“הבנים שלך לא יבואו לחתונה” – הודיע לי ארוסי. למחרת בבוקר, בני הצעיר הראה לי מה חמותי לעתיד כתבה לו.
באותו ערב, פטיה שאל אותי פתאום אם החנות תסכים לקבל בחזרה את החליפה, למרות שכבר הסיר ממנה את התווית.
– אני לא חושבת, ילד שלי. אבל למה שתרצה להחזיר אותה? החליפה כל כך יפה. תוכל ללבוש אותה גם בהזדמנויות אחרות.
בני לא ענה. הוא קיפל בזהירות את החולצה, תלה את הז’קט על קולב וסגר את דלת הארון. הוא לא שאל עוד דבר על החתונה, אף שבשבועות האחרונים כמעט בכל ערב סיפר לי איך יגיש לי את הטבעות והיכן יעמוד לצדי בתמונות.
באותו רגע עדיין לא הבנתי מדוע השתתק פתאום.
למחרת בבוקר קיפלתי מצעים בסלון, כשפטיה ניגש אליי עם הטלפון שלו.
– אמא, בבקשה, תקראי קודם את זה! ואל תכעסי עליי, בסדר?
קולו רעד.
לקחתי ממנו את הטלפון והתחלתי לקרוא. כעבור כמה שניות הרגשתי כאילו מישהו שפך על עורפי מים קפואים.
אבל לפני שאספר לכם מה ראיתי על המסך, אתם צריכים לדעת משהו עליי.
אני בת ארבעים ושלוש, ושמי נאדז’דה. יש לי שני בנים: סבה בן השבע־עשרה ופטיה בן השתים־עשרה. אחרי הגירושים שלי, שניהם נשארו לגור איתי בדירה שלי, בת שלושה חדרים. לכל אחד מהבנים יש חדר משלו, ואני ישנה בסלון על ספה נפתחת. הדירה הייתה בבעלותי עוד לפני נישואיי הראשונים.
אנחנו לא חיים חיי מותרות, אבל יש לנו בית שבו איש אינו צריך לבקש רשות כדי להיות מי שהוא. לפחות, כך חשבתי עד אז.
הגבר שאמר שהוא מקבל את הבנים שלי
הכרתי את סרגיי בבית הדפוס שבו אני עובדת. הוא מתקן ציוד, ובפעם הראשונה הגיע אלינו בגלל תקלה טכנית. אחר כך התחיל להופיע לעיתים קרובות יותר ויותר. לפעמים באמת הייתה לו עבודה, ובפעמים אחרות הוא פשוט הביא לי קפה או שאל איך עבר עליי היום.
היינו יחד כמעט שנתיים.
כבר בתחילת הקשר הבהרתי לו שהבנים שלי יישארו לגור איתי. לא היה לי שום ספק בעניין הזה. הם לא מכשול זמני בחיי, אלא חלק בלתי נפרד מהם.
סרגיי היה אז בן ארבעים ושש.
– נאדיה, אל תסתכלי עליי כאילו אני איזה מפלצת! – אמר בחיוך. – אני יודע שיש לך שני בנים. אני לא ילד, ואני יודע בדיוק מה המשמעות של משפחה.
– אתה גם יודע שלא אעזוב אותם בשבילך?
– כמובן. לאן בדיוק היית שולחת אותם? – שאל ונישק אותי במצח.
נרגעתי.
בתחילה סבה היה מסויג כלפיו. הוא בירך אותו לשלום בנימוס, ענה לשאלותיו, אבל לא חיפש את חברתו. פטיה, לעומת זאת, חיבב אותו במהירות. הם תיקנו יחד מנורה ישנה, הרכיבו כוננית, וסרגיי אפילו זכר אילו עוגיות הבן הצעיר שלי אוהב.
חשבתי שלא יכולתי לבקש יותר מזה.
הסדק הראשון הופיע בערב שגרתי.
סבה חזר מאוחר יותר מהאימון. הוא הניח את נעליו ליד הרדיאטור כדי שיתייבשו ותלה את המעיל בכניסה. סרגיי ישב במטבח והסתכל בטלפון שלו.
