חמותי כבר הושיבה את ה״קולגה״ של בעלי לידו, ועד מהרה גיליתי מדוע אירינה לא הסירה ממנה את עיניה. נותרה פחות משעה עד להגשת העוגה, ואני שילמתי על כל החגיגה.
בערב יום הולדתי החמישים הגעתי למסעדה ארבעים דקות לפני שהאורחים היו אמורים להגיע.
לא מפני שהייתי אובססיבית לשליטה בכל פרט. פשוט ארגנתי את הערב הזה במשך חודשיים, ולא רציתי שמישהו אחר יחליט ברגע האחרון איך ייראה אחד הימים החשובים בחיי.
מנהל המסעדה, אנדריי, כבר חיכה לי בכניסה.
״ילנה ויקטורובנה, נשארנו עם שלושים ושניים אורחים?״
״כן. ובבקשה, אל תוסיפו כיסאות. אם מישהו לא יגיע, לפחות יהיה לנו יותר מקום.״
אנדריי חייך והעיף מבט בטאבלט שלו.
״את העוגה נגיש אחרי המנה העיקרית. את יתרת התשלום תוכלו להסדיר עכשיו או בסוף הערב.״
הוצאתי את כרטיס הבנק שלי.
״עדיף עכשיו. אני לא רוצה להתעסק עם חשבונות הערב.״
המסוף השמיע צפצוף קצר שאישר את התשלום. החזרתי את הכרטיס לארנק והבטתי סביבי בסיפוק.
הכול היה בדיוק כפי שדמיינתי.
קירות בהירים, שולחנות עגולים, פרחים טריים ומוזיקה שקטה. לא רציתי וילונות מוזהבים וסלטים שהוגשו בקערות קריסטל. רציתי ערב שבו החברים שלי יוכלו לשוחח, לצחוק ולא יצטרכו להרים את קולם כדי להתגבר על המוזיקה.
הפעם לא ארגנתי חגיגה למען אחרים.
ארגנתי אותה למעני.
עדיין לא היה לי מושג שבעוד פחות משעה אצטרך לקבל דווקא בערב הזה את אחת ההחלטות הקשות ביותר בחיי.
סרגיי הגיע כשהאורחים הראשונים כבר התיישבו במקומותיהם.
ראיתי אותו מהקצה השני של האולם. הוא היה גבוה, אלגנטי ולבש את החולצה הכחולה הכהה שבחרנו יחד כמה שבועות קודם לכן.
בהתחלה חייכתי.
ואז הבחנתי באישה שעמדה לצדו.
שערה הבהיר הגיע עד סנטרה. היא לבשה שמלה בצבע בורדו, עגילים קטנים ונשאה תיק שחור שסידרה בקפידה על כתפה. היא נראתה כאילו הגיעה היישר מאירוע ערב, ולא כאילו קפצה לכמה דקות מפגישה עסקית שהתקיימה בקרבת מקום.
סרגיי ניגש אליי יחד איתה.
״לנה, אני רוצה להכיר לך את אולגה. אנחנו עובדים יחד,״ אמר בקלילות. ״הייתה לה היום פגישה באזור, ואמרתי לה שהיא יכולה לקפוץ.״
הבטתי באישה ואז בבעלי.
״הזמנת אותה ליום הולדתי החמישים?״
סרגיי הטה את ראשו הצדה, כפי שתמיד עשה כשרצה להבהיר שלדעתו אני מגזימה בתגובה שלי.
״אל תעשי מזה עניין! היא סיימה את הפגישה מוקדם יותר. אני לא יכול לגרש אותה רק מפני שיש לנו חגיגה משפחתית.״
אולגה פנתה אליי בחיוך מנומס.
״ילנה, אני מקווה שלא תכעסי. אני באמת לא רוצה לגרום לאי־נעימות. סרגיי סיפר לי כל כך הרבה עלייך ועל הערב הזה, שחשבתי שיהיה ראוי לברך אותך באופן אישי.״
משהו בתוכי נעצר.
