״אתה רוצה לתרגם לה שוב? באמת, אנדריי?״ – קולה של ורה חתך את המטבח כמו רוח נובמבר חדה, שהכירה מאז הבוקר רק כיוון אחד: ישר אל הפנים.
״אל תתחילי,״ מלמל אנדריי, אוחז בטלפון, אצבעותיו לחוצות על המסך. ״היא ביקשה ממני. היא זקוקה לזה.״
״היא תמיד צריכה הכל!״ – ורה הכה בכף ידה על השולחן, כך שהחרסינה צלצלה. ״ואנחנו? מי חושב עלינו?״
אנדריי הרים את עיניו בפתאומיות.
״זו אחותי. שלי. אי אפשר שתביני את זה אפילו פעם אחת?״
באותו רגע, ורה הרגישה את חזהה נלחץ. כל מה שהיא הרגישה היה מיותר שם. ריח בוקר נובמבר לח – תה זול, מדרגות רטובות, אוויר הרחוב שהתמוסס – התערבב עם הריב במטבח הקטן.
אנדריי התקרב צעד אחד אליה, כאילו רצה לחבק אותה, אך נעצר. מבטו חזר אל הטלפון.
״הכל סודר. תרגמתי. אין יותר דרמות.״
״אין דרמות?״ ורה חייכה בצורה מרירה. ״כמובן. אתה מדבר רק איתה. לא איתי.״
הוא שתק, הניח את הטלפון על השולחן כאילו הנקודה המדוברת אינה מילה אלא מחווה.
נובמבר בעיר היה דביק, אפור ובלתי חדיר. אנשים חיפשו את דרכם במטרו כצללים, השומרים הביטו מתוך חנויות כאילו העולם בגד בהם אישית. ורה ישבה באוטובוס, הקשיבה לשיחה בין שתי נשים על חובות וחשבונות דירה. הכל היה אותו דבר, אך היום זה חתך עמוק יותר בעורה.
״אנחנו בקושי עוברים את החודש. והוא… שוב…״ – חשבה, מביטה בחלון האטום, שעליו מישהו כתב ״טיפשה״ וציור של כתר. היא מחקה את זה ביד, כאילו מדובר בחייה שלה.
בערב הופיעה אלינה ללא התראה. כרגיל.
״הי, ורוצ’קה!״ – היא פרצה פנימה, מנערת את הגשם משערה. ״איפה אנדריי?״
״במטבח,״ אמרה ורה בציניות.
העקביים הקישו על הלינוליאום, וורה נשארה לבד בחדר, כל רעש נשמע בבירור.
״אנדריי, אתה לא תאמין כמה אמא שלי עצבנה אותי!״ – אנחה אלינה, כאילו היא כבר בטיפול. ״אני לא יכולה לגור שם! הלחץ בלתי נסבל, אין לי כוח!״
״תחזיקי עוד קצת,״ ענה אנדריי ברוך, אך קולו כמעט ולא הגיע לורה.
״וגם אני צריכה תרופות. אלפיים. תעזור, כמו תמיד.״
״כמובן. אני אעביר מחר.״
משהו בתוך ורה חרק בשקט, כאילו שכבות ישנות של טפטים בנפשה נשרו לאט. היא עזבה את החדר, לא יכלה לשאת יותר.
שבועות חלפו בלופ מתמשך: עבודה, אוטובוס, תורים, ארוחות ערב משמימות. תמיד התחושה שמישהו מושך לאט לאט את כספה, כוחה, זכותה להיות נשמעת.
ואז הגיע השיחה. מוזרה. כמעט סוריאליסטית.
״ורה מיכאילובנה? מזל טוב. את היורשת.״
כמעט שהטילה את הטלפון.
שעה אחר כך הם עמדו במרכז הדירה החדשה, צחקו, התחבקו – ולראשונה מזה שנים הביט אנדריי בה כמו קודם.
דירה גדולה במרכז. אמיתית. שלה.
״אנחנו נחיה כמו בני אדם! מבינה?״ – צעק אנדריי, מסתובב בחדר.
