— נו… הגענו. — הנהג של המשאית אמר, קופץ מהקבינה. הוא רמס בזעם את קטרת הסיגריה וירק הצידה.
המנוע רעד עוד לשנייה, כאילו אוסף את כוחו האחרון, ואז שיעל שיעול אחרון ונשק. השקט שאחרי רעש המנוע היה כמעט מחריש אוזניים. מתחת לבלדר של החצי-טריילר שכבו שתים-עשרה טון עגבניות בשלות — סחורה רגישית, פטפטנית, שאינה סולחת עיכובים. תוך ארבע שעות הן היו אמורות לעמוד במקררים של רשת קמעונאית גדולה. טעות אחת — קנסות, ביטול חוזה, רשימות שחורות.
המשאית עצרה ממש על המרפסת של בסיס הירקות, חוסמת את היציאה לרכבים האחרים. צופרים החלו לצווח. הנהגים צעקו, קללו, וחלקם נטו מהחלונות בדרישה להסברים.
בוריס ארקדיוביץ’, בעל הבסיס, הסתובב ליד מכסה המנוע הפתוח כמו חיה שנלכדה. מדי פעם אחז בראשו, מדי פעם הטיח בכף ידו בחלק הקדמי של המכונית, כאילו מקווה שהמנוע יתעורר ויחזור לחיים. מצחו היה רטוב מזיעה, צווארון החולצה פתוח.
לידו עמדו המכניק של הבסיס, שני נהגים ומזדמן – המוסכניק סרג’יו. הוא נראה בטוח בעצמו: ג’קט עור, שרשרת זהב עבה על פרק כף היד, הבעה רגועה, כמעט משועממת. ברור שהוא רגיל לכך שמקשיבים לו.
— סרג’יו, מה העניינים?! — בוריס אחז בכתפו, קולו רעד. — דבר כבר!
המוסכניק ניגב את ידיו בכרית, לאט, בלי חיפזון.
— המנוע נתקע. האלקטרוניקה לא משביעה רצון. בלי גרר לא נספיק. צריך לפרק הכל. לפחות עשר שעות עבודה.
— עשר שעות?! — כמעט צווח הבוס. — החוזה שלי בוער! עיכוב אחד – הכל אבוד!
הוא הסתכל מסביב, כאילו מחפש נס. אך סביבו היו רק פרצופים מעוכי עצבים, מסכי טלפון ואדישות.
סרג’יו הרים כתפיים והושיט יד לכיסו לטבק. הנהג כבר שקוע בטלפון, חושב איך יסביר לממונים. בוריס ארקדיוביץ’ איבד סבלנות לגמרי — החל לצעוק על המכניק, על הנהגים, על כולם יחד, מאשים בזלזול ובחוסר פיקוח, שכולם סומכים עליו בלבד.
ואז, מהמחסן הרחוק, התקרב פטרוביץ’.
מעיל צמר ישן, מגפיים גומי, מטאטא ביד. פניו כמו מפת חיים ישנה: קמטים עמוקים, צלקות, סימני חיים שנחוו. כל היום נשא קופסאות, טאטא את החצר, עשה את העבודה שהנהגים הצעירים צחקו ממנה, קוראים לו “פרופסור המטאטא”.
פטרוביץ’ עצר ליד ההמון והביט בשקט במכסה המנוע הפתוח. לא מיהר, לא התרוצץ. הביט כאילו לא ראה ערימת ברזל, אלא מנגנון מוכר.
— ארקדיוביץ’, — אמר בשקט — תן לי לבדוק. זה עניין של חמש דקות.
המילים התלווהו באוויר.
לשנייה היה שקט, ואז סרג’יו פרץ בצחוק. אחריו הנהגים.
— מה אתה עושה, סבא? — צחק אחד. — תטאטא את המנוע עם המטאטא?
— עכשיו הפרופסור ילמד אותנו! — צעק אחר.
בוריס ארקדיוביץ’ קימט מצח. אך משהו נפתח בו — זעם, ייאוש, פחד לאבד הכל בבת אחת. הוא היה צריך פתרון, גם אם אבסורדי.
