נינה עמדה מול המראה בשירותי הנשים ולא הכירה את עצמה. השמלה חנקה אותה, פניה נראו זרות, עיניה היו ריקות. באולם, המנהל הטקסי צעק, האורחים צחקו, ואביה כנראה כבר היה שיכור. אבל היא לא הצליחה לחייך.
הדלת נפתחה מעט. מטווייצ’ק, העובד הוותיק של האולם, הציץ פנימה:
— בתי, אל תשתי מהכוס שלך — לחש. — הארוס שלך שפך משהו לתוכה, ראיתי מהחדר האחורי. לבן, מהשקית.
נינה הסתובבה, אך מטווייצ’ק כבר סגר את הדלת. היא ישבה על אדן החלון, ידיה על פיה כדי לא לצרוח. זיכרונות חלפו בראש: מותו של סרגיי, תאונת המשאית, חודשים של שתיקה. ואז הופיע גריגורי, חברו של אביה, מעשי, נחרץ, שעזר ושמר עליה. אביה זהר משמחה: “מצאתי את הארוס הטוב.” נינה לא התנגדתה — בפנים היא הייתה ריקה, לא הייתה הבדל.
אבל האבקה בכוס… מה זה היה?
היא חזרה לאולם. רגליה היו חלשות, אזניה זמזמו. גריגורי ישב בראש השולחן, יד על כתף אביה, דיבר בקול רם, כולם צחקו. על השולחן היו שתי כוסות עם סרט אדום — אחת לחתן, אחת לכלה.
נינה ישבה לצדו. גריגורי התכופף, הניח את ידו על רגליה מתחת לשולחן, לחץ חזק — כאזהרה:
— איפה היית? המנהל הטקסי מחכה. עכשיו מגיע הכוס המרכזית.
— סידרתי את השמלה שלי.
— טוב, בואי, קומי. — חייך, אך עיניו היו קרות. — אחר כך תוכלי לנוח.
המנהל הטקסי צעק: “מר!” כולם קראו בקול, גריגורי הרים את כוסו, הנהן לנינה שתשתה.
נינה הרימה את הכוס — אך פתאום משכה אותה אחורה. השמפניה נשפכה, האורחים צעקו.
— אוו, סליחה! — קפצה, לקחה את כוסו של גריגורי מהשולחן. — אני אשתה מהכוס שלך, למזל טוב! מיד!
פניו של גריגורי התקמטו לרגע — כעס, כעס קר ונקי. אך הוא לא יכול היה לדבר: אביה כבר צעק בקול רם:
— נכון, בתי! מכוס אחת — זה סימן לחיים ארוכים!
האורחים מחאו כפיים. נינה שתתה מהכוס מבלי להסיר את עיניה ממנו. היא הייתה חיוורת, אגרופיה הידקו מתחת לשולחן. מטווייצ’ק הביא כוס חדשה לגריגורי. הוא הרים אותה לאט ושתה, מבלי להסיר את מבטו מנינה.
נינה הבינה: הוא יודע שהיא יודעת.
שעה לאחר מכן גריגורי הרגיש רע. הוא הלבן וביקש מנינה ללוות אותו לחדרו. בחדר, גריגורי ישב על המיטה, פניו בכפות ידיו. נינה עמדה בדלת. דקות של שקט.
— החלפת בכוונה את הכוסות — אמרה בסופו של דבר.
— כן.
— מי אמר לך?
— זה לא משנה.
גריגורי קם לאט. התקרב, עמד צעד ממנה. דיבר בלחש, כמעט בעדינות:
— תקשיבי, נינה. מעכשיו את אשתי. מחר אביך יחתום על העברת הקרקעות. כבר הסברתי לו הכל, והוא הסכים. ואת תישארי שקטה, תעמדי בתור הכלה המאושרת. הבנת?
— למה היה צריך את האבקה?
— כדי שתוכלי לישון בשקט ולא להפריע לעבודה שלי. אביך כבר היה שיכור מספיק כדי לחתום על הכל. עניין טכני. — התקרב. — אבל היית חכמה. נפתור את זה. אם תנסי לספר למישהו — אומר שאת השתגעת.
— אתה מדבר כאילו אני לא קיימת.
— את באמת לא קיימת. מקום ריק. כבר שנתיים היית זומבי. אני אחזיר אותך לחיים. ואת אינך אסירת תודה.
משהו בתוכה ריגש — לא מפחד, אלא כעס.
— סרגיי ידע שניסית לגנוב מהמלאי, נכון?
פניו של גריגורי התקשו.
— על מה את מדברת?
— הוא בדק את המשלוחים. אתה הסתרת אותם כי הם היו בדרך. אני הייתי רק כלי כדי להגיע לאביך.
גריגורי ניסה להפחיד אותה, אך נינה עמדה נחרצת.
למחרת, במוסך, היא מצאה את הראיות: תמונות, רישומים, חתימת גריגורי על החבלה. היא הזמינה את המשטרה, הכל תועד. גריגורי נעצר בבוקר, צעק וניסה להכחיש. אביה צפה בשקט. נינה סוף סוף הרגישה רגועה.
כמה שבועות לאחר מכן, המכונאי הודה בכל, האמת נחשפה. נינה השתתפה במשפטים, מבטה קפוא אל גריגורי. העונש: אחת עשרה שנות מאסר.
חודש לאחר מכן, נינה ישבה על קברו של סרגיי, הניחה פרחים. — עכשיו אני יודעת — לחשה. — אני יודעת מי האחראי. והוא בכלא.
אביה חיכה בשקט ליד המכונית. הם חזרו יחד לבסיס, שם נינה למדה לטפל במסמכים ובמחסנים. החיים נמשכו, אבל נינה כבר לא פחדה, לא הייתה מקום ריק. היא ידעה את האמת, וזה הספיק.
