גריגורי כבר שמע את המוזיקה במדרגות. רועשת, גסה, כמעט פרועה – כפרית, כן, קצת מגוחכת. ליבו דילג פעימה כשפתח את הדלת ונעצר במקום.
באמצע החדר עמדה אנה, המנקה, מחזיקה את אלקסיי גבוה מעל לכסא הגלגלים, כאילו הוא קל כמו נוצה. היא סובבה אותו סביב, דופקת ברגליה בקצב הרדיו, בעוד צחוקו של אלקסיי מילא את החדר כמו גל. הוא הטיל את ראשו לאחור, פתח את ידיו לרווחה, אבוד לחלוטין בשמחה.
— עצרי! — צרח גריגורי בקול כל כך חזק שאנה כמעט הורידה את הילד.
במהירות היא החזירה את אלקסיי לכסא הגלגלים, סידרה את השמיכה ונשפה נשימה עמוקה. המוזיקה המשיכה, לא מושפעת. גריגורי ניגש לרדיו, משך את הפלאג, והשקט ירד על החדר כמו וילון כבד.
— מה את עושה?! — קולו רעד מזעם. — הוא לא צעצוע! את בכלל מבינה מה יקרה אם תטה אותו?
— החזקתי אותו בזהירות… — אמרה אנה בקול נמוך, כמעט מתנצלת.
— בזהירות?! — גריגורי שלף שטרות מכיסו והטיל אותם על השולחן. — הנה השכר שלך. ארזי את הדברים שלך ולכי. אני לא רוצה לראות אותך כאן יותר!
אנה לקחה את הכסף, הכניסה לכיס מעילה, והביטה בפעם האחרונה באלקסיי, שהביט בחלון, פניו מעוותים מפחד. בלי לומר מילה, היא עזבה את החדר.
גריגורי כרע ליד בנו, הניח את ידו על זרועו.
— אלקסיי, אתה מבין… היא יכלה להפיל אותך. זה יכול היה להסתיים הרבה יותר גרוע.
אבל אלקסיי נותר בשקט. מבטו היה ריק, מרוחק, כאילו אביו כלל לא היה שם.
בערב, הוא לא נגע באוכל. ישב בשקט, מביט בנקודה על הקיר. גריגורי ניסה לדבר, למשוך אותו — הכל לשווא. זה היה אותו שתיקה כמו אחרי התאונה, לפני שלוש שנים, כשהאלקסיי חזר הביתה מבית החולים.
גריגורי הלך למטבח, מלא כוס מים, אך לא שתה. הניח את ראשו בידיו. שלוש שנים נתן את הכל — רופאים, עיסויים, מרפאות. מכר את בית הקיץ, עשה חובות, עבד כל דקה פנויה. ובנו נסוג יותר ויותר. הפסיק לדבר. הפסיק לחיות.
והיום אלקסיי צחק. בפעם הראשונה מזה שלוש שנים. וגריגורי הרס את הכל.
הוא התקרב לדלת חדרו של אלקסיי והציץ פנימה. אלקסיי ישב ללא תנועה, פניו הפונות הצידה. גריגורי נזכר במילות השכנה לפני שבוע: “כאן בבוקר כל כך שמח, מוזיקה, צחוק. אני שמחה שאלקסיי שמח שוב.” אז התעלם מהן. עכשיו הוא הבין.
הוא שב לשבת על הרצפה ליד הכסא.
— היא עושה את זה איתך הרבה?
אלקסיי נותר בשקט. ואז לחש כמעט ללא קול:
— כל יום. היא סיפרה לי על הים. שנהיה שם כשאני אוכל ללכת שוב. היא האמינה שאוכל ללכת.
לבו של גריגורי התכווץ.
— אבא… — אלקסיי פנה אליו, ובעיניו הייתה עצבות כה גדולה שגריגורי נאלץ להסיט מבט. — בפעם הראשונה מזה שלוש שנים הרגשתי חי. ואתה שלחת אותה.