– אצלכם לא נהוג להודיע כשמישהו מאחר? – שאל.
סבה הביט בו בהפתעה.
– שלחתי לאמא הודעה שאגיע מאוחר יותר.
– אתה לא גר רק עם אמא שלך. בקרוב תחיה גם איתי.
התערבתי מיד.
– סבה הודיע לי. אין שום בעיה.
סרגיי משך בכתפיו ולא המשיך בוויכוח.
אבל מאוחר יותר בני שאל אותי:
– אמא, מעכשיו אני צריך לדווח גם לו לאן אני הולך ומתי אני חוזר?
– לא, ילד שלי. הוא פשוט עדיין צריך להתרגל לכך שנחיה יחד.
סבה לא ענה. הוא רק הנהן וחזר לחדרו.
באותו זמן גם אני האמנתי שהכול עניין של הסתגלות.
כשסרגיי הציע לי נישואים, פטיה כמעט קפץ מרוב שמחה.
– אמא, אני יכול להחזיק את הטבעות? אני אוכל לעמוד לידך, נכון?
חיבקתי אותו בצחוק. כעבור כמה ימים הוא קנה מכספי דמי הכיס שלו קופסה קטנה מרופדת קטיפה, שלדעתו הייתה מושלמת לשתי הטבעות.
התחלנו לארגן את החתונה. הזמנו אולם אירועים קטן, תכננו להזמין כשלושים אורחים ותכננו גם את ארוחת הערב שאחרי הטקס. לאחר החתונה, סרגיי היה אמור לעבור לגור אצלי.
ואז הוא התחיל להציע שינויים קטנים.
תחילה הפריע לו שולחן הכתיבה של פטיה.
– למה יש כאן עוד שולחן כתיבה? – שאל כשהזיז הצידה את המחברות של הילד. – בואי נוציא אותו ונשים כאן ארון לחפצים שלי.
– פטיה מכין כאן שיעורי בית כשסבה לומד בחדר שלו. השולחן חייב להישאר.
– את עושה עניין מכל דבר. אני רק רוצה קצת מקום לעצמי.
בסופו של דבר הסכמנו להציב ארון חדש במסדרון. בפעם הבאה, לעומת זאת, סרגיי שוב העלה את עניין שולחן הכתיבה.
ואז הגיעה אמו, ראיסה ניקולאייבנה.
היא הביאה פאי, חייכה בנעימות, ובחצי השעה הראשונה הכול נראה כאילו היא באמת שמחה שבנה מקים משפחה חדשה.
עד שבזמן שתיית התה היא שאלה אותי:
– ובאיזו תדירות אבא של הילדים לוקח אותם אליו?
– בסופי שבוע, ולפעמים גם באמצע השבוע – עניתי. – יורי גר לא רחוק.
– טוב מאוד. אבא צריך להיות מעורב בחיי הילדים שלו. וכשתתחתנו, אולי הם יוכלו לשהות אצלו לתקופות ארוכות יותר. הצעירים זקוקים לקצת שקט.
הנחתי את הספל שלי על השולחן.
– הבנים גרים איתי. מתי הם הולכים לאבא שלהם, זה עניין שיורי ואני מסכמים בינינו.
החיוך של ראיסה ניקולאייבנה התקשה לרגע, אבל היא מיד עברה לדבר על נושא אחר.
לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת.
זו הייתה טעות גדולה.
בשבועות הבאים היא התחילה לטפל ביותר ויותר עניינים הקשורים לחתונה. היא רצתה לבחור את הקישוטים, לשנות את סידור הישיבה ואפילו לשנות את התפריט בלי לשאול אותי.
כשבאולם האירועים היא הודיעה שאחייניתה בת התשע תפזר פרחים, פטיה מיד התערב:
– אבל אני אמור להחזיק את הטבעות!
ראיסה ניקולאייבנה אפילו לא הסתכלה עליו.
– זו משימה רצינית. מבוגרים מעדיפים לטפל בעצמם בדברים כאלה.
– פטיה בן שתים־עשרה. הוא מסוגל לעשות את זה – אמרתי בנחישות.
סרגיי לקח אותי הצידה.
