כשהחמות שלי הייתה מגיעה לבקר, זה נחשב ל״ביקור משפחתי״. כשהאמא שלי הייתה מגיעה, בעלי היה חושב שהאורחים נשארו יותר מדי זמן. ניסוי אחד בלבד הספיק כדי לפקוח סוף־סוף את עיניו של איגור ולגרום לו לראות את הצביעות של עצמו.
מאחורי דלת חדר האמבטיה הסגורה זרמו המים ללא הפסקה, בקול המהום אחיד ומונוטוני. איגור עמד במסדרון כשזרועותיו שלובות על חזהו, והקיש בעצבנות באצבעו על לוח השעון שלו.
״אניה, אמא שלך נותנת למים לזרום כבר ארבעים דקות!״ לחש בקור, בשקט מספיק כדי שהאורחת לא תשמע אותו, אך בחדות כזאת שכל מילה פגעה באשתו. ״את יודעת שיש לנו מד מים, נכון?״
אנה נשענה על משקוף דלת חדר השינה והתבוננה בבעלה בלי לומר מילה.
״והיא מתכוונת לעזוב ביום ראשון או ביום שני?״ המשיך איגור, מושך בעצבנות את מותני מכנסיו. ״עבר עליי שבוע מתיש, אניה. בסוף השבוע אני רוצה לנוח, לא ללכת על קצות האצבעות בבית שלי. אני אפילו לא יכול להסתובב במטבח בתחתונים! מתי כרטיס החזרה שלה?״
אנה המשיכה לשתוק.
שלושה ימים קודם לכן עזבה אנטונינה סרגייבנה, אמו של איגור, את אותה דירה בדיוק, דרך אותו פתח דלת. היא התארחה אצלם במשך שבועיים שלמים. שבועיים אינסופיים, שבהם מד המים החמים הסתחרר במהירות מסחררת, בעוד איגור מיהר בשמחה למלא כל משאלה של אמו. אפילו פעם אחת הוא לא התלונן על עייפותו, על השבוע הקשה בעבודה או על הצורך שלו להסתובב בתחתונים בדירתו שלו.
אבל עכשיו, כשאמה של אנה, ילנה וסילייבנה, התארחה אצלם, כל טיפת מים הפכה למשאב יקר, כל רעש היה בלתי נסבל וכל דקה במחיצת האורחת הפכה למבחן של ממש.
כשהביטה בשפתיו הקפוצות של בעלה, הבינה אנה לפתע שסבלנותה פקעה.
במהלך עשרים וחמש שנות נישואיהם היא התרגלה כל כך לוותר למען השקט, עד שאפילו לא שמה לב מתי הפכו חייה לשירות מתמשך שנועד לספק את דרישותיהם של אחרים ואת הסטנדרטים הכפולים שלהם.
ההיררכיה המשפחתית הלא־רשמית הזאת לא נוצרה ביום אחד. היא נבנתה בהדרגה, לבנה אחר לבנה, שנה אחר שנה.
הכול התחיל כשהיו עדיין זוג צעיר שזה עתה נישא. אז העניקה להם אנטונינה סרגייבנה סכום כסף קטן אך יקר ערך, כדי לעזור להם לחסוך את המקדמה לרכישת דירתם הראשונה. איגור הפך את העזרה הזאת למעשה הקרבה אימהי שכמעט נחשב לקדוש. מאותו יום ואילך קיבלה אמו מעמד קבוע של ״בעלת מניות מרכזית״ במשפחתם.
אמה של אנה, לעומת זאת, התגוררה בעיר אחרת. לא היו לה האמצעים הכלכליים לעזור להם, אך היא הקפידה שלא להתערב בחייהם. מבחינתה, התחשבות וכיבוד הפרטיות היו היסודות של מערכת יחסים בריאה.
למרבה הצער, דווקא הנימוס הזה פעל לרעתה.
איגור סיווג באופן אוטומטי את חמותו כקרובת משפחה רחוקה, שאת ביקוריה עליו פשוט לסבול.
ההבדל ניכר אפילו בפרטים הקטנים ביותר.
כשאנטונינה סרגייבנה הגיעה, הדירה כמעט נכנסה למצב חירום. היא הייתה מתעוררת בשש בבוקר, חוצה את המסדרון ברעש, טורקת את ארונות המטבח, מרעישה בסירים ומארגנת מחדש בהתלהבות את המטבח כולו.
