בחדר המדרגות שררה אותה ריח כבד שמוכר רק מערבי גברים: סאונה, זיעה, אלכוהול זול — אותה אדים חמצמצים שחודרים לבדים כמו עלבון.
וָדִים חזר הביתה כאילו ניצח במלחמה.
אני כרעתי מול המגפיים שלו וניגבתי את הבוץ, כשהתכופף מעלי בלי אפילו להוריד את המעיל.
— אולה. אנחנו צריכים לדבר. רציני. בכנות.
קמתי לאט. בידיו: כלום — לא לחם, לא מנדרינות, כלום ממה שבקשתי. רק הטלפון שלו — ותחושת החשיבות המוגזמת הזו.
— אז דבר — אמרתי בשלווה, והלכתי למטבח לשטוף את ידי.
הוא צעד אחריי. נעליים על הרגליים, לכלוך על הרצפה. עמד במסגרת הדלת, ידיים משולבות, כמו נפוליאון לפני קרב.
— סידרתי עם החברים — התחיל. — בקיצור: את יושבת על הגב שלי.
המים זרמו, אבל שמעתי כל מילה כאילו נחרתה באוזניי.
סגרתי את הברז. ייבשתי לאט את ידי. הסתכלתי עליו.
— מעניין. ואיך הגעת למסקנה הזו?
הוא הרים אצבע, כאילו נותן הרצאה.
— מתמטיקה, אולה. פשוט מאוד. משכנתא? אני משלם. רכב? אני. המשכורת שלך? לאן היא נעלמת? בגדים? שטויות? עשיתי חישוב — אני מפרנס אותך לגמרי.
התבוננתי בו. ההתחלה של הקרחת. הבטן מתחת לסוודר שנתתי לו בסילבסטר האחרון. לא זול.
עשר שנות נישואים.
עשר שנים שבהן ניהלתי את התקציב כך שהוא יוכל להרגיש מפרנס — גם כשהמקרר כמעט ריק.
— ומה את מציעה? — שאלתי בקור.
פיו התעקל בניצחון.
— גירושים. מלאים. כל אחד לעצמו. הוצאות משותפות חצי-חצי. קניות נפרדות. אני לא מחויב לפרנס אותך.
הוא חיכה לדמעות. לצעקות. להצדקות.
אני אמרתי רק:
— טוב.
הוא מצמץ.
— מה זה אומר “טוב”?
— אני מסכימה. מעכשיו כל אחד לעצמו.
פתחתי את המקרר. הוצאתי סרט מדבקה — נשאר מהשיפוץ של חדר הילדים, שמעולם לא התקיים — והדבקתי בשקט קו עבה באמצע המדפים.
— מימין שלך. משמאל שלי. אל תבלבל.
וָדִים פלט נהימה של סיפוק. חשב שניצח את ה”פרזיטית”.
— רואה? מאה ועשרים ריבלים לארוחת ערב. ואת תמיד: בשר, ירקות. בזבזנית.
אני אכלתי בשקט את הדג שלי עם אספרגוס. לימון, רוזמרין, חום.
הריח גבר על הקטשופ הכימי שלו.
וָדִים הסתכל על הצלחת שלי, בלע, אך לא אמר דבר. גאווה היא לפעמים רק רעב באריזה יקרה.
לאחר שבועיים הגיעה המציאות.
— אולה, אבקת הכביסה שלי נגמרה. תני לי קצת משלך.
הרמתי את מבטי.
— תקציב נפרד, וָדִים. אבקת הכביסה שלי לבדים עדינים לא זולה. קנה לעצמך.
— את כל כך קמצנית?!
— לא קמצנית. הוגנת. רצית את זה.
הוא דפק את דלת האמבטיה.
בערב ראיתי אותו משפשף את צווארון החולצה בסבון. החולצה הפכה לאפורה, עייפה, עבה.
פעם דאגתי שהוא ייראה מסודר — כמנהל מחלקה.
עכשיו הוא נראה כאיש שמפסיד בבית.
ואז הגיע יום שבת.
יום ההולדת של אמו.
תמרה איגורבנה. שישים. יום קדוש.
בדרך כלל הייתי מתחילה שבוע קודם: תפריט, בשר טלה, קוויאר, שלושה סוגי עוגות, כי “תמרה איגורבנה לא אוכלת דבר קנוי”.
ביום רביעי וָדִים שאל בלי להרים עיניים מהטלפון:
— חשבת כבר על התפריט? אמא מגיעה, דודה לודה, הסמטקינים… עשרה אנשים.
הסתכלתי עליו מופתעת באמת.
— אני? וָדִים, שכחת? אנחנו חיים נפרדים. אמא שלך — האורחים שלך. מה לי ולזה?
הוא חיוור.
— השתגעת? זה חגיגה! אמא מצפה לארוחה חגיגית!
— אז תארגן. בכסף שלך. עכשיו אתה חוסך כל כך הרבה עלי.
— אני… אני לא מצליח! אני עובד!
