״פברז’ה? באמת…״ — הקרב הראשון של דאריה עם איזולדה קרלובנה
— זהו שרשרת פברז’ה! — צעקה כלת העתיד שלי על שולחן הארוחת ערב. — ואת… בעצם, את רק בת של רפתנית!
ברוגע הוצאתי מגדלת, התקרבתי ל״הפלא״ והראיתי בעדינות את החותמת הקטנה ביותר:
— מחיר: 3 רובל ו-50 קופייקה.
האוויר קפא.
— בת של רפתנית לא תהיה כלתי! — צעקה בקול חודר, חדה כמו פעמון בבוקר.
זינאידה יגורובנה… שהתעקשה לקרוא לה איזולדה קרלובנה… השמיעה את מילותיה עם כל כך הרבה עוצמה, שגם הכלבים של השכנים שתקו מיד.
עמדתי בפתח עם זר חינני של חרציות, והמחשבה היחידה שהסתובבה בראשי:
זה באמת עליי?
אדיק, חתני, התהלך סביבי בבלבול, כאילו מנסה להגן עלי בגופו מפני מתקפת אמו.
— אמא, בבקשה… בשקט… השכנים שומעים… זו דאריה, היסטוריונית אמנות…
— היסטוריונית אמנות?! — נשפה איזולדה קרלובנה, תוך שהיא מסדרת את הסיכה הענקית שעל חזה שלה שצעקה ״זכוכית״. — אני מכירה את אלה! בנות מהכפר שרודפות אחרי כתובת במוסקבה! במשפחת שרמטייב יש סדר! אנחנו לא מערבבים את דמנו עם הפרולטריון!
נשמתי נשימה עמוקה.
אדיק הזהיר אותי שאמו היא ״קפדנית ואוהבת את הטקסים״.
רק ששכח לציין שבדירתה היא מדמיינת את עצמה קיסרית — והכיסא המרכזי נמצא באמצע הסלון.
התבוננתי בעצמי:
נעליים איטלקיות,
שמלת פשתן פשוטה,
תעודת שיקום אומנות,
שלוש שנות ניסיון במוזיאון.
״בת של רפתנית״, אה?
כמובן.
— בוקר טוב, איזולדה קרלובנה — צעדתי קדימה ודחפתי בעדינות את אדיק הצידה. — נעים להכיר את שומרת המסורת המשפחתית. אדיק סיפר לי כל כך הרבה על הטעם שלכם.
האישה נתקעה במקומה.
החנופה פעלה עליה כמו כישוף.
היא הרימה את הלורנגון שלה — על שרשרת זהב! — והנהנה בכבוד.
— תיכנסי. אבל תורידי את הנעליים. פרקט. ונציאני.
״פרקט ונציאני״ היה למעשה למינציה נפוחה.
הדירה נראתה כמו מוזיאון שפורץ עליו קרקס נודד… ואז מישהו ניסה לסדרו חזרה, תוך כאוס מוחלט.
על הקירות ״גובלנים״ — למעשה שטיחי פלסטיק.
הריהוט: ספות מוזהבות, כורסאות ברגלי אריה, שולחנות מעוקלים.
יוקרה… עם נגיעה זולה של סין.
— לחדר הסלון! — ציוותה, מחליקה בחצאית קטיפה בחודש יוני. — אדיק, תה! שמפניה רק לאירועים מיוחדים. היום זה… יום שלישי רגיל בלבד.
ישבנו מול מפה מנצנצת עם לורקס.
איזולדה קרלובנה ישבה במרכז כאילו עונדת כתר.
— אז, דאריה מטבר. ממ מה את חיה במוסקבה? מחפשת בעל עשיר כדי לברוח מהפרות?
אדיק האדמם כמו הווילונות בורדו.
— אמא… דשה עובדת בבית מכירות פומביות, מעריכה…
— מעריכה? מה? סמוברים ישנים?
— עתיקות — עניתי בשלווה. — ציורים, תכשיטים, רהיטים. אני מבדילה בין המקורי… לבין העתק.
בעת שהזכרתי ״העתק״, המבט שלי ננעץ בסיכה.
היא מיד כיסתה אותה ביד.
— חח. תיאוריה. הטעם הטוב הוא טבעי.
הארוחה עצמה הייתה כמו תוכנית הישרדות.
״ז’וליאן״ — עוף עם майונז.
״סלט סרטן״ — שבו בשר הסרטן הוחלף במקלות תפוח אדמה.
איזולדה קרלובנה אכלה, האצבע הקטנה באוויר, וצפתה בכל תנועתי.
— ילדה! — צעקה כשהושטתי יד ללחם. — לחם לוקחים ביד שמאל! תמיד! וחתיכה קטנה, לא חצי כיכר! אדיק, איפה מצאת אותה? בקנטינה של טרקטורים?
הנחתי את הלחם בשקט.
— איזולדה קרלובנה — קולי היה אקדמי ושקט — צלחת הלחם מצד שמאל. לכן אנו לוקחים ביד שמאל. אבל את הצבת את סלסלת הלחם מימין, ליד הכוס… זו טעות בעיצוב השולחן.
שקט.
רק זבוב זמזם בנברשת.
איזולדה פתחה את פיה… ואז סגרה.
האדמומית.
לא ידעה.
האֶתִיקֶט שלה הגיע מסדרות טלוויזיה.
— את… רוצה ללמד אותי?! בבית שלי?! אני דם אצולה! זה בדם!
ואז פתאום צעקה:
— אדיק! הבא את הקופסה!
אדיק הביא קופסת קטיפה ישנה.
איזולדה החזיקה אותה כאילו היא המפתח לממלכה.
— בבקשה! פברז’ה! לגרפלד! מי יודע מה עוד!
הנחיתי את עצמי קדימה, עם מגדלת ביד.
״פברז’ה״ היה חתימתו של אומן סיני שכתובה בצורה שגויה.
הפנינים היו מפלסטיק.
טבעות… סגסוגת לא מוכרת.
— חח… אוסף מעניין — אמרתי בדיפלומטיות.
— מעניין?! אלו חפצי משפחה! סבתא רבתא שלי לבשה אותם בבמות החצרות הצאריות!
שבתי בזהירות סיכה אחת למקומה.
— זה אכן בעל ערך… כמזכרת. אך מקצועית, רואים תוספות מודרניות. החותמות מזויפות.
היא כמעט בכתה וכמעט צעקה בו זמנית.
— את אומרת שזה… מזויף?!
— לא מזויף… אלא… ״יופי משוחזר״ — חייכתי. — המהות נשמרה, רק המודרניזציה התבצעה.
קולה עלה שוב:
— בת רפתנית!
לקחתי נשימה עמוקה.
— איזולדה קרלובנה. אלו סיפוריי המשפחה שלך. אני יכולה לעזור לשמר אותם, כדי שלא תיתקלי בהפתעות… בביקורים או במכירות פומביות.
שקט.
ואז קול נמוך, כמעט שביר:
— אולי… אולי את באמת מבינה בזה.
אדיק נשף כאילו סיים מלחמה.
אני רק חייכתי.
הניצחון הראשון היה שלי.
וידעתי:
הקשה ביותר עוד רק מתחיל.