״אניושקה, יקירתי, שמתי את התבלינים שלך במגירה התחתונה,״ הייתה מכריזה בארוחת הבוקר. ״שם מקומם. למה להשאיר אותם בחוץ ולתת להם לצבור אבק? גם את הספלים העברתי למקום אחר. ככה הרבה יותר נוח.״
איגור, שהיה עסוק בבליעת לביבות הגבינה שאמו הכינה, היה מחייך לאשתו בחיוך מפייס.
״נו, באמת, אנה, אל תתרגזי. זאת אמא! היא רק רוצה לעזור. היא יודעת טוב יותר מה טוב בשבילנו. תתאזרי בסבלנות, אנחנו משפחה!״
במשפחה הכול היה מותר.
היא יכלה למתוח ביקורת על הווילונות, להסביר לאנה איך לכבס את חולצותיו של איגור ולהשתלט על הטלוויזיה במשך כל הערב. אם אנה העזה להתלונן, היא הפכה מיד לכלה כפויה טובה שאינה מעריכה את הדאגה של חמותה.
הביקורים של ילנה וסילייבנה היו שונים לחלוטין.
היא הייתה מגיעה פעם בשנה, לשלושה ימים לכל היותר. הייתה מביאה כמה מאכלים ביתיים, מסדרת את חפציה בחדר האורחים בדיסקרטיות ומשתדלת להפריע כמה שפחות.
היא אכלה מנות קטנות והעבירה את הערבים בישיבה בכורסה, כשספר או מסרגות בידיה, מחשש להפריע לחתנה בזמן שצפה בחדשות.
אולם מבחינתו של איגור, אפילו עצם נוכחותה של חמותו הייתה עלבון אישי.
הוא היה נאנח בקול בכל פעם שחלף על פניה במסדרון. היה מסתגר בחדר השינה ומתלונן בפני אנה שהוא כבר לא יכול לנוע בחופשיות בדירה, שהמרחב הפרטי שלו נרמס ושזרים שואבים ממנו את כל האנרגיה.
המילה ״זרים״ כבר נאמרה.
באותו ערב, כשעמד מול דלת חדר האמבטיה והקשיב לבעלה מתחיל שוב להתלונן, הבינה אנה שהגיעה לנקודת האל־חזור.
ביום ראשון בערב ליוותה אנה את אמה לתחנת הרכבת. ילנה וסילייבנה סידרה בזהירות את הצעיף שלה וחייכה אל בתה במבוכה ובתחושת אשמה.
״ילדונת שלי, תסלחי לי שנשארתי כל כך הרבה זמן. אני רואה שלאיגור נמאס מהנוכחות שלי. בפעם הבאה אזמין חדר במלון. ככה לא אפריע לכם.״
אנה נעצרה לפתע באמצע הרציף.
״אמא, אל תחשבי אפילו על דבר כזה. בפעם הבאה תישארי שבוע שלם, לא רק שלושה ימים.״
״מה את אומרת, ילדה שלי?״ קראה אמה בבהלה. ״איגור ישתגע! אני רואה עד כמה הנוכחות שלי מפריעה לו.״
אנה לקחה את ידיה של אמה בידיה.
״תקשיבי לי היטב. יש לי תוכנית ואני צריכה את עזרתך. אם אני לא רוצה שהנישואים שלי ישקעו סופית בביצה של הצביעות, כמה דברים חייבים להשתנות. את תשכחי מהנימוס וההתחשבות הרגילים שלך. בפעם הבאה שתבואי, תתנהגי בדיוק כמו אנטונינה סרגייבנה. בכל פרט ופרט.״
ילנה וסילייבנה סירבה במשך זמן רב. החינוך שקיבלה כמעט לא אפשר לה אפילו לדמיין התנהגות כזאת. היא לא רצתה להתגרות באיש, ובוודאי שלא להפגין חוסר כבוד כלפי חתנה.
אבל כשראתה את העייפות, את הנחישות וכמעט את הייאוש בעיניה של בתה, הסכימה לבסוף.
חודשיים לאחר מכן החל הניסוי.
ילנה וסילייבנה הגיעה לחופשה. במקום תיק הנסיעות הקטן והרגיל שלה, הפעם היא גררה אחריה שתי מזוודות ענקיות.
לאיגור לא היה שמץ של מושג שבימים הקרובים כל משפט פוגעני שאמר אי פעם לאנה יחזור אליו כבומרנג.