הוא זקף את גופו ואמר בקול רם, בכוונה שכולם ישמעו:
— אתה יודע מה, פטרוביץ’? נעשה כך. אם תתקן בחמש דקות — המשאית שלך. בדיוק זו. אני אעביר על שמך. מילה שלי.
הקהל נרגע לרגע… ואז פרץ בצחוק.
— ואם לא תצליח — המשיך הבוס — אני אקזז מהמשכורת שלך את כל זמן ההמתנה. ברור?
מישהו כבר שלף טלפון.
— תצלמו! עכשיו הסבא יהפוך למיליונר!
— קדימה, פרופסור, הראה לנו כישרון!
פטרוביץ’ הנהן. ללא רגש. הניח את המטאטא על הקיר, ניגב את ידיו במעיל והוציא מכיסו מברג ישן עם ידית סדוקה.
— הורידו את הקוטב מהסוללה, — אמר בפשטות.
בוריס עדיין חייך כשהפטרוביץ’ התכופף מתחת למכסה. סרג’יו עמד לצד, עיניו מצומצמות מהעשן. הנהגים הביטו זה בזה — חלק כבר חשו רחמים על הזקן, אחרים חיכו לכישלון.
פטרוביץ’ עבד בשקט. ללא למהר. ידיו, מלאות צלקות ושומן, נעו בביטחון, כאילו ידעו בדיוק היכן לגעת. חיזק חיבור, נשף צינור, עבר באצבעותיו על חוטים והאזין בקשב.
טלפונים הקליטו. שמעו קולות לחישה.
— נהג, סובב את המפתח, — אמר מעל כתפו.
הנהג חרחך, אך ציית.
המנוע שיעל. עוד פעם. ואז פתאום פעל — חלק, חזק, ללא הפסקות.
הדממה נפלה על המרפסת. אפילו הצופרים שתקו. נשמע רק קרקור עורב על הגג.
דקה אחר כך, אף אחד כבר לא צחק.
סרג’יו הניח את הסיגריה. בוריס ארקדיוביץ’ פתח פיו, אך לא הצליח להוציא מילה. הנהג הביט בלוח המחוונים כאילו רואה אותו לראשונה.
— מוכן, — אמר פטרוביץ’, ניגב ידיו במעיל. — מגע מחומצן. צינור סתום. עניין של דקה.
הוא הרים את המטאטא והתכונן ללכת.
— חכה… — אמר הבוס בחירחה. — איך עשית את זה… מאיפה אתה יודע?
פטרוביץ’ עצר, מבלי לפנות.
— שלושים שנה במפעל צבאי. כיוונתי מערכות שיגור טילים. אחר כך המפעל נסגר, באו שנות התשעים. אשתי מתה. נוכלים לקחו את הדירה שלי — חתמתי על מסמכים בלי להבין. וכך זה המשיך.
הוא צעד קדימה.
בוריס רץ אחריו ותפס את כתפו — חזק, אך ללא כעס.
— עצור. אני רציני.
נשף עמוק.
— את המשאית, כמובן, לא אתן לך. אמרתי שטויות. אבל אתן לך בונוס. רק תגיד לי בכנות — מה אתה צריך?
פטרוביץ’ הביט בו לראשונה בעיניים.
— כסף לא צריך. אבל תכינו סדנה טובה. שהציוד לא יתקלקל. כאן הכל מחזיק על אמונה.
הבוס הנהן בשקט.
שבוע לאחר מכן, הסדנה הייתה מוכנה. לא מפוארת, אך אמיתית. עם ציוד שפטרוביץ’ בחר בעצמו. עכשיו קראו לו בשמו ובשם האב. הנהגים הצעירים היו עומדים בתור לשאלות.
סרג’יו כבר לא הופיע יותר.
ופטרוביץ’ המשיך ללכת באותו מעיל ובאותן מגפיים. רק שבמקום המטאטא — נשא מפתחות.
לפעמים חמש דקות מספיקות כדי שאדם יפסיק להיות בלתי נראה. בלי רעש, בלי דרמה. פשוט — מפעיל מנוע.