לא העובדה שסרגיי דיבר עליי עם עמיתתו לעבודה. כשלעצמה, זה היה טבעי לחלוטין.
אלא הדרך שבה אולגה ניסחה את דבריה.
כאילו הביקור הזה לא היה מאולתר כפי שבעלי טען.
לפני שהספקתי לענות, הופיעה חמותי, ולנטינה פבלובנה.
היא בחנה את אולגה מכף רגל ועד ראש, ואז אחזה בזרועה בהתלהבות כזאת, כאילו קיבלה את פניה של קרובת משפחה שלא ראתה שנים.
״אה, אז את הקולגה המדוברת! סרגיי כבר סיפר לי על הפרויקט החדש שלכם. למה אתן עומדות כאן? בואי, יקירתי, נמצא לך מקום!״
״אמא, אנחנו כבר נטפל בזה,״ ניסה סרגיי להתערב.
אבל חמותי כבר הובילה את אולגה לעבר השולחנות.
״הנה, יש מקום ליד סריוז’ה. בבקשה, שבי כאן!״
אלא שהכיסא הזה כבר היה שמור. שמרנו אותו לבן דודי, שהיה אמור להגיע מאוחר יותר.
נאלצתי לקרוא למלצר ולבקש ממנו להביא כיסא נוסף.
סרגיי שלח לעברי מבט אסיר תודה.
״את רואה? פתרנו את זה. הכול בסדר.״
הכול בסדר.
זה היה המשפט האהוב עליו.
אבל הפעם לא רציתי לריב.
לסרגיי אכן הייתה עמיתה לעבודה בשם אולגה. הוא הזכיר את שמה כמה פעמים בעבר.
לא חשדתי בשום דבר רע.
לפחות עד שהחלה הרמת הכוסית הראשונה.
סרגיי ישב מולי, אולגה ישבה ממש לצדו וחמותי ישבה מצדו השני. שלושתם שוחחו בטבעיות כזאת, כאילו היו קשורים זה לזה כבר זמן רב.
מדי פעם סרגיי התכופף לעבר אולגה ולחש משהו באוזנה. היא צחקה בשקט ואז התקרבה אליו כדי להשיב.
זו הייתה יכולה להיות שיחה תמימה בין עמיתים לעבודה.
אלא שאולגה לא ביקשה ממנו אפילו פעם אחת לחזור על דבריו. נדמה היה שהיא יודעת בדיוק מה היא רוצה לשמוע ממנו.
ואז הבחנתי באירינה.
היא הייתה חברתי הטובה במשך שלושים שנה. הכרתי כל הבעת פנים שלה וכל תנועה קטנה שלה. כעת ישבה סמוך ליציאה ולא הסירה את עיניה מאולגה אפילו לרגע.
כשהבחינה שאני מסתכלת עליה, היא הפנתה במהירות את מבטה.
הבטן שלי התכווצה.
כעבור כמה דקות ניגשתי אליה בתירוץ שאני מחפשת את שקית המתנה שהניחה ליד הכיסא שלה.
״אירינה, מה קרה?״
״כלום,״ השיבה מהר מדי.
״אני מכירה אותך כבר שלושים שנה. אל תגידי לי שלא קרה כלום, כשאת מסתכלת על האישה הזאת כאילו ראית רוח רפאים.״
אירינה הסירה את משקפיה וניגבה את העדשות.
״לנה, בבקשה, בואי נצא החוצה לרגע.״
״למה? מה את יודעת?״
אירינה הביטה בי. בעיניה הייתה דאגה שלא ראיתי בה מעולם.
״אני לא יכולה לספר לך כאן.״
יצאנו למבואה, סמוך למלתחה. מהמקום שבו עמדנו נשמעו במעומעם המוזיקה וצחוקם של האורחים.
