החתן התגאה בכך שהוא מתחתן עם כלתו בלי נדוניה. אביה של הצעירה השתיק אותו בשאלה אחת: „ולמי באמת שייכת הדירה שבה אתם גרים?”
טטיאנה חשבה תחילה שלא הבינה נכון.
במסדרון עמדו לאורך הקיר ארגזים זרים. על אחד מהם הייתה מונחת יריעת ניילון לאריזה, ולצדם חיכתה תיק נסיעות מקופלת בקפידה. למראה הזה היא הסיקה שסרגיי שוב הזמין משהו לחתונה. אלא שארוסה לא דיבר על ההזמנה, אלא על כך שעליהם לרוקן עד יום שני את הארון הגדול שבחדר המרכזי.
„למה?” שאלה טטיאנה והניחה את התיק שלה. „מה ייכנס במקומו?”
סרגיי אפילו לא הרים את עיניו מהטלפון.
„אמא שלי עוברת לגור אצלנו עד שישפצו לה את חדר האמבטיה. כבר סיפרתי לך.”
טטיאנה הביטה בו במשך כמה שניות בלי לומר מילה.
הוא לא סיפר לה. הוא לא אמר על כך מילה.
נותרו שישה שבועות עד לחתונתם, וטטיאנה הרגישה יותר ויותר שהיא הופכת בהדרגה לדמות משנית בחייה שלה. ארוסה קיבל החלטות מעל ראשה בנוגע לרהיטים שלה, לדירה שלה, ועכשיו אפילו בנוגע למי יעבור לגור איתם.
וזה היה רק ההתחלה.
הדירה שסרגיי החל להתייחס אליה כאילו הייתה שלו
טטיאנה וסרגיי היו זוג במשך כמעט שנתיים. הגבר עסק ברכש של חלקי חילוף לרכב, ואילו טטיאנה עבדה כאחראית תנועת סחורות בחנות לציוד ולמוצרי עשה זאת בעצמך. בתחילת הקשר סרגיי נראה גבר קשוב ואכפתי. לעיתים קרובות היה אוסף את טטיאנה אחרי העבודה, עוזר לאביה בעבודות סביב בית הקיץ, וכשמשהו התקלקל בדירה, בדרך כלל הוא היה זה שמחפש בעל מקצוע.
שמונה חודשים קודם לכן הוא עבר לגור אצל טטיאנה.
את הדירה בת שני החדרים קיבלה טטיאנה במתנה מאביה עוד לפני שהכירה את סרגיי. במשך השנים היא השקיעה בה, קנתה רהיטים חדשים ועיצבה כל פרט קטן בדיוק לפי טעמה.
סרגיי הגיע עם כמה מזוודות, שולחן מחשב וארגז כלים.
בתחילת חייהם המשותפים הדבר כלל לא הפריע לטטיאנה. היא לא התעניינה במי מהם יש יותר רכוש. היא אהבה את סרגיי והאמינה שהם יבנו יחד את כל מה שיצטרכו.
התקרית הלא נעימה הראשונה התרחשה בגלל ספה.
בן דודו של סרגיי עמד לעבור דירה ולא הייתה לו מיטה ראויה. לכן סרגיי החליט לתת לו את הספה של טטיאנה. היא גילתה על כך רק לאחר שסרגיי כבר תיאם בטלפון את מועד ההובלה.
„למי הבטחת את הספה שלי?” שאלה כשסיים את השיחה.
סרגיי נראה מופתע באמת.
„לבן הדוד שלי. הרי היא כבר ישנה. את בעצמך התלוננת שהיא חורקת.”
„אמרתי שצריך להחליף אותה מתישהו. לא אמרתי שכל אחד יכול לקחת אותה.”
„נו, באמת, טטיאנה! רק רציתי לעזור לו.”
בסופו של דבר סרגיי ביטל את ההובלה. בערב הוא חזר הביתה עם עוגה והבטיח שבפעם הבאה ישאל אותה קודם.
טטיאנה סלחה לו. היא לא רצתה לריב בגלל ספה ערב חתונתם.