בשבת בבוקר הכול התחיל בשבע וחצי בדיוק.
ממש מחוץ לדלת חדר השינה החלה שואב האבק לשאוג. המברשת חבטה בקצב קבוע בפנלים, ורעש המנוע נשמע כאילו נועד במכוון לענות את עצביו של איגור.
מבולבל וזועם, הוא זינק למסדרון.
״ילנה וסילייבנה! האם באמת הכרחי לערוך קונצרט סימפוני בשעה כזאת? זאת שבת, לעזאזל!״
חמותו כיבתה את שואב האבק, נשענה על הצינור שלו והשיבה בקול מתוק ומזמר, בדיוק כפי שאמו שלו נהגה לדבר.
״איגורוצ’קה שלי, מי ישן עד הצהריים? התעוררתי מוקדם וחשבתי להפוך את הבית למעט יותר יפה. היו כל כך הרבה אבק בפינות שכמעט אי אפשר היה לנשום! קדימה, לך להתרחץ, ארוחת הבוקר מוכנה.״
איגור עמד בפה פעור.
במטבח חיכתה לו הפתעה נוספת.
הוא פתח את המקרר כדי לקחת את הסלמי המעושן האהוב עליו. אבל המדף היה ריק. במקומו עמדו בקבוקי קפיר דל שומן, מסודרים בשורה.
״לאן נעלם הסלמי שלי?״ שאל בתדהמה.
״זרקתי אותו,״ השיבה ילנה וסילייבנה בשלווה, בעודה מוזגת לעצמה תה. ״איגורוצ’קה שלי, איך אתה יכול לאכול דברים כל כך לא בריאים? אתה כבר לא בן עשרים, אתה צריך לשמור על כלי הדם שלך! פיניתי את המדף שלך והנחתי שם קפיר. זה הרבה יותר בריא.״
פניו של איגור האדימו.
הוא קפץ את אגרופיו, נשם עמוק ופנה בחדות לעבר חדר השינה.
״אנה!״ לחש באיום, תוך שהוא טורק את הדלת מאחוריו. ״מה קורה כאן? אמא שלך איבדה את שפיותה? היא זרקה את האוכל שלי! היא שואבת אבק ממש מעל הראש שלי ביום החופש שלי! תגידי לה להפסיק מיד עם הטירוף הזה!״
אנה ישבה מול המראה ומרחה בנחת קרם פנים. היא אפילו לא הסתובבה להביט בו.
״איגור, אני לא מבינה מה מפריע לך,״ השיבה בשלווה. ״היא פשוט רוצה לדאוג לך. היא יודעת טוב יותר מה בריא בשבילך. תתאזר בסבלנות, אנחנו משפחה. המשפחה לא יכולה לפגוע במרחב הפרטי שלך.״
איגור השתתק.
מילותיה של אשתו הדהדו באוזניו כהעתק אכזרי של המשפטים שלו עצמו, שבהם השתמש במשך שנים כדי להשתיק אותה. כל עוד הם הגנו על הנוחות שלו, הם נראו לו הגיוניים לחלוטין. אבל עכשיו, כשאיימו על השקט שלו עצמו, הם הפכו לפתע לבלתי נסבלים.
הוא פתח את פיו כדי למחות, אבל לא מצא דבר לומר.
וילנה וסילייבנה רק התחילה.
אחר הצהריים התיישב איגור בסלון כדי לעיין במסמכים מקצועיים. חמותו הופיעה כשהיא אוחזת במטלית לחה.
״אוי, איגורוצ’קה שלי, איזה בלגן יש על השולחן שלך!״
לפני שהספיק להגיב, היא הזיזה הצדה ערמה של מסמכים חשובים והחלה לקרצף במרץ את משטח השולחן.
״ילנה וסילייבנה, אני עובד! בבקשה, החזירי את הניירות שלי למקומם!״ נהם איגור מבעד לשיניים קפוצות.
״במשפחה לא צריכים להיות לא סודות ולא לכלוך!״ השיבה, תוך שהיא מעבירה את הספל האהוב עליו לקצה השני של השולחן. ״אני יודעת טוב יותר איך צריך לנקות. יהיה לך הרבה יותר נוח לעבוד ליד שולחן נקי.״
איגור הרגיש שהוא עומד להתפוצץ.