אירינה נעצרה ליד דלפק גבוה והוציאה את הטלפון שלה.
״חזרתי אתמול מנסיעת העסקים שלי,״ התחילה. ״בבוקר ראיתי את סרגיי במלון.״
קפאתי במקומי.
״גם סרגיי היה בנסיעת עסקים. הוא נסע לסמינר.״
״אני יודעת. לכן לא חשדתי בכלום כשראיתי אותו בפעם הראשונה. אבל אז שמתי לב שהוא לא לבד.״
היא פתחה את הטלפון והפנתה אליי את המסך.
התמונה הייתה מעט מטושטשת. כנראה צילמה אותה מרחוק, מתוך מבואת המלון.
אבל זיהיתי את הגבר מיד.
סרגיי עמד ליד המעלית, לבוש במעיל הכחול שלקח איתו לנסיעת העסקים.
לצדו עמדה אולגה.
אותו שיער בהיר. אותו תיק שחור.
סרגיי חיבק אותה סביב המותניים. אולגה הניחה את כף ידה על חזהו והביטה בו באופן שבו אישה מביטה בגבר שקשריה איתו חורגים הרבה מעבר ליחסי עבודה.
הושטתי יד כדי לקחת את הטלפון, אבל אירינה לא שחררה אותו מיד.
״לנה, אני בטוחה שאלה הם.״
לבסוף לקחתי ממנה את המכשיר והגדלתי את התמונה.
״מתי זה צולם?״
״אתמול בבוקר, בשבע וארבעים. חיכיתי למונית. בהתחלה רציתי לגשת אליהם מיד, אבל אז חשבתי שעדיף שאחשוב על הכול קודם.״
״למה לא סיפרת לי מיד?״
אירינה השפילה את ראשה.
״כי לא רציתי להרוס לך את יום ההולדת. קיוויתי שאני טועה. חשבתי שאולי יש איזשהו הסבר. אבל כשראיתי היום את אולגה וראיתי איך היא מסתכלת על סרגיי… כבר לא יכולתי לשתוק.״
החזרתי לה את הטלפון.
היה מוזר עד כמה מהר העבר יכול להשתנות בתוך ראשו של אדם.
פתאום נזכרתי בכל הפעמים שבהן סרגיי חזר הביתה מאוחר בלילה, בסופי השבוע שבהם עבד, בטלפון שלו שתמיד הניח כשהמסך מופנה כלפי מטה. בנסיעות העסקים שלו, שלאחריהן אמר שהוא עייף, וברגעים שבהם נעשה עצבני עוד לפני ששאלתי אותו שאלה, כשניסיתי להתעניין איך עבר עליו היום.
עד עכשיו תמיד מצאתי הסבר לכל דבר.
כעת נותרה רק שאלה אחת.
״אירינה, תישארי בפנים ואל תספרי בינתיים לאיש דבר!״
״מה את מתכוונת לעשות?״
״אני הולכת לשאול את בעלי.״
חזרתי לאולם.
סרגיי בדיוק סיפר משהו לאולגה. כשראה אותי, הבעת פניו השתנתה מיד. השינוי היה כמעט בלתי מורגש, אבל הכרתי אותו מספיק טוב כדי להבחין בו.
ניגשתי אליו.
״סרגיי, בוא איתי החוצה לרגע!״
״עכשיו? עוד מעט מתחילה הרמת הכוסית הבאה.״
״עכשיו.״
כנראה היה משהו בקול שלי, כי הוא קם והלך אחריי בלי לומר מילה.
המשכנו במסדרון עד שרעש האולם נשמע מרוחק יותר.
הוצאתי את הטלפון שלי והראיתי לו את התמונה.
סרגיי הביט בה במשך כמה שניות.
אחר כך העביר את ידו על עורפו.