אבל עכשיו כבר לא היה מדובר ברהיט אחד.
סרגיי פשוט החליט שאמו תעבור לגור אצלם, ואף קבע איזה חדר עליה לקבל. בחדר הזה נהגה טטיאנה לתפור בערבים ולשמור את המסמכים הדרושים לעבודתה, וכעת היו אמורים להכניס אליו את חפציה של חמותה לעתיד.
„לידיה וסילייבנה יכולה כמובן לבוא לכמה ימים, בתנאי שנדבר על זה מראש,” אמרה טטיאנה. „אבל אתה לא יכול להחליט מעל הראש שלי מי יגור בדירה שלי.”
פניו של סרגיי התקדרו.
„שוב את מתחילה עם הדירה שלך! אנחנו מדברים על אמא שלי. את לא מסוגלת לסבול אותה אפילו שבועיים?”
עוד באותו יום התקשרה טטיאנה ללידיה וסילייבנה.
מהשיחה התברר ששיפוץ חדר האמבטיה כלל לא התחיל, ואילו האישה תכננה להישאר אצל בני הזוג הצעירים לפחות חודש.
כשנודע לה שטטיאנה לא ידעה דבר על התוכנית, היא נעלבה. לדעתה, הכלה לעתיד הייתה צריכה לשמוח על ההזדמנות לעזור למשפחה.
באותו ערב סרגיי כמעט לא דיבר עם טטיאנה. לבסוף הודיע שאמו תגור בינתיים אצל אחותו.
טטיאנה חשבה שבכך הסתיים העניין.
היא לא ידעה שהעימות האמיתי רק עומד להתחיל.
כעבור כמה ימים הגיע אביה של טטיאנה, פיוטר סטפנוביץ’, כדי לתקן את הברז במטבח. בזמן העבודה הוא הבחין בארגזים שנותרו במסדרון.
„אתם מתכננים לעבור דירה?” שאל.
„לא. אמא של סרגיי רצתה לעבור לגור כאן.”
אביה השתתק, ואז התכופף שוב מעל הכיור.
„הבנתי. דרך אגב, סרגיי שאל אותי לפני כמה זמן כמה הדירה הזאת שווה היום. חשבתי שיש לכם איזו תוכנית משותפת.”
מגבת המטבח כמעט נשמטה מידיה של טטיאנה.
„הוא לא אמר לי על זה מילה.”
באותו ערב סרגיי כבר חיכה לה עם מודעות של דירות בנות שלושה חדרים.
„תראי, מצאתי כמה אפשרויות טובות! נמכור את הדירה הזאת, ניקח הלוואה קטנה ונקנה דירה גדולה יותר. כשיהיו לנו ילדים, שני חדרים ממילא לא יספיקו לנו.”
טטיאנה הניחה באיטיות את הטלפון על השולחן.
„אני לא רוצה למכור את הדירה שלי. ואני לא רוצה לקחת הלוואה בגלל החלטה שקיבלת בלעדיי.”
סרגיי הביט בה כאילו אמרה משהו בלתי מובן לחלוטין.
„אני מתכנן את העתיד שלנו! את העתיד של המשפחה שלנו! ואת נאחזת בדירה הזאת כאילו אני איזה זר.”
„אתה לא זר. אתה הארוס שלי. אבל זה לא אומר שאתה יכול להחליט במקומי מה לעשות עם הרכוש שלי.”
„את כל הזמן מדגישה שהדירה שלך. איך זה מרגיש לחיות ככה? אני תמיד מרגיש שאני צריך לבקש ממך רשות.”
טטיאנה נשמה עמוק.
„אתה לא צריך לבקש רשות כדי לחיות כאן. אבל בהחלט יש לי זכות להביע את דעתי כשאתה רוצה למכור את הבית שלי.”
השיחה הסתיימה במריבה.
מאוחר יותר גילתה טטיאנה שגם לידיה וסילייבנה כבר חיפשה דירות חדשות בבניינים חדשים, בסמוך לביתה שלה. אולם כששאלה את סרגיי על שם מי תירשם הדירה החדשה, הוא ענה רק:
„נחליט בהמשך.”