– בבקשה, אל תעשי סצנה בגלל כל דבר קטן. אמא שלי רק רוצה לעזור.
נכנעתי. אמרתי לעצמי שלא כדאי לריב בגלל השאלה מי יפזר פרחים בחתונה.
חודש לפני החתונה קנינו את הבגדים ואת החליפות. סבה בחר ז’קט אפור ואלגנטי, ופטיה קנה מכספו עניבה כחולה.
סרגיי החמיא להם.
– הנה, עכשיו אתם כבר ג’נטלמנים אמיתיים!
פטיה חייך כל הערב.
לא ידעתי שכעבור כמה שבועות דווקא את החליפה הזאת הוא ירצה להחזיר.
רשימת האורחים ששני שמות נעלמו ממנה
בערב שישי אחד הגיע סרגיי ובידו רשימה מודפסת של סידורי הישיבה.
– אמא שלי סידרה הכול. תעברי על הרשימה ותראי אם הכול בסדר.
התיישבתי ליד שולחן המטבח והתחלתי לעבור על השמות.
היו שם שמותיהם של הוריי, קרובי משפחתו של סרגיי, החברים שלנו ואפילו שמותיהם של שלושה ילדים.
אבל שמותיהם של סבה ופטיה לא הופיעו בשום מקום.
בהתחלה חשבתי שמדובר בטעות טכנית.
– איפה השמות של הבנים?
סרגיי הוריד את מעילו ברוגע.
– הם לא ברשימה.
– את זה אני רואה. למה?
– החלטנו לערוך חתונה למבוגרים בלבד.
הסתכלתי שוב ברשימה.
– אז תסביר לי מי הילדים ששמותיהם כן מופיעים כאן!
– אלה הילדים של קרובי המשפחה שלי. הם מגיעים מרחוק ואין להם אצל מי להשאיר אותם.
– והבנים שלי? הם לא המשפחה שלי?
סרגיי נאנח.
פטיה, שעד אותו רגע בנה דגם של ספינה על השטיח, הרים את ראשו.
– אמא, אז אני לא יכול לבוא לחתונה שלך?
סרגיי הסתובב אליו.
– פטיה, אל תעשה מזה עניין. אתה ואחיך תהיו אצל אבא שלכם. זה רק יום אחד.
פניו של בני האדימו.
– אבל רציתי לעמוד לידך, אמא!
לא הצלחתי לדבר מיד.
ואז סרגיי הסתכל עליי כאילו אנחנו רק צריכים להבהיר אי־הבנה חסרת חשיבות.
– הבנים שלך לא יהיו בחתונה. זה כבר הוחלט. אל תכריחי אותי לכנס ישיבה משפחתית בגלל כל דבר קטן!
באותו רגע משהו השתנה בתוכי.
לא מפני שהרים את קולו, אלא מפני שהוא דיבר על הילדים שלי כאילו היו שתי מזוודות מיותרות שצריך לאחסן במקום כלשהו בזמן החגיגה.
סבה יצא מחדרו.
– זה בסדר, אמא. נלך לאבא.
– לא, סבה. אתה לא צריך לוותר על משהו כדי שלמבוגרים יהיה נוח יותר.
בני לא התווכח. הוא חזר לחדרו ולקח איתו את פטיה.
במטבח, סרגיי המשיך לדבר על ההוצאות ועל כך שאמו תיעלב.
– נאדיה, את תמיד קודם כול אמא ורק אחר כך אישה. גם אני רוצה פעם להיות איתך בלי שהכול יסתובב סביב הילדים.
– אתה רוצה שנהיה לבד בחתונה עם שלושים אורחים?
– את יודעת למה אני מתכוון!
– לא, סרגיי. עכשיו אני באמת כבר לא יודעת.
הוא אמר שאני מגזימה ויצא מהבית. בערב הוא שלח לי הודעה נוספת:
“נדבר מחר בבוקר. אבל בלי היסטריות.”
באותו לילה התקשיתי להירדם.
לא בגלל החתונה, אלא מפני שנזכרתי כמה פטיה היה מאושר כשדיבר על הטבעות.