״מאיפה התמונה הזאת?״
״זו לא השאלה. מי זאת אולגה באמת?״
הוא נאנח, כאילו אני הייתי זו שגרמה לו אי־נוחות.
״לנה, באמת לא כדאי שנדבר על זה כאן.״
״אז איפה? בבית, כששוב תגיד לי שאני מדמיינת דברים ומגזימה?״
״אל תתחילי!״
״אני לא מתחילה כלום. אני שואלת רק שאלה אחת. כמה זמן זה נמשך?״
סרגיי העיף מבט לעבר דלת האולם.
״זה לא הזמן המתאים.״
״שנתיים? שלוש? או אולי אפילו יותר?״
בעלי עצם את עיניו ואז אמר בשקט:
״בערך שנתיים.״
לרגע לא הרגשתי דבר.
כאילו המילים הגיעו לאוזניי, אבל המוח שלי לא הצליח לעבד אותן.
שנתיים.
שני ימי הולדת. שני קיצים. החופשה המשותפת שלנו, השיפוץ בחדר השינה, יום הנישואין שלנו, שבו הביא לי פרחים.
במשך שנתיים חייתי לצדו וחשבתי שבנישואים שלנו יש בעיות, אבל שהיסודות עדיין יציבים.
ובמשך כל הזמן הזה הוא היה עם אישה אחרת.
״כלומר, הבאת את המאהבת שלך ליום הולדתי החמישים,״ אמרתי באיטיות. ״ועוד הצגת אותה כאילו היא רק עמיתה לעבודה שבמקרה עברה בסביבה.״
סרגיי כיווץ את שפתיו.
״לא רציתי לפגוע בך.״
כמעט פרצתי בצחוק.
״לא רצית לפגוע בי? אז מה רצית? שנשב כולנו יחד סביב השולחן, אתה, אני והאישה שאתה בוגד בי איתה כבר שנתיים?״
״אל תגזימי! המצב לא פשוט כל כך.״
״אז תסביר לי!״
הוא עיסה את גשר אפו.
״אולגה ואני… זה מסובך. לא רציתי לעזוב אותך. יש לנו משפחה. הרגשות שלי כלפייך לא נעלמו לגמרי.״
זה היה המשפט שנטל ממני גם את שארית החמלה שעוד נותרה בי.
״לא נעלמו לגמרי? כלומר, נשאר מהם עוד משהו?״
״לנה, בבקשה!״
״לא, סרגיי. עכשיו אתה זה שמבקש ממני משהו. אתה מבקש ממני לא לשאול, לא לחשוב ולא להגיב. אתה רוצה שהכול יישאר כפי שהיה, כי זה נוח לך.״
הוא הביט בשעונו.
״בעוד ארבעים דקות יביאו את העוגה. לפחות היום אל תעשי שערורייה! החברים שלנו כאן, קרובי המשפחה שלנו כאן. את בת חמישים. אחר כך עוד תתחרטי שהרסת את יום ההולדת של עצמך.״
באותו רגע הכול התבהר לי.
הוא לא רק בגד בי.
הוא גם ציפה שאני אפתור את המצב במקומו. אני הייתי אמורה לשתוק, לחייך, לשבת עד סוף הארוחה ולהעמיד פנים ששום דבר לא קרה.
כי המסעדה כבר שולמה.
האורחים כבר הגיעו.
הפרחים כבר עמדו לאורך הקיר.
העוגה כבר הייתה מוכנה.
ואם למרות כל זאת אקום ואגרש אותו, אני אהיה האישה שעשתה סצנה ביום ההולדת של עצמה.
סרגיי הכיר אותי היטב.
הוא ידע שאני שונאת מריבות בפומבי. הוא ידע עד כמה המשפחה והחברים שלי חשובים לי. הוא ידע בדיוק כמה קשה יהיה לי לקום מהשולחן ולהגיד מול כולם מה קרה.
לכן חשב שהוא יכול להרשות לעצמו לעשות את זה.
