדש. ולדימיר, שעבד במחסן, עבר לגור בבית והטיל במהרה את מרותו. הוא היה קשוח ודורשני וסבר שכגבר היחיד בבית יש לו זכות לקבוע הכול.
— מה זה המרק הזה? רק מים! — התלונן ליד השולחן. — אינה, חסכת בתפוחי אדמה? אני מפרנס אתכם וזה מה שמגישים לי?
ריטה הסתגל במהירות. היא חנפה לו, צחקה מבדיחותיו וקיבלה בתמורה כסף. אינה נשארה שקטה, מה שרק הגביר את כעסו.
בערב אחד ולדימיר חזר שיכור. במסדרון נתקל בתיק הגב של אינה.
— השתגעת?! — צעק והשליך את התיק אל הקיר. — תסדרי את זה מיד!
— זה החדר שלי — ענתה אינה בשקט.
אז אחז בה וניער אותה בכוח. אינה נחבטה בארון. האם עמדה שם… והסיטה את מבטה.
למחרת, מורה הבחין שמשהו אינו כשורה. אינה סיפרה לו הכול, והוא סייע לה לעזוב את הבית. היא עברה לעיר אחרת והחלה חיים חדשים.
ההתחלה הייתה קשה, אך היא לא נשברה. היא עבדה בסדנת קרמיקה ולמדה סבלנות והתמדה. שם הכירה את ארתור — אדם טוב ויציב שתמך בה ביומיום. הקשר ביניהם התפתח בהדרגה, ועד מהרה גרו יחד בחדר קטן.
כשאינה גילתה שהיא בהיריון, התקווה חזרה. ארתור היה מאושר והם תכננו את עתידם. אך הגורל היכה שוב — ארתור נהרג בתאונת עבודה.
האובדן היה קשה מנשוא. זמן קצר לאחר מכן איבדה אינה גם את התינוק שנשאה. נדמה היה שהכול מתפרק מחדש.
ובכל זאת, היא המשיכה. למדה בלילות, עבדה בימים ובנתה את חייה צעד אחר צעד. כעבור שנים הפכה לבודקת בכירה בחברה גדולה — אישה בטוחה ומחושבת שאיש לא יכול היה לנחש את עברה.
ואז, ביום שגרתי אחד, הכול השתנה.
ברחוב סואן, ילדה קטנה יצאה לפתע אל הכביש. אינה פעלה אינסטינקטיבית ומשכה אותה לאחור ברגע האחרון. שתיהן נפלו על המדרכה, ואז שמעה אינה צליל מוכר — המנגינה “גלי אמור”.
הילדה אחזה בתיבת העץ.
אינה קפאה. כשהביטה בפניה, זיהתה מאפיינים מוכרים — העיניים, קווי הפנים…
— איך קוראים לך? — שאלה ברכות.
— סוניה.
ברגע ההוא הבינה אינה שאינה יכולה להשאיר אותה מאחור. היא החליטה להגן עליה ולקבל אותה לחייה.
בבית, היא ובעלה נקטו בצעדים הנדרשים כדי להסדיר את מעמד הילדה. התברר שסוניה היא בתה של ריטה, שננטשה שנים קודם לכן.
העבר החל להתגלות אט אט. ריטה אבדה בדרכה, והילדה נותרה לבדה.
אינה החליטה לשבור את המעגל הזה. היא העניקה לסוניה בית יציב וחם. עם הזמן הילדה למדה לבטוח שוב והרגישה חלק ממשפחה.
השנים חלפו, ופצעי העבר החלו להירפא. תיבת התכשיטים חזרה למקומה בבית — לא עוד כסמל לאובדן, אלא כסמל להמשכיות ולהתחלה חדשה.
בסופו של דבר, אינה מצאה שלווה פנימית. העבר נותר כחלק מסיפורה, אך חדל להגדיר את עתידה.
