עורך הדין של אנדריי סגר לאט את התיק והביט בלקוח שלו בחיוך מסופק. אנדריי הנהן. אחר כך פנה לעבר אנה וחייך. קצר. קר. מזלזל.
אנה הכירה את המבט הזה.
הוא לא צעק, לא איים — פשוט העביר עובדה: ניצחתי. את הפסדת. זהו.
בינתיים השופטת דפדפה במסמכים; רעש הנייר הרך מילא את חדר הדיונים.
אנה ישבה על כסא קשה. הבטן שלה כואבת — חודש שמיני. הילד קפץ מבפנים, כאילו שואל: אמא, מה קורה? למה את כל כך מתוחה?
אנה נשמה עמוק, אך הלב שלה דפק בגרונה.
— האם למבוססת יש הערות בנוגע לחשבוניות שהוצגו? — שאלה השופטת.
אנה הרימה את מבטה. לפניו שכבו דפים מודפסים: תאריכים, סכומים, מספרי חשבונות. למטה, חתימתה. שלה — לפחות על הנייר. אך היא מעולם לא ראתה את המסמכים האלה בחייה.
— זה… זיוף — אמרה בקול שקט.
עורך הדין של אנדריי נשף, כמו מורה שהתעייף מלנסות להסביר את המובן מאליו.
— כבוד השופטת, הנתבעת מכחישה את הברור. החתימה אומתה על ידי הבנק. החשבונות אמיתיים. התנועות הכספיות התרחשו באופן קבוע במשך שנה שלמה.
אנדריי נשען אחורה בכיסאו, זרועותיו משולבות על חזהו. הוא היה רגוע. מרוצה. כמו מישהו שכבר חוגג את הניצחון.
אנה הסתכלה עליו ולא הכירה אותו. האם זה היה האיש שבשנה שעברה בכה כשהוא ראה את הקווים הכפולים בבדיקת ההיריון? שהלילות ליטף את בטנה ולחישה: שיהיה בסדר, שיישאר איתנו?
— אנדריי פטרוביץ’ — פנתה השופטת — האם אתה עומד על כך שהבית יישאר שלך?
— כן — ענה בהחלטיות. — אני בניתי אותו. אני השקתי בו את הכסף. היא רק בזבזה.
אצבעותיה של אנה התכווצו לאגרופים. היא רצתה לצעוק: עבדתי שישה ימים בשבוע! שנים-עשר שעות ביום במטבח שלך, בזמן שאתה פותח מחסנים!
אך הקול שלה לא ציית. רק הבטן שלה התכווצה בכאב.
השופטת הזיזה את המסמכים הצידה.
— הדיון נדחה לשלושה ימים. נתבעת, אם יש לך משהו להגיש לבית המשפט, עכשיו הזמן להתכונן.
כשהיא יצאה מבניין בית המשפט, אנדריי השיג אותה במדרגות.
— תני לי את מפתחות הבית — אמר בשלווה.
אנה הסתובבה.
— מה?
— המפתחות. ההחלטה בעוד שלושה ימים תהיה רק פורמליות. את כבר הפסדת.
הוא הושט ידו. חיכה.
אנה אחזה במעקה. למטה המכוניות עברו ברעש, האנשים רצו, אף אחד לא שם לב אליהם.
— איך אתה מסוגל לעשות דבר כזה? — שאלה בקול שקט. — איך אתה יכול לגרש את אשתך ההרה לרחוב?
אנדריי משך את ידו חזרה.
— את כבר לא אשתי. התחתנתי עם מי שחשבתי שהיא אחרת. אבל את כמו כולן האחרות.
הוא הסתובב והלך.
בערב ההוא, אנה ישנה בבית אחותה. ישבו במטבח; כוס המים מולה נותרה מבלי שנגעה בה.
— זה לא היה רק רעיון שלו — אמרה אחותה בשקט. — מישהו עומד מאחוריו.
אנה השמיטה ראש.
— לא משנה מי לחץ עליו. הוא זה שחתם.
— יש לך שלושה ימים — השיבה אחותה. — לפעמים זה מספיק.
למחרת בבוקר, אנה הלכה למחסן של אנדריי. פעם היה שלהם. חלומם המשותף. השומר עצר אותה, אך לבסוף נתן לה להיכנס. בחצר האחורית היא ישבה, עם רגליים כואבות וקרסוליים נפוחים, וחיכתה.
סמיון איוונוביץ’ הופיע עשרים דקות לאחר מכן. כשהוא ראה את אנה, הבין מיד את הכל.
— אני צריכה עזרה — אמרה אנה.
האיש הנהן. באולם הקטן ריח שמן וקרטון ישן התפשט. סמיון הוציא את המחברות הידניות.
— סבה — אמר בשקט — הוא עומד מאחורי זה. הוא איים על אנדריי. חשבוניות מזויפות, הבדלים גנובים. וזה…
הוא הוציא את ההסכם.
אנה קראה את השורות, ובכל מילה משהו בתוכה התקפא יותר.
«…מחויב לפנות את הדירה מהאישה…»
לא רק שהגב של אנדריי נלקח ממנו. הוא מסר אותה בעצמו.
בדיון האחרון, כניסתו של סמיון איוונוביץ’ שינתה את הכל. אנדריי חיוור. השופטת קראה, שאלה, החליטה.
— הבית נשאר בבעלות אנה סרגייבנה. קיים חשד לעבירה פלילית במקרה זה.
הפטיש דפק.
אנה לא הסתכלה אחורה.
באוקטובר נולד בנה. חזק, רועש, צמא לחיים. כשהביאה אותו הביתה, אנה עצרה על סף הדלת. הבית שכמעט נלקח ממנה.
אנדריי הגיע מאוחר יותר. התנצל. הסביר. הבטיח.
— לא — אמרה אנה. — כבר עשית את הבחירה שלך.
כשסגרה את הדלת אחריו, הבית שקט. לא ריק. רגוע.
בערב ההוא, אנה הדליקה את המנורה הישנה — זו שהייתה שייכת לסבתה. האור הפך לחמים יותר.
והיא ידעה:
היא לא ניצחה.
היא נשארה.
לצידו של בנה. בחייה שלה.
וזה היה הניצחון האמיתי.