בשלב הזה טטיאנה כבר לא יכלה להתעלם מהפרטים המוזרים.
חמותה לעתיד רצתה לעבור לגור אצלם. סרגיי רצה למכור את הדירה שלה. והוא ניהל את כל העניין כאילו טטיאנה הייתה בסך הכול שוכרת בעייתית בביתה שלה.
כעבור כמה ימים סרגיי התנצל. הוא הביא ממתקים, חיבק אותה והבטיח שלא יקבל עוד החלטות כאלה בלעדיה.
טטיאנה רצתה להאמין לו.
הרי בעוד שישה שבועות הם היו אמורים להתחתן.
הכלה שלא ידעה מה ארוסה מתכנן
בחודש שלפני החתונה הכול סבב סביב ההכנות. המסעדה ביקשה את רשימת האורחים הסופית, טטיאנה בדקה את ההוצאות, וסרגיי התקשר בזה אחר זה לקרובי המשפחה.
גם שמלת הכלה כמעט הושלמה.
חברתה של טטיאנה, אירינה, ליוותה אותה למדידה האחרונה. הכלה נראתה נפלא בשמלה ארוכת השרוולים, אבל במקום לדבר על החתונה היא הביטה שוב ושוב בטלפון שלה.
סרגיי שלח לה שוב מודעה של דירה.
אירינה קימטה את מצחה.
„תגידי, אתם עדיין רבים על זה?”
טטיאנה הנהנה בעייפות.
„עכשיו הוא כבר לא מתווכח איתי בגלוי. רק שאמא שלו שולחת לי מדי יום מודעות, והוא תמיד מוצא סיבה חדשה לכך שאנחנו צריכים למכור את הדירה.”
„ומה את רוצה?”
„אני רוצה שהוא סוף סוף יבין שאני לא מתנגדת לרעיון של דירה גדולה יותר. אני מתנגדת לכך שהוא מחליט על החיים שלי בלעדיי.”
אירינה הביטה בחברתה במשך זמן רב, ואז אמרה בשקט:
„טטיאנה, אל תחכי עד אחרי החתונה כדי לגלות אם הוא באמת הבין אותך.”
עוד באותו ערב שוחחה טטיאנה שוב עם סרגיי.
הפעם הוא לא התווכח. הוא אמר שכמובן יכבד את החלטתה, אבל לאחר הנישואים הם יצטרכו בכל זאת „להסדיר את מעמדו בדירה”.
טטיאנה לא הבינה.
„מה זאת אומרת להסדיר?”
„שום דבר מיוחד. אני פשוט רוצה שגם לי תהיה איזושהי זכות עליה.”
„על הדירה שלי?”
„למה את אומרת את זה כאילו אני מבצע פשע? בקרוב אהיה בעלך.”
„זה שתהיה בעלי לא אומר שאני צריכה להעניק לך חצי מהדירה שלי.”
סרגיי הרים את ידו בכעס.
„אני לא מבקש מתנה! אני רק רוצה לדעת שאת סומכת עליי!”
יומיים לאחר מכן הוא ארגן ערב רומנטי. הוא לקח את טטיאנה לבית קפה, ואחר כך הם טיילו במשך זמן רב. הוא אמר שאמו לא תתערב עוד בחייהם ושהוויכוח על מכירת הדירה היה חסר טעם.
למחרת הוא אפילו אסף את שמלת הכלה מהתופרת ותלה אותה בזהירות בארון.
טטיאנה נרגעה.
היא חשבה שסוף סוף הבין שאמון אינו אומר שהיא צריכה לוותר על הכול.
ואז הגיע הערב המשפחתי.
„אני מתחתן איתה בלי נדוניה!” התגאה סרגיי
שלושה שבועות לפני החתונה התכנסו שתי המשפחות בביתו של אביה של טטיאנה. על השולחן היו מונחות פשטידות שזה עתה נאפו, אביה הביא כיסאות נוספים, ואמה של טטיאנה הציעה לאורחים תה.