וגם באיזו שתיקה הוא החזיר את החליפה לארון.
למחרת בבוקר פטיה ניגש אליי עם הטלפון שלו.
– אמא, בבקשה, תקראי את זה! אבל אל תכעסי עליי!
הוא פתח שיחה עם ראיסה ניקולאייבנה.
חמותי לעתיד נתנה לו את מספר הטלפון שלה קודם לכן, כשביקשה ממנו לשלוח לה כמה תמונות של סרגיי לצורך סרטון החתונה. בערב הקודם פטיה כתב לה ושאל מדוע הוא ואחיו לא יכולים להגיע לחתונה.
התשובה של האישה הגיעה אחרי השעה עשר בלילה.
“פטיה, אל תחשוב שמישהו כועס עליכם. אמא שלך מתחילה עכשיו חיים חדשים. לסרגיי יהיה קשה לבנות משפחה אמיתית אם אתם תהיו כל הזמן בקרבתה. אתה כבר ילד גדול וצריך להבין שגם לאמא שלך יש זכות לאושר.
סרגיי דיבר עם אבא שלכם, ואחרי החתונה אתה וסבה תעברו לגור אצלו עד שהזוג הצעיר יתארגן. העניין כמעט כבר הוכרע.
בינתיים אל תדאיג את אמא שלך, כי היא שוב תתחיל לדאוג. אם אתה אוהב אותה, תעזור לה להיות מאושרת!”
קראתי את ההודעה שוב ושוב.
אחר כך הסתכלתי על פטיה.
– ילד שלי, למה לא הראית לי את זה אתמול בערב?
הוא השפיל את מבטו.
– פחדתי שתבטלי את החתונה בגללי. חשבתי שאם נגור אצל אבא, אולי יהיה לך קל יותר. לסרגיי יהיה מקום, ואת תוכלי להיות מאושרת.
הבן שלי, שהיה רק בן שתים־עשרה, דיבר כאילו האחריות לפתור את הבעיות של המבוגרים מוטלת עליו.
חיבקתי אותו בחוזקה.
– תקשיב לי טוב מאוד! אתה לא צריך להקריב שום דבר כדי שאני אהיה מאושרת. אתה לא הבעיה, פטיה. מעולם לא היית.
אז התברר לי שראיסה ניקולאייבנה כבר העירה לו הערות דומות בעבר. היא אמרה לו שהגיע הזמן שאמא שלו תתחיל סוף סוף לחשוב גם על עצמה, ושנערים גדולים ממילא צריכים להיות עצמאיים יותר.
גם סבה קרא את ההודעה.
– עכשיו אני מבין למה היא כל כך רצתה שאלמד בעיר אחרת – אמר בשקט. – אם הייתי עוזב, פטיה היה נשאר איתך לבד. אחר כך היה קל יותר לשכנע גם אותו לעבור.
לא ידעתי אם זו באמת הייתה כוונתו של סרגיי מלכתחילה. אבל דבר אחד היה ברור: הם דנו בעתיד של הילדים שלי מאחורי גבי.
מיד התקשרתי ליורי, אביהם של הבנים.
– סרגיי דיבר איתך על כך שהילדים יעברו לגור אצלך?
יורי שתק לרגע.
– כן, נאדיה. הוא התקשר אליי ביום רביעי. הוא אמר שאחרי החתונה תרצו לחיות רק שניכם, והבנים יוכלו לגור אצלי לזמן מה.
– והסכמת?
– לא, נאדיה. יש לי שתי בנות ושני חדרים. אני אוהב את הבנים שלי, אבל כרגע הם לא יכולים לעבור לגור אצלי באופן קבוע. אמרתי לו את זה במפורש. ביקשתי שהוא יגיד לך ליצור איתי קשר אם באמת תרצי לדבר על זה. הוא אמר שהוא כבר יטפל בעניין.
התיישבתי על כיסא המטבח.
סרגיי כבר ניהל עם אביהם של הילדים שלי שיחות על מעברם, בזמן שהוא אפילו לא טרח לספר לי שהוא מתכנן דבר כזה.
