חזרתי מהעבודה, והבן שלי פרץ הביתה כמו סערה. עוד לפני שהספקתי להניח את התיק, הוא נפל לזרועותיי ופרץ בבכי.
“אמא… בבקשה… אני לא רוצה יותר לגור עם סבתא,” הוא לחש, רועד מפחד.
הלב שלי קפא. מעולם לא ראיתי אותו כל כך מבוהל.
גידלתי אותו לבד. בעלי עזב כשהבן שלנו היה בן פחות משנה, והשאיר אותי עם תינוק וים של אחריות. עבדתי בשתי עבודות, בקושי עומדת בקצב, אבל מעולם לא התחרטתי — הביטחון והשקט שלו היו הכול בשבילי. לרוב אמא שלי עזרה לי, ולפעמים מטפלת, אם כי זה היה יקר.
הערכתי את העזרה של אמא, אבל עם הזמן התחילו להדאיג אותי דברים קטנים. לפעמים היא שכחה עניינים חשובים, אמרה דברים לא הולמים, כאילו חיה בעולם אחר. בתחילה ייחסתי זאת לעייפות או לגיל.
כמה ימים קודם לכן, הבן שלי שאל:
“אמא… את יכולה להפסיק לעבוד?”
“לא, מתוק,” חייכתי וליטפתי את ראשו. “אנחנו צריכים כסף לשכר דירה, אוכל, צעצועים. למה אתה שואל?”
“אה… סתם הסתקרנתי,” משך בכתפיו. חשבתי שזו רק סקרנות של ילד.
אבל באותו ערב הכול השתנה.
הבן שלי רץ אליי, התחפר בזרועותיי ופרץ בבכי:
“אמא… בבקשה… אל תשאירי אותי יותר עם סבתא!”
הייתי מופתעת ומבועתת.
“למה, אהוב שלי? משעמם לך? היא הענישה אותך?”
“היא… מתנהגת מוזר. אני מפחד,” הוא לחש.
הוא לא הצליח להסביר יותר. הוא רעד ושתק, כאילו פחד אפילו ללחוש. בעיניו ראיתי פחד אמיתי. התקשרתי לאמא שלי, שהתעקשה שהכול בסדר, שהבן שלי ממציא, שאלה רק משחקים. אבל בעיניים שלו ראיתי את האמת.
למחרת לקחתי יום חופש. התחבאתי בארון בחדר השינה, הלב דופק בחוזקה. צפיתי באמא שלי נכנסת הביתה כדי להיות עם הבן שלי. בהתחלה הכול נראה רגיל — היא סידרה את השמיכה, החזירה צעצועים למקום.
ואז… קרה משהו שהקפיא לי את הדם.
היא אחזה ביד שלו, סובבה אותה, ואז הוציאה חבל וקשרה את פרקי ידיו. הבן שלי קרא לי, בכה. אמא שלי כיסתה את פיו בכוח בידה.
ואז היא הרימה את ראשה אל התקרה, ועיניה נצצו בטירוף.
“את רואה? עשיתי כמו שאמרת לי…” היא אמרה, והצחוק שלה היה ריק, לא אנושי, חודר לב.
“לא… הוא לא ילך… הוא שלנו…”
לא יכולתי לשאת זאת. קפצתי החוצה מהארון:
“אמא! מה את עושה?!”
היא הסתובבה. עיניה היו פראיות, מסוכנות, מלאות טירוף.
“הקולות אמרו לי,” היא ענתה בשלווה.
“אילו קולות?!” צעקתי.
“הם איתי. הם תמיד איתי,” היא חייכה, ואז לפתע התחילה לבכות ולצחוק בו-זמנית, כאילו שום דבר לא יכול להחזיר לה את האיזון.
הבן שלי התייפח, אני התרתּי את ידיו וחיבקתי אותו חזק. הנוכחות שלה הייתה מפחידה, והרגשתי כמה דק הוא הגבול בין אהבה לסכנה.
לקחתי אותה לרופא. אחרי הבדיקות נקבעה האבחנה: סכיזופרניה.
הייתי מבועתת ושבורה. זו הייתה אמא שלי — האישה שפעם הגנה עליי, אהבה אותי ולימדה אותי איך לחיות. עכשיו היא יכלה לפגוע בבני.
באותו רגע הבנתי שלפעמים הסכנה הגדולה ביותר אורבת ממש לידנו, במקום שבו אנחנו מרגישים הכי בטוחים.
מאז הכול השתנה. הייתי חייבת להגן על בני ובו בזמן לטפל באמא שלי, שמוחה כבר לא הצליח להבדיל בין מציאות להזיות. בכל יום הסתכלתי על בני והודיתי שאני יכולה להגן עליו, שלבו הקטן לא נשבר בידי האדם שפעם קרא לו “סבתא”.
לפעמים ההחלטות הקשות ביותר הן אלה שמקבלים עבור האנשים הקרובים ביותר — גם אם זה אומר להתעמת עם המשפחה שלך, עם האם שאהבת בכל לבך. אז לומדים שאהבה לא תמיד פירושה רק דאגה, אלא גם הגנה ואומץ, אפילו כשצריך לעמוד מול הקרובים ביותר.
מאז, החיים הפכו לתערובת של דאגה, פחד ותקווה. בני יכול היה לישון בבטחה במיטתו, ואני הייתי צריכה להזכיר לעצמי בכל יום שלפעמים הדבר החשוב ביותר שאנחנו יכולים לתת לאלה שאנחנו אוהבים הוא ביטחון — גם אם זה אומר שהאהבה לובשת צורות קשות וכואבות.