בסוף השבוע הוא היה מתוח כמו מיתר של גיטרה. הוא הפסיק להתלונן בפני אנה, לאחר שהבין שבכל פעם יקבל בתגובה עוד אחד מהמשפטים שלו עצמו על ״דאגה אימהית״.
כשילנה וסילייבנה עזבה סוף־סוף, איגור הציע להסיע אותה לתחנה בחיפזון כזה, כאילו פינה אזור שנפגע מאסון טבע.
אבל זה היה רק השלב הראשון בתוכנית.
השלב השני התחיל חודש לאחר מכן, כשאנטונינה סרגייבנה הופיעה בפתח דירתם. היא הגיעה לשבועיים הרגילים שלה, וכמובן ציפתה שיקבלו אותה באותה הכנסת אורחים מלכותית כמו תמיד.
כבר בערב הראשון שינתה אנה את כללי המשחק.
במקום להכין ארוחת ערב עשירה בת שלוש מנות, היא הכינה לעצמה רק תה ירוק, פתחה את המחשב הנייד שלה על שולחן המטבח ושאלה את חמותה בנימוס, בלי להרים אפילו את מבטה:
״אנטונינה סרגייבנה, תוכלי להזכיר לי באיזה תאריך כרטיס החזרה שלך?״
חמותה קפאה במקומה, כשהנעלי בית שלה עדיין מחוץ למזוודה. הכף החליקה מידו של איגור ונפלה על השולחן בצליל מתכתי.
״למה את מתכוונת, באיזה תאריך?״ שאלה אנטונינה בתדהמה. ״כמו תמיד, אני עוזבת בעוד שבועיים.״
״אני מבינה,״ השיבה אנה בקרירות, ורשמה משהו במחברת שלה. ״אני פשוט צריכה לארגן את לוח הזמנים ואת ההוצאות שלי. מצפה לי שבוע קשה וגם אני זקוקה למנוחה.״
איגור נעץ באשתו מבט רצחני, אבל היא העמידה פנים שלא הבחינה בו.
למחרת החל החרם על עבודות הבית.
אנה הפסיקה לבשל לשלושה אנשים.
כשאיגור חזר מהעבודה באותו ערב, הוא מצא סיר נקי על הכיריים. אמו ישבה מול הטלוויזיה וחיכתה לארוחת הערב.
״אניה, מה נאכל?״ שאל, כשהציץ לחדר השינה.
״אכלתי עם הקולגות שלי בבית קפה,״ השיבה אנה בלי להרים את עיניה מהספר. ״המצרכים במקרר. זאת אמא שלך, המשפחה שלך, איגור. תכין לה בעצמך את לביבות הגבינה האהובות עליה. אני צריכה שקט כדי לעבוד. אתה יודע כמה הנוכחות של אורחים יכולה להיות מתישה.״
איגור הביט בה בחוסר אמון.
אחר כך הלך למטבח והתחיל לבשל פסטה.
אנטונינה סרגייבנה ממש לא התלהבה מארוחת הערב. היא הייתה רגילה לארוחות שהכלה שלה הכינה בקפידה, ולא לפסטה מבושלת יתר על המידה עם נקניקיות חתוכות לעיגולים.
אבל אנה לא נסוגה.
היא קנתה גבינות יקרות, דגים אדומים ופירות יער טריים, אבל תמיד בכמויות שהספיקו לאדם אחד בלבד. היא אכלה את המנה שלה ולא נגעה בשום דבר נוסף.
כשהלכה אנטונינה לחדר האמבטיה ופתחה את המים למקלחת הרגילה שלה, יצאה אנה למסדרון ונעמדה לצד בעלה. באנחה תיאטרלית, ובקול חזק מספיק כדי שכל מילה תישמע, אמרה:
״תראה את זה! המים זורמים כבר חצי שעה! איגור, יש לנו מד מים! והחשמל עולה כסף. אתה לא יכול לבקש מאמא שלך לסיים קצת יותר מהר?״
איגור נותר פעור פה.
הוא נלכד במלכודת של הכללים שהוא עצמו קבע.
עכשיו הוא נאלץ להכין בעצמו את ארוחת הבוקר ואת ארוחת הערב של אמו, לאסוף את הספלים שהשאירה בכל רחבי הדירה, להקשיב לביקורת הבלתי פוסקת שלה ולארח לה חברה מדי ערב.
