״אני אשטוף את רגליה של בתך — והיא תלך שוב.״
אלחנדרו ויאריאל פרץ בצחוק. ואז קפא.
כבר שנתיים שלא ישן כראוי. שנתיים ארוכות מאז דלקת מוחית גזלה את הכוח מרגליה של ילדתו היחידה, אנה סופיה בת החמש. מאז, הייתה הילדה מרותקת לכיסא גלגלים. טובי הרופאים של מקסיקו סיטי עברו דרך הווילה שבלומס דה צ’פולטפק, אך איש מהם לא הצליח לחולל נס. האבחנה חזרה על עצמה: נזק קבוע. תקווה מזערית. כמעט אפסית.
בוקר יום שלישי אחד, אלחנדרו הסיע את בתו לעוד בדיקה רפואית. המכונית האטה כשהתקרבו לשער הברזל של האחוזה. ואז הוא ראה את הילד.
בן כשמונה היה. עור כהה, גוף רזה, עומד בצד הדרך בחולצה אדומה דהויה. הוא לא הביט במכונית. גם לא באלחנדרו. מבטו היה מקובע, שקט, על כיסא הגלגלים של אנה סופיה.
אלחנדרו הרגיש דחף ללחוץ על הגז, אך הילד ניגש אל החלון.
— אדוני… אפשר לדבר איתך רגע?
קולו היה רגוע מדי לילד בגילו. מתוך סקרנות יותר מאשר נימוס, אלחנדרו הוריד את החלון.
— מה אתה רוצה, ילד? אני ממהר, רטן.
הילד הביט בבתו.
— ראיתי שהיא לא יכולה ללכת. אם תרשה לי — אשטוף את רגליה… והיא תלך שוב.
אלחנדרו פרץ בצחוק — צחוק מר, כואב. הוא הוציא מעל מיליון פסו על טיפולים, שיקום ומומחים — ועכשיו ילד רחוב מציע לו נס עם קערת מים?
— תקשיב, אמר ונענע בראשו, אני לא יודע איזו תרמית אתה מנסה—
— זו לא תרמית, אדוני, קטע אותו הילד מיד. סבתא שלי לימדה אותי. היא ריפאה אנשים בשכונה שלנו. אני יודע לעשות עיסוי לרגליים עם עשבים מרפאים.
אלחנדרו חדל לצחוק.
על פניו של הילד לא הייתה ערמומיות. לא תאוות בצע. לא תחינה. רק ודאות שקטה — דבר שאלחנדרו לא ראה בעיניו של איש כבר שנתיים.
אנה סופיה התכופפה מעט קדימה בכיסא הגלגלים.
— אבא… מי זה הילד? שאלה בלחש.
הילד חייך.
— שלום, נסיכה. אני מתאו. מתאו רייס. ואת אנה סופיה, נכון?
אלחנדרו קימט את מצחו.
— איך אתה יודע את השם שלה?
— כולם פה יודעים, ענה מתאו בפשטות. במכולת אמרו שהבת הקטנה של איש העסקים חולה, ושהוא מאוד עצוב בגלל זה.
משהו התכווץ בחזהו של אלחנדרו. הכאב שלו כבר חרג מקירות ביתו.
אנה סופיה הביטה באביה בעיניים שמעולם לא הצליח לעמוד בפניהן.
— אבא… הוא יכול לעזור לי?
אלחנדרו היסס.
— מתוקה שלי… זה לא כל כך פשוט.
— אתם לא מפסידים כלום, אדוני, אמר מתאו בשקט. רק קערה עם מים פושרים וכמה צמחים. אם זה לא יעבוד — תגרשו אותי. אבל אם כן… — הוא הביט בו ישר בעיניים — …הנסיכה תרוץ שוב.
מילות הרופאים הדהדו בראשו של אלחנדרו: אין דרך חזרה. נזק קבוע. ובכל זאת… משהו זז בו. תערובת מסוכנת של תקווה וייאוש.
— מאיפה אתה? שאל. איפה למדת את זה?
— אני גר בסנטה איזבל, ענה הילד. סבתא שלי, דוניה רמדיוס, הייתה מרפאה. היא אמרה שהידיים שלי מיוחדות.
— ואיפה סבתא שלך עכשיו?
המבט של מתאו החשיך.
— היא נפטרה לפני שלושה חודשים. היא אמרה שאני חייב להמשיך את מה שהתחילה. היא לא רצתה שהידע ימות איתה.
באותו רגע הבין אלחנדרו: הילד לבד בעולם.
— אתה בטוח? שאל בשקט.
— הוודאות שייכת לאלוהים, ענה מתאו. אבל אם החולה רוצה להירפא והמשפחה מאמינה… הגוף הולך בעקבותיהם.
אנה סופיה מחאה כפיים.
— אבא, בבקשה! תן לו לנסות!
אלחנדרו הביט בבתו. ואז בילד.
— בסדר. בוא איתנו. נדבר בבית עם אשתי.
מתאו היסס.
— אדוני… אני עני. אני לא רוצה להיות לנטל.
— אם תעזור לבת שלי, אמר אלחנדרו בנחישות, לעולם לא תהיה לנטל בבית הזה.
השער נפתח באיטיות. מתאו הביט בגן, בבריכה, בווילה — בפליאה. זה היה עולם אחר.
במוסך, אלחנדרו עזר לאנה סופיה לרדת מהמכונית. מתאו עקב אחרי כל תנועה בתשומת לב.
— את מרגישה משהו ברגליים? שאל בעדינות.
— לפעמים יש לי עקצוצים, ענתה הילדה.
— זה סימן טוב, חייך מתאו. סבתא שלי אמרה שאיפה שיש תחושה — יש גם תקווה.
בתוך הבית, אלחנדרו הציג את הילד בפני מוניקה. היא הביטה בו תחילה בחשד.
— ילד מהרחוב? שאלה בחיוך מריר.
מתאו הוציא מחברת קטנה ושחוקה. היא הייתה מלאה בציורים, צמחים והערות בכתב יד.
מוניקה החלה לדפדף. לאט־לאט החיוך נעלם מפניה.
— מאיפה הידע הזה?
— מהמשפחה שלי, ענה הילד. ואם אני לא אשתמש בו… הוא ימות יחד איתי.
מוניקה הביטה באנה סופיה. ואז בבעלה.
— ואתה רוצה שננסה את זה… כאן?
מתאו הנהן.
— רק מים פושרים. וקצת נענע ורוזמרין מהגינה.
מוניקה נשמה עמוק.
ובאותו רגע עדיין לא ידעה שההחלטה הזו תשנה לעד את חייהם של כולם.
