הדלת נטרקה בכוח כזה שהמסגרות הישנות על הקיר רעדו. הידית חזרה עם רעש חזק, כאילו גם היא מתנגדת לפלישה.
גלינה פטרובנה אף פעם לא דפקה בדלת. אפילו לא היה לה בראש. זה היה הדירה של בנה – דמה, שמו, ההמשכיות שלה. אם אמא נכנסת למקום שהיא רואה כשל עצמה, היא לא מבקשת רשות.
אירינה רעדה, אך לא הסתובבה מיד. היא סידרה את הניירות על השולחן: הפניות לרופאים, תוצאות בדיקות, סיכומי אשפוז, מרשמים. תיק שלם של תקווה ופחד. מחר בבוקר הם ינסעו לבית החולים במחוז. הם חיכו ליום הזה חודשים. כל מחשבתם סבבה סביב זה. סוף סוף דשה תעבור ניתוח.
ליד המסמכים שכבה מעטפה עבה וחומה. אירינה מדי פעם הביטה בה, כמעט מבלי לשים לב, כאילו חוששת שהיא תיעלם. שם היו כל החסכונות שהורים הצליחו לשמור במהלך חייהם. הם מכרו את הבית הקטן בכפר שבו אירינה גדלה, שבו אביה נטע בעצמו את עצי האגוז, שבו אמה בכל אביב שמטה עציצי פטוניות על החלון. הם מכרו את הזיכרונות שלהם, את העבר שלהם, את הביטחון שלהם – למען מטרה אחת בלבד: להציל את נכדתם.
שניים חודשים אירינה התעוררה כל בוקר כאילו אבן כבדה לחצה על חזה. וללכת לישון היא שכבה עם חלומות שהוחלפו במספרים, במונחים רפואיים ובפחד. רק מחשבה אחת החזיקה אותה בחיים: להגיע לשם, לשלם, להציל את בתה.
— אוי, אירינקה, בבית את — אמרה גלינה פטרובנה בקול חד, כבר באמצע הסלון.
אירינה הסתובבה. חמותה נשאה תיק ענק, אותו הניחה על הספה ללא היסוס. מבטה סרק את החדר כמו פקח קשוח.
— אבק בכל מקום… — ציינה. — אנדראש עובד?
— שלום, גלינה פטרובנה — ענתה אירינה בשקט. — כן, הוא עדיין לא חזר. אפשר לעזור במשהו?
האישה לא ענתה. היא כבר עמדה ליד השולחן, אצבעותיה סקרניות מחטטות בניירות. היא הרימה דף והחלה לקרוא תוך כדי צמצום עיניים.
— ניתוח… מחר בבוקר… — מלמלה. — חח. נראה.
לב אירינה קפץ פעמיים.
— מה את מתכוונת ב”נראה”?
גלינה פטרובנה התיישרה לאט.
— שבו. אנחנו צריכים לדבר.
— אין לי זמן עכשיו… אני מתכוננת לנסיעה…
— שבו! — צרחה.
אירינה צייתה וישבה על קצה הכיסא. אצבעותיה סובבו זו בזו בחרדה על ירכיה.
— זה על כסף — אמרה האישה בשלווה, כאילו מדברת על מזג האוויר. — על המעטפה הזו. סכום גדול. בדיוק עכשיו הופיע דירה מצוינת. שני חדרים, חדשה, בשכונה טובה. הזדמנויות כאלו מופיעות לעיתים רחוקות.
אירינה לא הבינה.
— וזה… מה הקשר לזה…?
— זה אומר שהכסף הזה שלנו — המשיכה גלינה פטרובנה. — כלומר, למשפחה. הניתוח… יכול לחכות.
האוויר בחדר הפך פתאום כבד, חנוק.
— את רוצה לקחת את הכסף ששמרנו לניתוח של בתי… בשביל דירה?
— אל תטרידי — היא הנהנה בקלילות. — הילדה תוכל להחזיק עוד כמה חודשים. אבל הדירה תיעלם.
— בתי לא תחזיק מעמד! היא עלולה למות! — פרצה אירינה. — הרופאים אמרו שלא ניתן לדחות!
— שטויות. הרופאים תמיד מפחידים כדי להוציא עוד כסף מהאנשים.
אירינה עמדה, אגרופיה סגורים.
— אנדראש יודע על זה?
— יודע. ומסכים.
שתי המילים האלה קפאו את דמה.
בערב, כשהאנדראש חזר, אירינה כבר ישבה על הספה, מחזיקה את המעטפה כאילו מפחדת שמישהו יגזול אותה מידיה.
— אירה… בוא נדבר בשקט… — החל בזהירות.
— באמת רצית לתת את הכסף שיכול להציל את חיי בתנו לאמך?
— לא לתת… רק לדחות את הניתוח…
— הרופא אמר שלא ניתן!
— אמא שלי חושבת שזה מוגזם…
— ואת מאמינה לה יותר מהרופא? אליי? לבתך שלך?
אנדראש נותר בשקט, נמנע ממבטה.
— אני מחליט במשפחה הזו — אמר בסופו של דבר. — הכסף הולך לדירה.
אז אירינה הבינה שהיא לבד.
היא עמדה.
— טוב.
אנדראש נשם בהקלה.
— ידעתי שתביני…
— את מבין לא נכון — היא לחשה בשקט. — לא החלטתי על הכסף. החלטתי עלינו.
היא נכנסה לחדר, לקחה את התיק והחלה לארוז. בגדים שלה. הפיג’מה האהובה על דשה. הארנב הקטן מפלסטיק.
— השתגעת?! — צרח אנדראש.
— לא. סוף סוף אני אמא.
היא לקחה את דשה הישנה ויצאה אל הלילה ללא מילה.
שלושה חודשים לאחר מכן, בחצר המשחקים היה שמש וילדים צחקו. דשה רצה וצחקה לעבר המגלשה. לחייה ורודים, עיניה נוצצות. היא חיה. בריאה. הניתוח הצליח.
אירינה ישבה על ספסל ליד אמה.
— היא התקשרה שוב? — שאלה האם.
— כן. היא רוצה לחזור.
— ומה עם הדירה?
— לא יצא כלום. הם היו רמאים.
אירינה הביטה בביתה רצה ושמחה לעברה.
— לא קיבלתי דירה… — לחשה. — קיבלתי את חייה.
היא חיבקה את דשה ובאותו רגע ידעה:
אין כוח בעולם החזק יותר מהחלטת אמא.