וכשיורי סירב, סרגיי לא ויתר על הרעיון. הוא פשוט ניסה להכין את הבנים לאפשרות הזאת, כדי שיהיה לי קל יותר להסכים בהמשך.
הוא רצה לגרום לילדים שלי לוותר מרצונם על הבית שלהם.
באותו רגע החלטתי שלא אחכה עוד.
בשעה חמש נפגשנו באולם האירועים
את הפגישה קבענו עוד קודם. גם ראיסה ניקולאייבנה רצתה להיות שם כדי לסיים את סידורי הישיבה ואת בחירת הקישוטים.
כתבתי לסרגיי:
“ניפגש בחמש באולם. אנחנו צריכים לדבר על רשימת האורחים ועל כמה עניינים חשובים.”
הוא השיב כמעט מיד.
“סוף סוף נדבר על הכול ברוגע.”
כשהגעתי, ראיסה ניקולאייבנה כבר ישבה ליד השולחן שליד החלון. היא סידרה דוגמאות של מפיות ודיברה עם מנהל האולם.
חיכיתי עד שהמנהל יצא, ואז הנחתי את הטלפון שלי על השולחן.
– ראיסה ניקולאייבנה, אני רוצה לשאול אותך למה כתבת לבן שלי בן השתים־עשרה שאחרי החתונה הוא יעבור לגור אצל אביו.
בהתחלה היא הסתכלה עליי כאילו לא הבינה את השאלה.
אחר כך קראה את ההודעה והסירה את משקפיה.
– פטיה שאל אותי. רק רציתי להרגיע אותו.
– והרגעת אותו בכך שהודעת לו שהוא יצטרך לעזוב את הבית שלו?
– אל תעוותי את דבריי! כתבתי שהעניין כמעט הוכרע.
– מי הכריע אותו? אני בוודאי לא.
ראיסה ניקולאייבנה הסתובבה אל בנה.
– סריוז’ה, תסביר לה! הרי דיברת עם יורי!
סרגיי שילב את זרועותיו.
– כן, דיברתי איתו. אז מה? רציתי לבדוק אם יש אפשרות שנבלה קצת זמן רק שנינו. זה פשע?
– יורי סירב. ובכל זאת טענת שהמעבר כבר כמעט הוכרע.
– ציפיתי שתדברי איתו גם את, ובסוף הוא יסכים.
– כלומר, קודם ניסית לסדר הכול בלעדיי, ואחר כך רצית לגרום לילדים לקבל את ההחלטה?
סרגיי נאנח בעצבנות.
– נאדיה, את עושה דרמה מכל דבר! לא אמרתי שהם צריכים לעזוב לתמיד. רק לזמן מה. סבה עומד בקרוב להמשיך בלימודיו, ופטיה כבר לא ילד קטן. למה זה כל כך נורא לחשוב שגם אנחנו נוכל לפעמים להיות רק שנינו?
– כי לא שאלת אותי איך אני מדמיינת את החיים המשותפים שלנו. כבר החלטת שהבנים שלי צריכים לגור במקום אחר.
ראיסה ניקולאייבנה התערבה.
– נאדיה, אל תכעסי, אבל הילדים שלך קשורים אלייך יותר מדי. גבר צריך שהאישה שלו תעמוד לצדו, ולא שתסתובב כל הזמן סביב הילדים שלה.
– ולדעתך, צריך להשיג את זה בכך שהילדים שלי יצטרכו להסתדר בלי אמא שלהם?
– אף אחד לא אמר שהם צריכים להסתדר בלעדייך! – התפרצה. – רק אמרתי שהם צריכים חיים משלהם.
– יש להם חיים משלהם. הם הולכים לבית הספר, עוסקים בספורט, לומדים ויש להם חברים. אבל הבית שלהם נמצא כאן.
סרגיי הניח את ידיו על השולחן.
– תקשיבי, במשך שנתיים עשיתי הכול למענכם. תיקנתי כל מה שהיה צריך, עזרתי כשנזקקתם למשהו, ואף פעם לא אמרתי שהילדים שלך זרים לי. עכשיו אני מבקש קצת שקט, ואת מציגה אותי כאילו אני מפלצת!