באותו רגע הופיעה אולגה מעבר לפינת המסדרון.
״סרגיי, לחזור לאולם?״ שאלה בהיסוס.
בעלי הסתובב אליה בכעס.
״אוליה, בבקשה, לא עכשיו!״
אבל היא הביטה בי.
״ילנה, לא רציתי שתגלי את זה ככה.״
״ואיך רצית שאגלה? ביום יפה אחד, כשהבעל שלי יחליט סוף־סוף לספר לי שהוא מנהל חיים כפולים כבר שנתיים?״ שאלתי.
אולגה הרימה את סנטרה.
״בכל מקרה, לא היום.״
חיוך מריר הופיע על פניי.
״מעניין. שניכם תמיד יודעים מתי יהיה הזמן המתאים בשבילי לגלות את האמת. רק שכחתם לשאול אותי מה אני רוצה.״
סרגיי נכנס בינינו.
״די! אוליה, תחזרי לשולחן! לנה, נדבר על הכול בבית.״
״לא. הערב לא נדבר על שום דבר בבית.״
בעלי הביט בי כאילו לפתע עמדה מולו אישה זרה.
״למה את מתכוונת?״
״בדיוק למה ששמעת.״
הוא חייך, אבל כבר לא הייתה בחיוך שלו אותה תחושת ביטחון אמיתית.
״מה תעשי? תגרשי אותי מהחגיגה של עצמך? איזה יום הולדת חמישים נהדר זה יהיה!״
הבטתי בו.
ואז בדלת האולם.
ופתאום הבנתי משהו.
סרגיי השאיר לי שתי אפשרויות: או שאסבול את ההשפלה, או שאהרוס בעצמי את הערב.
אבל זו לא הייתה החגיגה שלו.
זו הייתה החגיגה שלי.
ולא הייתי חייבת לבחור בין שתיקה לשערורייה.
הייתה גם אפשרות שלישית.
״אתה צודק,״ אמרתי בשלווה. ״זה יהיה יום הולדת בלתי נשכח.״
הסתובבתי והלכתי לעבר דלפק הקבלה של המסעדה.
״לנה! לאן את הולכת?״ שמעתי את קולו של סרגיי מאחוריי.
״לסדר משהו.״
אנדריי בדיוק תיאם משהו עם מלצרית כשהגעתי אליו.
״גברת ילנה ויקטורובנה, הכול בסדר?״
״עכשיו כן. אני רוצה לבקש ממך משהו.״
הוא הביט בי בתשומת לב.
הצבעתי לעבר המסדרון, שבו המתינו סרגיי ואולגה.
״שני האנשים האלה כבר אינם האורחים שלי. בבקשה, עזרו להם לאסוף את חפציהם וליוו אותם אל מחוץ למסעדה.״
אנדריי השתתק לרגע.
״אני מבין נכון? את מבקשת, כמזמינת האירוע, ששני האורחים האלה יעזבו?״
״בדיוק.״
בינתיים סרגיי כבר הגיע אלינו.
״אנדריי, אל תתערב! זה עניין משפחתי. אני בעלה!״
מנהל המסעדה השיב בשלווה:
״אינני מעוניין להתערב בענייניכם המשפחתיים, אדוני. גברת ילנה ויקטורובנה שילמה על האירוע ומבקשת ששני אורחים יעזבו. אני ממלא את בקשתה של מזמינת האירוע.״
סרגיי פנה אליי.
״את רצינית?״
״כן.״
״לנה, אל תעשי שטות! כולם ישאלו שאלות. כולם ירצו לדעת מה קרה.״
״אז אספר להם את מה שאמצא לנכון לספר.״
״את עוד תתחרטי על זה!״
קולו כבר נשמע מאיים.
אבל אני לא הרמתי את קולי.
״יכול להיות. אבל לפחות זו תהיה ההחלטה שלי. לא שלך.״
אולגה השפילה את עיניה.
