— תזרקו אותה בין החוזרים על פשע! — צחק מפקד המתנ”ס, אלוף משנה מאיורוב, מאחורי דלת פלדה עבה. צעדיו דעכו לאט כשהתעמעמו במסדרון. — תנו לה לשבת עד הערב עם ה”לקוחות” שלה! עד הבוקר כל השיגעון יצא מראש שלה!
אינה נשענה על הקיר המחוספס, צבוע בשכבות שמן ישנות שהתקשו והיו מקומטות. תא מספר שמונה היה מחניק, ניחוחות של לחם חמוץ, בגדים מלוכלכים ועשן טבק חזק התמזגו עם הבטון. המנורה התקרה זמזמה כמו כוורת שהופרעה.
במיטות קומתיים נראו צללים נעים במינימום תנועה.
— תראו, חבר’ה, הבוסית שלנו שלחה אחות! — נהם האיש הרזה מהמיטה העליונה, זרועו המנוטעת במרפק נגררת. — למה את רועדת, גב’ אזרחית?
אינה התיישרה. חולצת המדים נדבקה לכתפיה מזיעה. הרדיו וספריי הגז כבר הוחרמו בכניסה, כאשר מאיורוב רצה להפחיד את העובדת החדשה כעונש.
— כולם לשבת במקומותיכם! — קראה בקול רגוע ונחרץ.
מיטה תחתונה ליד החלון, איש גבוה, סביב גיל חמישים, עם שיער קצר ואפור וקמטים עמוקים סביב הפה, התרומם לאט. לבש מעיל שחור כאילו היה שריונו האישי.
— שקט, סיפלי! — לחש בשקט, והאיש הרזה מיד נסוג.
האיש התקרב. עיניו, חיוורות וחדות, עקבו אחרי תנועות אינה כאילו מחפש מלכודת. סטפן קורסונוב. המנהיג הבלתי רשמי של הבלוק. האיש שבגללו אינה שינתה את שמה, עברה צפונה לעיר הקרירה הזו ולבשה את המדים השנואים.
— מאיורוב לא זורק את האנשים שלו לכלובי סגר סתם — אמר בקול צרוד. — מה עשית לו?
— לא חתמתי על מסמכי משלוח מזויפים של בשר משומר — ענתה אינה, מביטה לו בעיניים.
סטפן חייך, אך בחיוך הייתה כל כך הרבה עייפות שאינה חשה חמלה לרגע.
— מחויבת. טוב, שבו עד הערב. מחר את תכתבי את התפטרותך ותלכי לבשל מרק לאמא שלך. כאן עקרונות לא מחזיקים הרבה זמן.
סטפן פנה לפינה כדי לשכב על מיטתו. אינה ידעה: אם לא תדבר עכשיו, לא תהיה הזדמנות שנייה.
— 12 באוקטובר, ערב. דרך עוקפת ישנה ליד מסלול העץ — התחילה במהירות, כמעט בלחישה. — ירד גשם כבד. אתם נהגתם במשאית. בתא, דובון קטן מעץ התנדנד במראה.
סטפן עצר. גבו התקשה. האחרים נראו כישנים, אבל האוויר היה כמעט חשמלי.
— יצאתם עם הפנס — המשיכה אינה. — אדם שכב על הכביש. המכונית השחורה שפגעה בו אפילו לא עצרה. אבל אתם שמתם לב למספר הרישוי. ולמי שנהג.
סטפן הסתובב לאט. פניו התקשות כאבן.
— לא ראיתי כלום — השיב נחרץ. — גם לך אני לא ממליץ לדבר.
— האדם על הכביש היה אבי — בלעה אינה גוש יבש בגרון. — איליה ניקולייביץ’. רואה חשבון פשוט. מצא חוסרים במפעל, מסמכים על חברות מזויפות. הוא תכנן לפנות לפרקליטות.
סטפן הביט זמן רב. מחוץ לתא הרוח שרקף.