אנה, מצדה, נותרה מנומסת. היא בירכה את חמותה לשלום, ענתה על שאלותיה ואיחלה לה לילה טוב. אבל בכל הנוגע לחיי היומיום בבית, אנטונינה סרגייבנה הייתה מעתה באחריותו הבלעדית של איגור.
וככל שאנה התרחקה יותר, כך גברה אי־שביעות רצונה של חמותה.
ביום החמישי החל איגור להישבר. הוא היה חוזר מהעבודה במבט כבוי. גם הוא התחיל להתעצבן כשאמו הזיזה את חפציו, משום שעכשיו היה עליו להחזיר אותם בעצמו למקומם.
בבוקר היום השביעי החלה אנטונינה שוב להרעיש בסירים כבר בשש בבוקר.
הפעם איגור לא העניק לה את החיוך הסלחני הרגיל שלו.
הוא פשוט הטמין את פניו בכרית ובהה בתקרה.
ביום העשירי לביקורו כבר היה מותש לחלוטין.
העימות פרץ לבסוף ערב אחד, לאחר שאנטונינה סרגייבנה הלכה לישון.
איגור נכנס למטבח, שם אנה שתתה תה בנחת. הוא סגר את הדלת מאחוריו וצנח בכבדות על כיסא.
״את לועגת לי?״ שאל בקול רועד מכעס עצור. ״מה עשית לבית שלנו? את מתנהגת בצורה איומה! את משפילה את אמא שלי! את מתייחסת אליה כאילו היא לא שווה כלום בעינייך!״
אנה הניחה בזהירות את הספל שלה על הצלוחית.
היא לא הרימה את קולה. היא לא התחילה לצעוק. מבטה נותר רגוע וקר.
״אני לא מבינה למה אתה כל כך נסער, איגור,״ השיבה באיטיות, תוך שהיא מדגישה כל מילה. ״בסך הכול שאלתי מתי כרטיס החזרה שלה. גם אני גרה בדירה הזאת. יש לי זכות לדעת כמה זמן האורחים שלנו מתכוונים להישאר.״
״היא לא אורחת! היא אמא שלי!״ כמעט צרח איגור. ״היא המשפחה שלי! ואת מתנהגת כמו אגואיסטית!״
אנה הטתה מעט את ראשה.
״באמת? אתה זוכר מה אמרת לי כשהאמא שלי הייתה מגיעה? ‘אני לא יכול להירגע כשיש זרים בדירה. המרחב הפרטי שלי נפגע. האורחים שואבים ממני את כל האנרגיה’. אלה לא היו המילים שלך, איגור? ובכן, גם אני זקוקה למרחב פרטי. ובשבועיים האחרונים המרחב שלי עמד במבחן קשה מאוד.״
״אל תעזי להשוות בין שני המקרים!״ מחה, אבל הטיעונים שלו כבר החלו להישמע עלובים. ״אמא שלי עזרה לנו לקנות את הדירה!״
מבטה של אנה התקשה.
״לפני עשרים וחמש שנה, איגור. החזרנו לה את הכסף הזה פעמים רבות מאז. אבל גם זה לא העניין. העניין הוא שהחלטת שלהורים שלך יש את כל הזכויות, בעוד שלהורים שלי אין אפילו אחת. כשאמא שלך מארגנת מחדש את המטבח שלי, אתה קורא לזה דאגה. כשאמא שלי עושה את אותו הדבר, אתה רואה בכך התערבות בלתי נסבלת. כשאמא שלך מתקלחת זמן רב, זה נורמלי. כשאמא שלי משתמשת במים, פתאום מדובר בבזבוז של התקציב המשפחתי.״
איגור השפיל את מבטו אל השולחן.
השקט שהשתרר במטבח הפך לפתע למחניק.
במשך שנים הוא הסתתר מאחורי הטיעונים האלה, כאילו היו אמיתות שאי אפשר לערער עליהן. אבל עכשיו, כשהכללים עצמם הוחלו עליו, לא נותר לו דבר להסתתר מאחוריו מלבד האנוכיות שלו.
״אני מותש, אנה,״ מלמל לבסוף. ״כל השבוע אני מבשל ומנקה… היא כל הזמן מבקשת ממני דברים ואומרת לי איך צריך לעשות הכול. אני לא מסוגל יותר.״
אנה הנהנה באיטיות.