— גם אני. משמונה עד חמש. אז תסתדר.
הוא פרץ החוצה.
ידעתי: הוא לא יכין כלום.
בבוקר שבת הלכתי למספרה. אחר כך לבית קפה. קרואסון. קפה. שקט.
כשהגעתי הביתה, הדירה הייתה מלאה בריח של פאניקה ובצל שרוף.
וָדִים רץ במטבח.
על השולחן עמדו קופסאות פלסטיק מהסופר: סלטים רכים, פרוסות נקניק יבש ועוף צלוי שנראה כאילו נכנע לפני האפייה.
— אתה רציני? — שאלתי.
— עזרי לי! — התחנן. לא הייתה יותר יהירות. — לפחות סדר את זה על הצלחות!
הנהנתי בשקט.
— קערות הסלט על המדף העליון. בצד שלך.
הדלת צלצלה.
תמרה איגורבנה נכנסה כמו מלכה. שיער אסוף, בושם יקר, שמלה מנצנצת.
האורחים הלכו אחריה.
וָדִים הכניס חיוך בכוח:
— תבואו, אורחים יקרים!
הם נכנסו לסלון.
וקפאו.
המפה נקייה. זה הכל.
על השולחן: פלסטיק, עצב, עוף שלם שנראה כאילו עבר תאונה.
תמרה איגורבנה עצרה.
— זה… מה זה?
— תתכבדו… סלטים… עוף… — מלמל וָדִים.
דודה לודה שעטפה את אפה.
— מפלסטיק? אולה, את חולה?
כל העיניים פנו אליי.
ישבתי מסודרת בפינה, מחלפת עיתון.
— אני בריאה — אמרתי. — פשוט יש לנו עכשיו מודל משפחתי חדש. אירופאי.
— איזה מודל? — שאלה חמותי בקור.
קמתי.
— תקציב נפרד. וָדִים חישב שאני אוכל אותו. שאני טפיל. אז אני אוכלת לבד. ועכשיו הוא משרת את אורחיו בעצמו — מהמיליונים שחסך.
דממה.
— ואדיק? — תמרה איגורבנה פנתה לאט לבנה. — זה נכון?
וָדִים האדים.
— אמא, רק רציתי… לייעל… משכנתא…
— “לייעל” — היא חזרה בלחש.
הלחש הזה היה גרוע יותר מצעקה.
שלפתי תיק מהמגירה.
— אני רואת חשבון, וָדִים. ובניגוד אליך, אני אוהבת מספרים.
הנחתי את ההדפסה על השולחן.
— מזון. בית. מתנות. הבגדים שלך. טיפולי שיניים. כמעט מיליון בשנה.
הסתכלתי לו בעיניים.
— המשכנתא שלך? שלוש מאות שישים אלף.
הפנים השתתקו.
— זה אומר — אמרתי בשלווה — שאני מממנת אותך. האכלתי אותך. הלבשתי אותך. כדי שתוכל לשחק את ראש המשפחה.
וָדִים הוריד ראשו.
תמרה איגורבנה הביטה במרירות בפרוסת נקניק מהקופסה הפלסטיקית.
ואז על בנה.
— בושה — אמרה.
ואז פנתה אליי.
— אולה… סלחי לנו. פינקנו אותו.
נערתי את ראשי.
— לא פינקתי. אהבתי. וחשבתי שהאהבה מוערכת.
היא הנהנה לאט, לקחה את התיק שלה.
— בואי. נלך למסעדה.
ואז לוָדִים:
— ואתה תשב. תמשיך לחסוך. תאכל את סלטי הפלסטיק שלך.
הדלת נטרקה.
מאחור נותר ריח של עוף זול והפסד מוחלט.
וָדִים נפל על הכיסא.
— אז, מרוצה? השפלת אותי?
הסתכלתי עליו.
— אתה השפלת את עצמך. אני פשוט צעדתי הצידה.
הלכתי לחדר השינה, שלפתי את המזוודה.
— לאן את הולכת? — קולו נשבר.
— לחיים שבהם אף אחד לא סופר את קיומי.
הוא אחז בידיי.
— אולה, סלחי! הייתי טיפש! אתן לך את הכרטיס שלי, את המשכורת שלי, הכל!
שחררתי אותו בעדינות.
— אני לא צריכה את המשכורת שלך. כפי שמתברר, אני מרוויחה די טוב בעצמי.
— אבל אנחנו משפחה! עשר שנים!
— היינו. עד שהתחלת לספור כל נגיסה בפי.
סגרתי את הרוכסן.
— עוני אני יכולה לסלוח. טעויות גם. אבל קמצנות וחוסר כבוד? אף פעם.
הנחתי את המפתחות על השולחן.
— את הגירושין אגיש אונליין. את המשכנתא אתה משלם לבד. הרי אתה גבר.
בחוץ האוויר היה קריר, נקי.
קראתי למונית.
בעשר דקות אצא.
לבד.
ולראשונה, לא הייתי צריכה להצדיק את קיומי.