— רואה חשבון, הבנתי — אמר בשקט. — כשרצתי לשם… כבר היה לו מאוד קשה. הוא אחז במעילי וביקש שאשמור על ביתו, אירינה.
— במסמכים אני אירינה — הנהנה אינה. — אינה זה רק השם המשפחתי.
סטפן התיישב בכבדות על קצה המיטה, הוציא קופסת גפרורים מקומטת, סובב אותה בין אצבעותיו ואז החזיר לכיסו.
— ובמכונית היה אנטון מאיורוב — נהם. — בן המפקד המוערך של המתנ”ס. שיכור לגמרי. זכרתי היטב את פניו; האורות האירו ישירות עליו.
שאר הלילה עבר בחצי שינה מעורערת. בבוקר הנעילה נטרקה. בפתח עמד שוטר:
— החוצה! — נהם על אינה. — האלוף משנה מזמין אותך.
משרד הפיקוד היה מצופה בעץ כהה. על השולחן, ארגונית עור יקרה, האוויר מלא בקטורת גברית חזקה. מאיורוב שיחק בעט כבד בכיסאו.
— אז, איך אהבת את הלילה הקטן? — שאל בציניות.
אינה עמדה, מסדרת את המדים המקומטים.
— לגמרי. האנשים שם כן יותר כנים מבכמה משרדים.
חיוכו של מאיורוב נעלם. הוא זרק על השולחן כרטיסון אפור.
— נראה שיש לך סוד. הבוקר ביקשתי מה-HR לבדוק את החומר שלך. תעודה, כתובת בסדר. אבל שמך השתנה לפני חמש שנים. אימצת את שם החותן שלך.
הוא קם לאט, ידו על השולחן.
— איליה סאבלייב. אביך. באת בגללו? לשחק בלשי?
פה אינה התייבש, אך היא הביטה בעיניו.
— אני רוצה צדק. אבי מת בגלל הילדים שלך, ואתה הסתיר את הכל.
מאיורוב צחק צחוק קצר וצורמני.
— ילדה, צפית יותר מדי סדרות. כאן אנחנו החוק. עכשיו חתמי על ההתפטרות, מסרי את המפתח ושכח את העיר הזאת. או… אנשים כאן עלולים ליפול במדרגות.
— מאוחר — השיבה אינה בשקט.
היא הוציאה מקליט שחור קטן, בגודל קופסת גפרורים, והניחה אותו על שולחן.
— כל בוקר בשעה שש משאית מביאה את הלחם — אמרה אינה. — בזמן ששכבת, העברתי את ההקלטה לנהג אמין. עדות סטפן קורסונוב נמצאת שם. עכשיו חצי תשע, הקובץ כבר על שולחן הגנרל במוסקבה.
מאיורוב קפא. פניו חיוורים.
גבר גבוה נכנס במדים אזרחיים:
— אלוף משנה מאיורוב? אבטחה פרטית. אתה במעצר.
אינה הלכה אחריהם בשקט. הלב שלה ריק, אחרי עשר שנות חיים ממוקדות. עכשיו זה נגמר.
חודש לאחר מכן, באדמת בית הקברות הישן הרטובה, אינה הניחה שני חרציות אדומות על קבר אביה.
— הכל מוכן, אבא — לחשה.
סטפן קורסונוב נעמד לצידה, במעיל פשוט, מגולח.
— אביך היה אדם טוב. נכון — אמר.
— ומה איתך? — שאלה אינה.
— טוב. אני נוסע לריאזאן לאחותי, שם יש עבודה בחניון רכבים. אנהג שוב — השיב. — ואת?
— קיבלתי עבודה בפרקליטות. אסקור מסמכים ישנים, כאלה כמונו — חייכה קלות.
עמדו בשקט, מאזינים לציוץ הציפורים ביער. זה כבר לא היה השקט הכבד של הכלא. בפעם הראשונה, אינה הרגישה שלום בנפשה.