״בדיוק. ואני חייתי בתנאים האלה במשך עשרים וחמש שנה, בכל פעם שאמא שלך הגיעה לבית שלנו.״
היא קמה, ניגשה לחלון והביטה באורות העיר.
כשדיברה שוב, קולה כבר לא ביטא כעס. הוא היה רגוע, יציב ונחרץ.
״בבית הזה לא תהיה עוד הבחנה בין ‘האימהות של המשפחה’ לבין ‘נשים זרות’. יש לנו שתי אפשרויות, איגור.״
הוא סובב את ראשו לעברה באיטיות.
״או שאנחנו מתייחסים לשתי האימהות שלנו כאל בנות משפחה. במקרה כזה, יש להן אותן זכויות ואנחנו מקבלים את אותן אי־נוחות. אם הן מתעוררות מוקדם, אנחנו מסתגלים. אם הן נותנות עצות, אנחנו מקשיבים. כשאנחנו מארחים אותן בבית שלנו, שנינו משתתפים בעבודות הבית, ואף אחד מאיתנו לא מתלונן רק מפני שאמו של בן הזוג נמצאת כאן.״
אנה עצרה לרגע.
״או שאנחנו מתייחסים לשתיהן כאורחות. אורחות שאנחנו שמחים לארח במשך שלושה ימים. ביום הרביעי הן חוזרות לבתיהן, ואנחנו ממשיכים בחיי היומיום שלנו.״
היא הסתובבה והביטה בו היישר בעיניים.
״תבחר, איגור.״
הגבר הרים את מבטו.
הכעס ותחושת העליונות נעלמו מפניו. בפעם הראשונה הוא הבין באמת מה עשה לאשתו במשך עשרים וחמש שנה.
זה לא היה עוד ויכוח פשוט. זה לא היה עניין של חשבון המים, הסלמי או שואב האבק.
הבעיה האמיתית הייתה שהוא דרש נוחות מוחלטת לעצמו, בעוד שמאנה ציפה להסתגל לכולם ולכל מצב.
הוא נשף באיטיות והנהן.
כבר לא היה לו מה לומר.
אנה לא חגגה את ניצחונה. היא לא רצתה להעניש את בעלה או להרחיק אותו מאמו. היא רק רצתה לקבל את אותו הכבוד שאיגור תמיד ראה כמובן מאליו כשמדובר במשפחה שלו.
ובאותו ערב הוא סוף־סוף הבין שזאת לא דרישה מוגזמת, אלא אחד התנאים הבסיסיים ביותר לנישואים בריאים.
גבולות משפחתיים אינם מתגלים במילים היפות שאנחנו משתמשים בהן כשאנחנו מדברים על אהבה. הם מתגלים ביכולת שלנו להתייחס בפועל לכולם באותה הגינות ובאותו כבוד.
לעיתים קרובות, מאחורי הטענות בדבר הצורך להגן על המרחב האישי או העייפות שהביקורים גורמים, מסתתרת למעשה אנוכיות פשוטה. אחד מבני הזוג דורש מהאחר לכבד ללא תנאי את קרובי משפחתו, בעוד שהוא מתייחס למשפחתו של בן הזוג כאל נטל, מטרד או אפילו חבורה של זרים.
יש נשים שנושאות את המשא הבלתי נראה הזה במשך שנים, ואפילו עשרות שנים. הן דואגות לנוחות בעליהן, מסתגלות לדרישות של חמותן ובהדרגה מוותרות אפילו על הזכות לארח את הוריהן בביתן באותה חמימות ואהבה.
עד שמגיע היום שבו הן כבר אינן מסוגלות לשאת זאת יותר.
ואז הן מחליטות להציב מראה מול בן זוגן.
כי בנישואים, השאלה האמיתית אינה לאילו הורים יש חשיבות רבה יותר. השאלה היא האם שני אנשים מסוגלים להחיל את אותם הכללים על כולם.
אהבה אינה רישיון לעשות ככל העולה על רוחנו. וקשרי משפחה אינם פוטרים איש מחובת הכבוד.
אם לאמו של אחד מבני הזוג יש תמיד את כל הזכויות, בעוד שלאמו של האחר אין אף זכות, אז האורחים אינם הבעיה.
הבעיה היא הכללים הלא הוגנים שמישהו למד לראות בהם דבר נורמלי, רק מפני שהאחרים הסכימו לסבול אותם במשך זמן רב מדי.
