— איגור, רק תסתכל! — כפית הכסף צלצלה על שפת הצלוחית החרסינית. — אתה רואה איך הוא מחזיק את המזלג? עם כל האגרוף, כמו פרולטר!
אליאונורה פבלובנה ישבה בראש השולחן בחולצת משי עם צווארון תחרה, כאילו הייתה בקבלת פנים אצל מלכת אנגליה ולא במטבח של בניין מגורים. פניה היו מכוסות בשכבה עבה של אבקה — לא רק כדי להסתיר את החיוורון האצילי, אלא גם את כתמי הגיל — ועליהן נראתה סלידה תיאטרלית.
בני בן החמש, וניה, קפא במקום עם קציצה על המזלג. הקציצה הייתה טעימה מאוד, של סבתא (או ליתר דיוק של סבא, כי אליאונורה פבלובנה לא התקרבה לכיריים — “אני שומרת את הידיים שלי למוזיקה”, הייתה אומרת), והוא ממש רצה לאכול אותה. אבל תחת מבטה של “סבתא-הרוזנת”, הביס פשוט לא ירד בגרון.
— אמא, הוא רק ילד… — מלמל איגור, בעלי. הוא ישב שקוע בטלפון שלו וניסה להפוך לבלתי נראה. בגיל ארבעים הוא עדיין לא למד להתנגד לאמו, למרות שזקנו כבר התחיל להאפיר.
— ילד הוא דף חלק! — קטעה חמותי. — מה שתכתבו עליו, זה מה שיהיה. ואצלכם מה כתוב? “קולחוז”?
נטשה, היא הפנתה אליי את ראשה, ואני הרגשתי כמו זבוב תחת מיקרוסקופ, — כבר מזמן רציתי להגיד, המראה שלו מדאיג אותי.
חתכתי בשקט פרוסת מלפפון.
— מה בדיוק מדאיג אותך, אליאונורה פבלובנה?
— הכול! — היא הניפה את ידה בדרמטיות. — תסתכלי על האף הזה! במשפחה שלנו, אצל הזוואדסקי, תמיד היה פרופיל יווני — עצם עדינה, גבנון קטן. והאוזניים? בולטות! לסבא-רבא שלי האוזניים היו צמודות לראש. וזה… — היא הנהנה לעבר וניה, שבדיוק באותו רגע לגימה רועשת מהקומפוט — זה דילול של הגנים! אני כבר לא מזהה את השושלת שלנו!
חמי, ויקטור פטרוביץ’, שישב ליד החלון (קרוב יותר לפתח האוורור כדי שיוכל לעשן דרך החלון), נהם קלות אך לא אמר דבר. הוא ממילא כמעט לא דיבר. תפקידו במשפחה הסתכם ב“להביא, להגיש, לעבוד, ולא להפריע”. כל חייו עבד במפעל, וכעת כנהג מונית מימן בשקט את הגחמות ה“אריסטוקרטיות” של אשתו — מהפורצלן העתיק ועד שיעורי הצרפתית שלה דרך סקייפ.
— למה בדיוק את רומזת? — שאלתי בשקט, אף על פי שבתוכי הכול התכווץ. ידעתי לאן זה הולך; זו לא הייתה ההצגה הראשונה שלה.
— אני לא רומזת, יקירתי, אני קובעת עובדה — הזדקפה חמותי. — תכננתי להעביר את הדירה הזו לנכד שלי… כדי שיהיה לו התחלה בחיים. אבל עכשיו יש לי ספקות.
שתיקה כבדה נפלה במטבח.
הדירה שבה גרנו — אני, איגור ווניה — הייתה רשומה משפטית על שם חמותי. אנחנו שילמנו את החשבונות ושיפצנו, אבל המסמכים היו אצלה. “ככה זה יותר בטוח, אי אפשר לדעת מה יהיה”, אמר איגור לפני חמש שנים.
ועכשיו אותו “אי אפשר לדעת” ישב מולי ומרח חמאה על טוסט.
— אני לא מתכוונת להשאיר את הקן המשפחתי לקוקייה — הכריזה אליאונורה פבלובנה. — אני חייבת להיות בטוחה שבילד הזה זורם הדם שלי. הדם של הזוואדסקי. לא… — היא זרקה אליי מבט משמעותי — תערובת מקרית.
איגור סוף-סוף הרים את הראש מהטלפון.
— אמא, נו באמת… וניה דומה לי, העיניים שלו…
— העיניים שלו חומות! שלך אפורות! ממי הגיעו העיניים החומות? לנטשה יש ירוקות!
— לאבא שלי היו חומות — לחשתי.
— הנה! — הרימה חמותי אצבע בניצחון. — גנים של פרולטריון! נטשה, אין לי שום דבר נגד המוצא שלך, אבל הדירה… זה עניין רציני. אני דורשת בדיקת DNA.
איגור שתק והביט בצלחת שלו כאילו משודר שם גמר ליגת האלופות.
הוא לא אמר: “אמא, תפסיקי, זה הבן שלי וזהו.”
הוא שתק, כי פחד לאבד את חיבת אמו.
— איגור? — קראתי לו.
הוא הרים אליי מבט אשם.
— נטשה… אולי נעשה את זה? אמא תירגע, לחץ הדם שלה קופץ. אין לנו מה להסתיר, נכון?
הבטתי בפרופיל היווני ה“אצילי” שלו ובידיים הרכות שלא ידעו עבודה קשה.
ואז הבנתי: אני לבד.
בעלי לא היה קיר.
הוא היה קיר גבס — חלק ויפה, אבל מספיק לגעת בו עם האצבע… ונפער חור.