סרגיי עדיין ציפה שאשנה את דעתי. אולי חשב שאתחיל לבכות, לצעוק או לפחות להתחנן בפניו שיישאר.
אף אחד מהדברים האלה לא קרה.
אנדריי הצביע בנימוס לעבר המלתחה.
״בבקשה, בואו אחריי. נדאג להביא לכם את המעילים.״
חזרתי לאולם.
השיחות החלו לדעוך בהדרגה. תחילה רק אלה שישבו קרוב אלינו הבחינו שמשהו קרה, אך בהמשך גם האחרים הבינו שמשהו אינו כשורה.
ולנטינה פבלובנה קמה.
״לנוצ’קה, מה קרה? סרגיי אמר לי שהייתה ביניכם איזו אי־הבנה.״
הבטתי בה.
״אין שום אי־הבנה, ולנטינה פבלובנה. להפך. עכשיו אני מבינה הכול.״
נשמתי עמוק והרמתי את הכוס שלי.
״חבריי היקרים, אני מתנצלת על ההפסקה הקצרה. גיליתי משהו על משפחתי שאני צריכה להתמודד איתו עכשיו. לכן סרגיי ואולגה יעזבו. אני מבקשת מכל השאר להישאר איתי! היום מלאו לי חמישים. השולחן ערוך, שילמתי על המוזיקה והעוגה תגיע בקרוב. אני לא רוצה שמישהו אחר יחליט במקומי איך לבלות את הערב הזה.״
איש לא מחא כפיים.
והייתי אסירת תודה על כך.
לא רציתי שההשפלה שלי תהפוך למופע. לא רציתי מבטים מלאי רחמים או הסכמה קולנית. רק רציתי שהאורחים שלי יבינו שלא אסבול למענם דבר שאפילו אני עצמי איני יכולה לסלוח לעצמי עליו.
אבל ולנטינה פבלובנה לא הצליחה לשמור את דעתה לעצמה.
״ילנה, מה שלא קרה ביניכם, את לא יכולה להוציא את בעלך ככה, מול כולם!״
הפניתי אליה את פניי באיטיות.
״ואפשר להושיב את המאהבת של בעלך לצד אשתו ביום הולדתה החמישים?״
חמותי הסתכלה תחילה על אולגה ואחר כך על בנה.
״סרגיי, זה נכון?״
בעלי קימט את מצחו.
״אמא, אל תתחילי גם את עכשיו!״
הוא לא הכחיש.
הוא גם לא היה צריך.
הבעתה של ולנטינה פבלובנה השתנתה. היא התיישבה לאט ולא התערבה עוד.
אני חושבת שבאותו רגע היא הבינה שהפעם לא מדובר בעוד ריב זוגי חסר חשיבות.
סרגיי צעד לעברי.
״עכשיו את מרוצה? השפלת אותי מול כולם!״
״אני?״ שאלתי. ״מי הביא לכאן את המאהבת שלו?״
״באתי כדי לברך אותך ליום הולדתך!״
״אז היית צריך לבוא לבד.״
הוא הביט באורחים כאילו ציפה שיעזרו לו.
אבל איש לא אמר דבר.
באותו רגע חזר אנדריי מהמלתחה.
״מר סרגיי ויקטורוביץ’, הנה המעיל שלך. גברת אולגה, גם המעיל שלך הגיע. בבקשה, בואו אחריי.״
אולגה לקחה את התיק שלה והביטה בסרגיי.
״אמרת לי שהיא לא יודעת כלום.״
המשפט נאמר בשקט רב, ובכל זאת פילח אותי בחדות יותר מכל מילה אחרת.
סרגיי השיב מיד:
״אוליה, זה לא הזמן המתאים לזה!״
כמעט חייכתי.
אפילו ברגע הזה הוא עשה בדיוק את אותו הדבר.
