מקש הכבד נפל על משטח המטבח עם רשרוש מתכתי, כמעט הפיל את סוכריית הזכוכית.
— עד מחר תאספי את הדברים שלך. הדירה שלי! — אמר ואדים בקול פקודי, מתקן בעצבנות את השרוול של החולצה הכחולה שלו שניקתה זה עתה. — היא נרשמה על שמי לפני הנישואין. אז חסכי לי את ההיסטריות הנשיות והדרמות הגדולות.
אינה עמדה ליד הכיור. המים הקרים נשפכו בעוצמה על הצלחת ההפוכה, טיפות קטנות התיזו על הסינר שלה. בשקט סגרה את הברז. ניגבה את ידיה במגבת המטבח המחוספסת, תלתה אותה בחזרה על הקרס בזהירות ורק אז הסתובבה.
— בסדר. מחר כבר לא אהיה כאן.
ואדים מצמץ.
זה לא מה שציפה.
במוחו דמיין סצנה אחרת לגמרי: דמעות, צעקות, האשמות על שש-עשרה שנה מבוזבזת. הוא כבר כיווץ את לסתותיו, מוכן לריב.
אבל אינה פשוט לקחה את הספוג והחלה לנקות את השולחן בשלווה, עוקפת את המפתחות בקפידה.
כאילו כלום לא קרה.
אבל שש-עשרה שנה קודם לכן, הכל התחיל בצורה שונה לחלוטין.
אז הייתה אינה בת עשרים ושש. עבדה במרכז צילום קטן וחשוך במרתף. האוויר היה תמיד מלא ברעש המדפסות ובריח הדיו החם.
ואדים נכנס בדצמבר של חורף מושלג.
הוא היה צריך להדפיס בדחיפות חוברת עבה של תוכניות. היה גבוה, פניו סגולות מקור, והתחיל להתלוצץ בזמן שהמדפסת הישנה הפיקה את הדפים לאט.
— את באמת עובדת כאן עד חצות? — שאל כשהיא לקחה את הערימה החמה של הדפים.
— היום כן — ענתה אינה. — מחר בבוקר אני צריכה לקחת את אמא שלי לרופא.
— היא חולה?
— מאוד… היא בקושי הולכת, והיד הימנית שלה כמעט לא פועלת.
אינה עצמה לא הבינה מדוע סיפרה את כל זה לזר. בדרך כלל, אחרי סיפורים כאלה, הגברים נעלמו במהרה.
אבל ואדים חזר למחרת.
הביא שתי כוסות תה חם ומאפה גבינה.
לא הרבה זמן לאחר מכן, הוא כבר נהג אותן לרופא.
תיקן את הברז הנוטף במטבח. הקשיב בסבלנות למשפטים המובנים בקושי של אנה סרגייבנה ותמיד חייך.
— הישארי איתו, ילדה שלי — לחשה אמא שלה. — הוא אדם טוב.
ואז הגיע החתונה.
קטנה וצנועה.
אמא של ואדים, רייסה אדוארדובנה, ישבה זקופה כל הארוחה, מביטה בזעם על הלינולאום השחוק של המסעדה השכורה.
— מה אפשר לעשות… הבת כמובן שאין לה שום קשרים — אמרה בקול רם לאחותה. — אבל אם ואדים רוצה אותה כל כך, נלמד אותה.
הזוג הצעיר קיבל במתנה מדירת שלושה חדרים מההורים של ואדים.
כמובן, רשומה רק על שמו של ואדים.
אינה אז לא התנגדה.
ניקתה, בישלה, רקמה ויצרה בית.
נולדה קסיוושה.
הלילות הפכו למחזור ארוך ומפרך: בכי, נדנוד, חלב, חיתולים.
בינתיים, ואדים עשה קריירה.
— קחי את הילד למטבח! — צעק בשחר. — מחר יש לי ישיבת דירקטוריון! אני מייצר את הכסף!
ואינה לקחה.
תמיד.
השבר האמיתי קרה כשאמא שלה מתה.
אותו ערב, אחרי הלוויה, ואדים פשוט הוריד את העניבה השחורה והתמתח עייף.
— סוף סוף… סבל נגמר. לפחות ממחר הדירה תתמלא בריח נורמלי.
אז אינה הביטה בו בפעם הראשונה כך…
…כאילו היה זר.
הזמן חלף.
קסיוושה גדלה.
ויום אחד אינה ראתה שתי קווים בבדיקת הריון.
— את צוחקת?! — צעק ואדים. — אני בן ארבעים ושלוש! אני לא משנה חיתולים!
— אני אשמור את התינוק — אמרה אינה בשקט.
וכך נולד איליה.
בינתיים, ואדים השתנה לחלוטין.
בגדים חדשים. חדר כושר. בושם שהיה זר לו קודם.
ואז הגיע שיחת הטלפון.
— אינה… הרגע ראיתי את בעלך במסעדה — אמרה החברה שלה. — עם צעירה. האווירה הייתה מאוד… קרובה.
אינה לא בכתה.
לא צעקה.
פשוט התקשרה למכר ותיק.
דניס. בלש לשעבר.
כמה ימים לאחר מכן, על השולחן מולה הייתה מעטפה.
תמונות.
שם הנערה: סנז’אנה. בת עשרים וארבע.
ובאותו רגע נולד בתודעת אינה התוכנית.
שקטה.
קרה.
מחושבת בדיוק.
חודש וחצי לאחר מכן, ואדים כבר התכונן לנסיעה — שבועיים בחוף… כמובן עם סנז’אנה.
— ואדים — אמרה אינה בשקט — בוא נלך לנוטריון. תן לי ייפוי כוח כללי כדי שאוכל לסדר את הניירת לאוניברסיטה של קסיוושה.
ואדים הניד בידו בכעס.
— תעשה את זה מהר.
הוא חתם.
בלי אפילו לקרוא.
וכשחזר מהחופשה…
…הדירה כבר לא הייתה שלו.
שניים חודשים לאחר מכן עמד בדלת עם סנז’אנה ואימו.
המפתח החסר כבר לא היה מתחת למשטח.
הדלת נפתחה על ידי דניס.
— שלום. את מי אתה מחפש?
פניו של ואדים הלבינו.
— איפה אינה?!
דניס שתה לגימה שקטה מהקפה שלו.
— זה כבר לא הדירה שלך.
בדלת ההול הייתה דממה.
ידו של ואדים רעדה כשהוא קרא את חוזה המכירה.
— אבל… לא קראתי…
— אני יודע — אמר דניס בשקט.
בינתיים, פניה של סנז’אנה עוותו.
— חכה… אין לך דירה?
ואדים התחיל לגמגם.
הנערה פשוט הסתובבה והלכה.
במדרגות נשמע רק קצב עקביה.
באותו רגע, בקצה השני של העיר, אינה הכינה תה במטבח החדש שלה.
איליה שיחק ברצפה עם מכונית צעצוע.
קסיוושה סיפרה בשיחת וידאו על הבחינה המוצלחת הראשונה שלה.
הדלת נפתחה.
דניס נכנס.
אינה הוציאה עוד ספל.
החיים המשיכו.
ועכשיו נותרו בהם רק אלה שבאמת ידעו להעריך אותם.
