גן תחת שמיים קשים
שמי השמים הכבדים והאפורים של 1939, רגע לפני הסערה, נראו כאילו לוחצים על בתי הכפר, שהקירות שלהם רחצו בגווני עופרת. ורא ארטמייבה ישבה ליד חלון המטבח, אצבעותיה ליטפו באופן אינסטינקטיבי את רצועת העור שהונחה על השולחן. השניות של השעון על הקיר חלפו לאט, וכל רגע כבד כאילו נחת על חזהה. בתה לא הגיעה שוב בזמן שנקבע. כמה פעמים זה קרה בשנים האחרונות… אנה, בת השבע עשרה, כאילו התכוונה להעמיד למבחן את סבלנות אמה: חיה את חייה שלה, במהירות, בקול רם, מפרה את כל הכללים והתקוות השקטות.
בבית, לצידה, גדלו גם שני ילדים קטנים יותר: גנאדי בן השמונה, רציני ומחושב, וסווטלנה בת השש, ילדה שקטה ועליזה, תמיד מוכנה לעזור. הם היו שמחותיה השקטות של ורא, איים של שלווה בים של דאגה מתמדת. אנה, לעומת זאת, הייתה בתו מנישואין ראשונים, שהתפרקו מזמן — כאילו נולדה לעולם אחר: שובבה, נועזת, חיה במנגינות האקורדיון, בצחוק ובמפגשים התמידיים עם השכנים.
מחשבותיה נותקו על ידי נקישה רכה. בפתח עמדת קלאבדיה, השכנה, פניה שילבו את האדיבות הרגילה עם דאגה. היא זזה בעצבנות, מעבירה משקל מרגל לרגל, כאילו מפחדת לדבר.
— ורא… סליחה על ההפרעה… אני יודעת שאת עסוקה, בריגדירית, אבל… אני לא יכולה להישאר בשקט. אולי כדאי שתשגיחי על בתך לפני שיקרה משהו רע.
— על מה את מדברת, קלאבדיה? תגידי לי.
— זה על אנה הקטנה שלך. היום ראיתי אותה… בשדה, מעבר לנהר. הלכתי להשקות את הפרה, ושם… בתך שכבה בעשב הגבוה, ליד חולצת גבר, הבגדים שלה… קראתי לה, היא צחקה ואמרה שהיא רק נח. אבל השיחים… חשבתי שאולי זה פאבל, והפחדתי. כשפרה ברחה, רדפתי אחריה… כשחזרתי, לא היה אף אחד. נשאר רק המטפחת הקטנה הזו.
קלאבדיה נתנה לרא חתיכת בד רקומה קטנה. ורא קפאה מבפנים. זה היה יצירה שלה, מתנה שנתנה לאנה ביום הולדתה.
— אל תגידי לאף אחד, קלאבדיה. בבקשה.
— תירגעי, ורא. אני רק מצטערת בשבילך. בתך גדולה, אבל כך… מי יתחתן איתה?
לאחר עזיבת השכנה, ורא שקעה ליד השולחן, ודמעות זרמו מעצמן. זה כבר לא היה רק בושה, ולא רק עייפות משמועות. זה היה פחד — פחד מהנפילה הסופית, בושה ששולחת צל על הכל: עליה, על מעמדה, על הילדים הקטנים. היא הייתה משותקת מהחוסר אונים.
כאשר לבסוף נשמעו צעדים מהירים וקלים בפתח, ורא קמה, הרצועה הכבדה נראתה כבדה בידיה. אבל זה לא היה מי שציפתה לו. איליה, בעלה, אביו של גנאדי וסווטלנה, חורג של אנה, נכנס פנימה.
— מה קרה, ורא? פנייך חיוורות, ומה את מחזיקה בידך?
— אני רוצה ללמד את אנה לקח. המילים כבר לא נוגעות בה. הלוואי והיית רציני אפילו פעם אחת!
— להכות את הילדה? זו לא האחריות שלי. היא לא בשרי, וזה לא השיטה שלי.
דיברו בלחישה כדי לא להעיר את הקטנים, כאשר אנה נכנסה. היא עצרה בפתח, הביטה ברצועה של אמה, וחיוך מוכר ולעגני הופיע על פניה.
— שוב נתחלק בעצות, או הפעם רק מכת יד?
— לא, אנה — קול ורא היה חריג בדידותו. — לא יהיו עוד עצות.