גריגורי לא ידע מה לומר. אלקסיי פנה הצידה.
למחרת בבוקר, גריגורי נסע למתחם העובדים שבו גרה אנה. בניין ישן, קירות מתקלפים, מרפסות עקומות. בקומה הרביעית דפק, ואנה פתחה במעיל בית, מופתעת.
— אפשר להכנס? — שאל.
באדישות היא התכופפה הצידה. המטבח הריח דייסה ולינולאום ישן. על אדן החלון גדלו גרניום, עניים אך מטופחים. גריגורי קימט את כובעו בידיו, עומד כמו תלמיד מול מנהל.
— טעיתי. לגמרי טעיתי. — הביט למטה. — פחדתי שתפגעי בו. ואת… החזרת לו את החיים.
אנה נותרה בשקט, נשענת על המקרר.
— אתמול הוא היה בשקט, כמו אחרי התאונה. רק הביט בקיר. — גריגורי הרים מבט. — ואז אמר שאת האמנת שהוא יכול ללכת שוב. שהוא חי איתך. בפעם הראשונה מזה שלוש שנים.
אנה חצתה את זרועותיה.
— אתם מחניקים אותו. לא המחלה. אתם. עם הפחד שלכם.
המילים פגעו בגריגורי כמו אגרוף בפרצוף. הוא שתק, כרסם את ידיו ולבסוף ישב על שרפרף.
— חזרי. בבקשה. לא אתערב. עשי מה שאת חושבת שנכון. פשוט חזרי.
אנה שתקה זמן רב. ואז נשפה.
— טוב. אבל אני אעשה את זה בדרך שלי. בלי האיסורים שלך. מסכימים?
— מסכים. — גריגורי הנהן.
אנה חזרה עוד באותו היום. כשאלקסיי ראה אותה, הוא לא יכול היה להחזיק את הדמעות. היא חיבקה אותו, החלקה את ידיה על ראשו. גריגורי נשאר במסדרון, לא העז להיכנס.
מאותו יום גריגורי הפסיק לנסות לשלוט בהכל. אנה הגיעה בכל בוקר, מוזיקה, מילים, צחוק. וגריגורי הבין: במשך שלוש שנים הוא טעה לחלוטין. ניסה לקנות בריאות, במקום לתת לבנו לחיות.
לאחר שבוע, קיצר את שעות העבודה, חזר מוקדם יותר הביתה. כסף פחות, אבל אלקסיי פרח. שוב דיבר, צחק, התווכח.
לילה אחד ישבו השלושה ליד השולחן. אנה סיפרה סיפור מילדותה, ואלקסיי הקשיב מוקסם. גריגורי הביט בהם והרגיש: כך מרגישה משפחה. משפחה אמיתית.
— אנה, אפשר לבקש ממך משהו? — שאל.
— כן.
— אני רוצה לבנות מגרש משחקים. לילדים כמו אלקסיי. תעזרי לי?
אנה הביטה אליו בהפתעה.
— באמת?
— כן. במשך שלוש שנים חשבתי רק על ריפויו. ובפועל, הייתי צריך לחשוב רק איך הוא יכול לחיות. את הראית לי את זה.
שניים חודשים לאחר מכן, מגרש המשחקים היה מוכן. ביום הפתיחה אלקסיי הביט סביב בהתלהבות, כאילו רואה את העולם בפעם הראשונה. ילדים בכסאות גלגלים שיחקו לידו. אנה לקחה אותו אליהם. גריגורי נשאר בצד, צופה בבנו כשהוא הופך לחי.
בערב, אלקסיי כבר לא היה בשקט. סיפר על חברים חדשים, על המגרש, על החיים שחזרו אליו. גריגורי הרגיש לראשונה מזה שנים: יהיה בסדר. לא מיד. אבל יהיה.
הוא הבין: אהבה לפעמים לא אומרת להגן, אלא לתת לחיים חופש.