– אני לא כועסת כי אתה רוצה שקט. אני כועסת כי דנת מאחורי גבי בהעברתם של הילדים שלי למקום אחר, ואז ביקשת מהבן שלי בן השתים־עשרה להסתיר ממני את כל העניין.
סרגיי השתתק.
ראיסה ניקולאייבנה הידקה את שפתיה.
– אז את בוחרת בילדים שלך. כמו תמיד.
הסתכלתי עליה.
– אני לא אמורה לבחור בין הילדים שלי לבין גבר. גבר בוגר שבאמת אוהב אותי לא מכריח אותי לבחור בחירה כזאת.
אחר כך הוצאתי את התיקייה שלי ואספתי את המסמכים הקשורים לחתונה.
– לא תהיה חתונה.
סרגיי חשב תחילה שאני רק מאיימת עליו.
– נאדיה, אל תקבלי החלטה כזאת מתוך כעס! בואי נחשוב על זה עוד שבוע. כבר הוצאנו כל כך הרבה כסף. אני מבטיח שבינתיים אף אחד לא יעבור לשום מקום.
– בינתיים? – שאלתי. – אתה עדיין חושב שזאת הבעיה.
– אז מה את רוצה ממני?
– אני רוצה שתהיה אדם שאני יכולה לסמוך עליו. אבל עכשיו אני כבר יודעת שאני לא יכולה להישען עליך כפי שאמורים להישען על בן זוג לחיים.
– היינו יחד שנתיים! – הוא הרים את קולו.
– נכון. ואני אסירת תודה על הדברים הטובים שהיו בקשר שלנו. אבל אני לא אתחתן עם אדם שכבר לפני החתונה מנסה להיפטר מחלק מהמשפחה שלי.
מנהל האולם חזר. ביקשתי ממנו להסביר לי מהם תנאי הביטול, איזה חלק מהמקדמה ניתן לקבל בחזרה ואילו הוצאות כבר שולמו.
סרגיי רצה לומר עוד משהו, אבל בסופו של דבר רק חטף את המעיל שלו.
ראיסה ניקולאייבנה אספה את דוגמאות המפיות. איש מהם לא נפרד ממני לשלום.
“אמא, ביטלת את החתונה בגללנו?”
כשחזרתי הביתה, סבה בישל פסטה ופטיה חתך מלפפונים.
שניהם הביטו בי מיד.
– לא תהיה חתונה – אמרתי.
הסכין נעצרה בידו של פטיה.
– בגללנו?
ניגשתי אליו ואחזתי בידו.
– לא, ילד שלי. לא בגללכם. אלא מפני שקרו דברים שאחריהם כבר לא הייתי יכולה להתחתן עם סרגיי בלב שלם.
סבה כיבה את הכיריים.
– אבל אהבת אותו.
– כן. ועכשיו כואב לי שככה הדברים הסתיימו. אני לא מתכוונת להעמיד פנים שזה לא כואב.
פטיה השפיל את מבטו.
– אני באמת לא רציתי להרוס לך את החתונה.
התיישבתי לידו.
– אתה לא הרסת שום דבר. הראית לי את האמת. זה לא אותו דבר כמו להרוס משהו.
בני שתק זמן רב, ואז חיבק אותי.
באותו ערב אכלנו ארוחת ערב שלושתנו. דיברנו על בית הספר, על הבחינות הקרובות של סבה, על דגם הספינה של פטיה ועל מה נבשל בסוף השבוע.
אלה היו דברים פשוטים, אבל אחרי זמן רב הרגשתי לראשונה שאני לא צריכה לעקוב אחר מצב הרוח של אף אחד או לנסות לנחש מראש מי ייעלב וממה.
פשוט היינו בבית.
ביום שבו הייתה אמורה להתקיים החתונה, לבשנו בכל זאת את החליפות
בשבוע שלאחר מכן התקשרתי לאורחים, ביטלתי את ההזמנות ותיאמתי הכול עם האולם. מסכום המקדמה נוכו ההוצאות המתועדות עבור הקישוטים שכבר הוזמנו, ואת יתרת הכסף החזירו לי. סרגיי ואני ביררנו מי שילם על מה וסגרנו את החשבונות בינינו.