זה לא היה הזמן המתאים לאמת. לא הזמן המתאים לשאלות. לא הזמן המתאים לקחת אחריות על המעשים שלו.
במשך שנתיים הוא החליט מתי מותר לכל דבר לקרות.
הוא רק שכח שגם לי יש בחירה.
אולגה התחילה ללכת ראשונה. סרגיי עצר לרגע לצדי.
״לנה, הרסת הרבה דברים הערב.״
״לא, סרגיי. רק מנעתי ממך להרוס את כל הערב שלי.״
הוא רצה לומר עוד משהו, אבל אנדריי כבר עמד לידו.
לבסוף הסתובב בעלי והלך לעבר היציאה.
לא הסתכלתי אחריו.
כעבור כמה שניות הוא נעלם במסדרון, ואיתו נעלם גם השקר שנמשך שנתיים שלמות, בלי שידעתי עליו דבר.
על השולחן שלו נותרו הכוס שלו והמפית המקופלת בקפידה.
מלצר ניגש אליי.
״גברת ילנה ויקטורובנה, לפנות את שני המקומות?״
״כן, בבקשה.״
הצלחות והכוסות נלקחו. שני הכיסאות הריקים הוזזו הצדה, וכעבור כמה דקות האורחים החלו שוב לשוחח.
העולם לא התמוטט.
המסעדה עדיין עמדה על תילה, המוזיקה המשיכה להתנגן והפרחים המשיכו להפיץ את ריחם. האנשים עדיין ישבו סביב השולחנות, ולאט לאט חזר הערב לקצבו הרגיל.
אירינה ניגשה אליי.
״לנה, לא ידעתי איך לספר לך.״
אחזתי בידה.
״סיפרת לי בדיוק בזמן שהיית צריכה.״
״את בסדר?״
הבטתי סביבי באולם.
ראיתי את חבריי, את אחי או אחותי, את הפרחים ואת השולחנות הערוכים בקפידה. ראיתי גם את חמותי, שישבה הפעם במקומה בשקט.
לא, לא הייתי בסדר.
אי אפשר לעכל שנתיים של שקרים בתוך כמה דקות. אולי למחרת אבכה. אולי אכעס. אולי יהיו רגעים שבהם אזכר בחיים המשותפים שלנו ואשאל את עצמי מתי בדיוק הכול השתנה.
אבל באותו ערב עדיין לא רציתי להתמודד עם המחר.
״את המחר אעבור איכשהו,״ אמרתי לאירינה. ״אבל היום יום ההולדת שלי.״
חברתי לחצה את ידי.
היא לא ניסתה לנחם אותי במילים שחוקות. היא לא הבטיחה שהכול יהיה בסדר. היא פשוט נשארה לצדי, וזה היה חשוב יותר מכל מילה.
כעבור כמה דקות ניגש אליי אנדריי.
״גברת ילנה ויקטורובנה, שניהם עזבו. לפי התוכנית, נגיש את העוגה בעוד עשר דקות. להמשיך כמתוכנן?״
הבטתי בשעון שלי.
ארבעים הדקות שבהן סרגיי קיווה שאבלע את ההשפלה שלי חלפו מזמן.
נותרו רק עשר דקות עד להגשת העוגה.
חייכתי.
״כן, אנדריי. תוציאו את העוגה בדיוק כפי שסיכמנו!״
אחר כך חזרתי לשולחן שלי.
מלאו לי חמישים.
ובאותו ערב למדתי לא רק שמישהו יכול לשקר במשך שנתיים שלמות לאדם שהוא כביכול אוהב.
למדתי גם שאדם לא חייב להרוס את החגיגה של עצמו רק מפני שמישהו אחר ניסה להשפיל אותו.
לפעמים הניצחון הגדול ביותר הוא לא להחזיר באותו מטבע.
אלא פשוט לקום, ולא לאפשר לאחרים להחליט מה מגיע לנו.