״מבינה,״ צחקה ורה. ״אלוהים… אני בקושי מאמינה…״
אך עמוק בתוכה צצה כבר מחשבה: ״ואלינה?״
הדירה החדשה ניחחה צבע טרי, היסטוריה ישנה, אפשרויות. ורה שוטטה בחדרים, לחשה איפה תהיה חדר השינה, השולחן, הפינה הנוחה.
השכנים נתקלו בה בחביבות. פאשא, ה״יכול להכל״, לעס ללא הפסקה גרעיני חמנייה, תמיד מוכן לעזור. ורה צחקה, מדדה פינות, ציירה שרטוטים עקומים במחברת שלה. מדי יום הדירה גדלה – ועם זה, ורה.
ואז אלינה הופיעה. תחילה רגועה, אחר כך חדה כסכין.
״את ברת מזל,״ אמרה. ״הכל פשוט מגיע אלייך.״
ורה חייכה בנימוס, אך בפנים משהו כעס.
״והחדר הזה?״ – אלינה הצביעה על החדר הקטן לעתיד הילד.
״לילד, כשהגיע הזמן.״
מבטה של אלינה הפך קר, מעריך.
השיפוץ קרב לסיומו. ורה הזמינה את אנדריי ואלינה לראות את התוצאה. אלינה הסתובבה בחדרים, עיניים ערניות, כמו גנבת שמעריכה את השטח.
״יש לי הצעה… לגבי הדירה,״ החלה אלינה בעוד התה התקרר על השולחן.
״אני מדברת ברצינות. דירתה של ורה – הפתרון. לכולנו.״
ורה ישבה כצל, אך בפנים זה רותח.
״אז… את מציעה שאוותר על הדירה שלי?״
״כן. ומה הבעיה?״ – אמרה אלינה. ״את הרי רק רוצה שכולם יהיו בסדר, נכון?״
המשפט פגע בורה כמו אגרוף. היא הרגישה את הבגידה בכל נשימה. אנדריי הנהן, ללא התנגדות, כאילו חיכה לזה זמן רב.
״ואנחנו? אי פעם חשבת עלינו?״ – שאלה ורה בשקט. ״אנחנו חסכנו כל חודש, נלחמנו. ואתה? אתה שולח לה כסף, שוכח אותנו.״
״אל תדרמטיזי,״ מלמל.
אבל ורה לא נותרה בשקט. ארבע שנים – ארבע שנים שבהן היא תמיד הייתה מאחור, תמיד מיותרת.
אלינה עזבה, אנדריי הביט בריק, כאילו אין לו עוד מה לומר.
שבוע לאחר מכן נותרו רק דיאלוגים קצרים אפשריים. יבשים. זרים. כל מבט לטלפון. כל משפט חתך.
ואז, בארוחת הבוקר, המשפט שהכריע הכל:
״אולי… אלינה יכולה לשלם קצת… על הדירה.״
ורה הניחה את המזלג.
״אתה רוצה לתת לה את הדירה שלי?״
הוא הפך חיוור.
״אפשרויות…״ מלמל.
״אנדריי,״ הביטה בו בשקט, בלי דמעות, רק אמת. ״אני מתגרשת.״
שלושה ימים לאחר מכן הכל נארז. בשקט. יבש. מהיר.
״להתראות, אנדריי,״ אמרה. והלכה.
רוח נובמבר נשבה ברחובות, אך בדירתה החדשה היא הרגישה חיה. זה היה שקט, חמים, אמיתי. לראשונה מזה שנים היא יכלה לנשום בחופשיות.
שבוע לאחר מכן קנתה חתול – גרנט. סמל להתחלה חדשה.
שיחות מאנדריי נותרו ללא מענה. הודעות מאלינה לא נענו. מרגריטה סמיוןובנה הביאה ריבה, ולדימיר פטרוביץ’ הביא דברים שימושיים – הכל שלה. אמיתי. חי.
ורה ישבה ליד החלון, גרנט על ברכיה. העיר זרחצה בצהוב בדמדומים, ובפנים שלה היה שקט. שקט שלא היה מאיים, אלא חופשי.
לבסוף – היא הייתה שוב היא עצמה.