ביום ראשון הוא הגיע לקחת את החולצות ואת כלי העבודה שלו.
כבר עמד בפתח, אבל הסתובב שוב לעברי.
– את יודעת שיהיה לך קשה יותר בלעדיי, נכון?
הסתכלתי עליו.
– אולי. אבל לפחות לא אצטרך לדבר על הקשיים שלי עם אדם שמנסה לשנות את המשפחה שלי מאחורי גבי.
הוא לא ענה. לקח את התיק שלו והלך.
ראיסה ניקולאייבנה המשיכה לשלוח לי הודעות זועמות במשך ימים. היא כתבה שאני כפויה טובה ושיום אחד אתחרט על כך שוויתרתי על גבר טוב כל כך.
לפעמים, בערבים, עדיין מצאתי את עצמי מושיטה יד לטלפון באופן אינסטינקטיבי, כדי להתקשר לסרגיי. במשך שנתיים התרגלתי לספר לו מה קרה לי ולשאול איך עבר עליו היום.
באותם רגעים הזכרתי לעצמי שלא כל מה שהתרגלנו אליו הוא בהכרח משהו שאנחנו באמת מתגעגעים אליו.
כמה ימים לאחר מכן, פטיה הוציא את העניבה הכחולה שלו.
– אמא, מה דעתך שנלך לאנשהו שלושתנו בשבת שבה הייתה אמורה להתקיים החתונה?
– לאן היית רוצה ללכת?
– לבית קפה. אני אלבש את החליפה שלי. ונוכל גם להצטלם.
סבה העמיד פנים בתחילה שהרעיון לא מעניין אותו.
– אין סיכוי שאני אתלבש יפה רק בשביל לשתות קפה.
אבל בשבת בבוקר הוא היה הראשון שגיהץ את החולצה שלו.
פטיה יצא מחדרו כשהעניבה הכחולה קשורה לצווארו. אחיו ניגש אליו וסידר לו את הקשר.
– ככה. עכשיו לפחות אתה נראה כמו בן אדם נורמלי.
– ואתה נראה כמו מישהו שמקנא כי העניבה שלי יפה יותר!
הם יצאו למסדרון כשהם מתווכחים זה עם זה, ואני הלכתי אחריהם וצחקתי.
הלכנו לבית קפה ליד הפארק. שתינו שוקו חם, אכלנו עוגות, ואז ביקשתי מעובר אורח לצלם אותנו.
בתמונה הראשונה פטיה עצם את עיניו. בשנייה, סבה דרך על הנעל של אחיו הקטן. השלישית יצאה סוף סוף מושלמת.
ביום שני הדפסתי אותה בעבודה והבאתי אותה הביתה בערב.
פטיה הכניס אותה למסגרת והניח אותה על המדף. אחר כך הוציא גם את קופסת הקטיפה הקטנה, שבה התכוון במקור לשים את הטבעות.
– אני אשמור אותה – אמר. – אולי יום אחד היא תשמש למשהו אחר.
– כמובן, ילד שלי.
הוא החזיר את הקופסה למגירה ואז הביט בי.
– אמא, אני יכול ללבוש את החליפה גם ביום ההולדת שלי, כשנלך לסבא?
– כמובן.
סבה צעק מחדרו:
– אם לא תגדל עד אז בחצי מטר!
פטיה כבר רץ אליו כדי למחות.
אני הנחתי שלוש כוסות על השולחן וקראתי להם לבוא לשתות תה.
באותו ערב, בזמן שהבנים שלי התווכחו במטבח על משהו חסר חשיבות לחלוטין, הסתכלתי זמן רב בתמונה שעל המדף.
לא הייתה בה שמלת כלה, לא זר פרחים ולא טבעות נישואים. רק אני ושני הבנים שלי, לבושים בבגדים חגיגיים ומחייכים במבוכה קלה.
ובכל זאת, זו הפכה לתמונה שאני הכי אוהבת להסתכל עליה.
כי באותו יום לא חגגנו חתונה.
חגגנו את העובדה שמשפחה לא צריכה להצטמצם כדי לפנות מקום למישהו אחר.