היא התקדמה צעד אחד קדימה. איליה ניסה להתערב ביניהם, אבל ורא דחפה אותו הצידה. המכה הראשונה שרפה את האוויר. השנייה… השלישית… ואז אנה נפלה לפתע לרצפה, מגנה על עצמה בידיה וצעקה:
— אמא, עצרי! אני לא לבד!
היד נעצרה, הרצועה נפלה ברעש על הרצפה. ורא נסוגה כאילו נשרפה, והדממה נשברה בבכי מר עצום, בלתי נשלט. איליה, חיוור, סייע להרים את אנה והוציא אותה לגינה. קולם חדר דרך הקירות כזן עמום ומבולבל.
כאשר אנה חזרה, ורא ישבה אותה. קולה היה יבש, חסר חיים.
— מי האבא?
— אין לי אבא — הבת הביטה למטה בעקשנות.
— עם מי היית? תגידי!
— עם אף אחד. לא אגיד. אל תדאגי, אני אלך לדודה דריה, היא תכין שיקוי, הכל יעבור.
— את חושבת שזה מספיק? — ורא הביטה בביתה כאילו הייתה זרה. — את בושה. סבלתי, אבל עכשיו… תלכי לעיר. תלמדי.
— ללמוד? זה לא בשבילי! — הצהירה אנה.
— לא אכפת לי. תיעלמי מעיניי. אם לא את רוצה — תעבדי בחוות החזירים. בחרי.
איליה חזר לדיון:
— בנות, חכו… ללכת לדודה דריה מוביל לבית הקברות. היא צריכה ללדת. אנחנו נגדל את הילד. כולנו יחד.
— השתגעת? — ורא לא האמינה לאוזניה. — צריך לדעת מי האבא!
— היא לא תגיד. עקשנית. אנשים… יגידו כל דבר. הסתיו מתקרב, החורף. ואת… את מתנהגת כאילו מחכה. כשיגיע הזמן, נגיד שהוא שלנו, מאוחר. אין דרך אחרת.
ויכוחים נמשכו עד לפנות בוקר. עם קריאת התרנגול הראשונה, אנה וורא, מותשות ונרגשות, קיבלו את השקר המוגזם והמיואש.
החורף בשנה ההיא היה קשה, עופרי. בגדים חמים, עם שכבות עבות, כיסו הכל. ורא חכמה הסתירה כריות מתחת לבגדים; הכפר התרגל לאט-לאט לרעיון שבריגדיירית ארטמייבה מצפה לילד הרביעי. אנה הופיעה לעיתים רחוקות, וכשזה קרה, לבשה בגדים רחבים ומוגזמים.
באמצע מרץ, כשסימני הכפור האחרונים עדיין נצנצו על החלונות, התחילו הכאבים של אנה. נולד בן, שנקרא רשמית ניקולאי איליץ’ ארטמייב, ילדיה של ורא ואיליה.
ורא קיוותה שהאם תגרום לשינוי בליבה של בתה, תחמם את ליבה. אבל כשאנה נגעה בתינוק, היא פנתה לקיר.
— לא. עכשיו זה הילד שלך. שיהיה אחי.
— איך את יכולה לעשות את זה? תחבקי אותו!
— לאמא של גנאדי לא היה חלב, ובכל זאת הוא גדל. גם קולה יגדל.
— את… לא אם. — ורא לא מצאה מילים. — אולי נשלח אותו לבית יתומים ונספר לכולם שהוא מת? — שאלה בקור.
מכה נוספת נשמעה בדממה. ורא הביטה בידיה בזעם, מתחרטת רק שלא הכהה קודם, יותר תכופות, יותר בחומרה.
שלושה ימים לאחר מכן, אנה עזבה את הבית עם מעט מזוודות. איליה ליווה אותה לתחנת הרכבת במבט אפל ומבולבל.
— עשינו את הדבר הנכון, ורא?
— לא הייתה דרך אחרת, איליושקה. לא הייתה… גידלתי מפלצת קטנה. איפה טעיתי?
אנה החלה לעבוד במפעל המרכזי, שוכחת את הילד, את הלימודים ואת הבית. ורא, בינתיים, חיממה את הנכד בחיקה והחלה לאט לאט לשכוח את הסוד הנורא. קולה הפך פשוט לילד הקטן ביותר, אהוב על כולם. גנאדי וסווטלנה, בידיעת האמת, הגנו על אמם ועל אחיהם הקטן. איליה אהב את הילד הקטן. החיים כאילו החלו לאט למצוא סדר מחדש, מוצאים שלום שביר.
אבל 1941 כבר דפקה על הדלת…