בתחילה התנהלה השיחה באווירה נעימה. כולם דיברו על התפריט לחתונה, על האורחים ועל העוגה.
ואז לידיה וסילייבנה סיפרה על כלה שהכירה, שדרשה מארוסה מכונית יקרה.
„כיום יש נשים שמסתכלות רק על מה שהן יכולות לקבל מהנישואים,” הכריזה. „הבן שלי לפחות לא כזה. היה לו מזל שהוא מצא בחורה צנועה.”
סרגיי חייך בסיפוק.
„כבר מההתחלה אמרתי שנדוניה לא מעניינת אותי. אני לא מתחתן בשביל הכסף. אני מתחתן עם טטיאנה בלי נדוניה, ואני מאושר גם ככה.”
המגש עם הפשטידות נעצר בידיה של טטיאנה.
סרגיי אמר זאת בגאווה כזאת, כאילו הקריב למענה קורבן יוצא דופן. כאילו היא זו שצריכה להודות לו על כך שהוא מוכן לשאת אותה לאישה.
לידיה וסילייבנה הנהנה בסיפוק.
„בהחלט. הבן שלי רוצה להשיג הכול בכוחות עצמו. הוא לא זקוק לכך שחמיו יפרנס אותו.”
פיוטר סטפנוביץ’ הניח באיטיות את כוס התה שלו.
טטיאנה הכירה היטב את התנועה הזאת. אביה דיבר בקול השקט ביותר דווקא כשהיה כועס באמת.
הוא הביט ישירות בסרגיי.
„ולמי שייכת הדירה שבה אתם גרים?”
החדר השתתק לפתע.
סרגיי משך בכתפיו.
„ובכן, אתה הענקת אותה לטטיאנה במתנה. גם אני יודע את זה. אבל שנינו עובדים, משלמים את החשבונות ומתפרנסים מהכסף שלנו.”
„על כך אני לא חולק,” השיב פיוטר סטפנוביץ’. „נתתי את הדירה לבתי במתנה לפני חמש שנים. היא רשומה על שמה, והיא זו שמחליטה מה ייעשה בה. אתה עברת לגור שם לפני שמונה חודשים. אז אמור לי, איזו נדוניה בדיוק לא קיבלת ממנה?”
פניו של סרגיי האדימו.
לידיה וסילייבנה מיהרה להתערב.
„זה משהו אחר לגמרי! דירה שהורים נותנים לבתם אינה אותו דבר כמו נדוניה. גבר עדיין צריך להיות מסוגל לפרנס את משפחתו!”
אביה של טטיאנה הפנה אליה את פניו בשלווה.
„אז למה הדירה שבחורה מקבלת מהוריה לא נחשבת לכלום? אילו הדירה הייתה שייכת לחתן, כולם בוודאי היו רואים בה הישג שלו.”
„אתה מציג אותי כאן בפני כולם כאילו אני טפיל!” התפרץ סרגיי. „אני עובד, משלם חשבונות וקונה אוכל! עכשיו גם מטיחים בי שאין לי כלום?”
טטיאנה הניחה את המגש.
„אף אחד לא אמר שאין לך כלום. אבל אם אתה כל כך גאה בכך שאתה מתחתן בלי נדוניה, אל תשכח לציין גם שאתה חי בדירה שלי כבר שמונה חודשים.”
סרגיי הסתובב לעברה.
„אלוהים, בסך הכול התבדחתי!”
לא היה חיוך בעיניה של טטיאנה.
„אז למה רק אני אמורה לצחוק מהבדיחה הזאת?”
איש לא ענה.
דודתה של טטיאנה ביקשה ממנה להעביר את המלח. אמה מילאה מחדש את כוסות התה, ומישהו התחיל לדבר על מזג האוויר, אבל האווירה בארוחה כבר לא חזרה להיות כפי שהייתה.
סרגיי כמעט לא פצה את פיו בהמשך הערב.
בפתח הבית לקח אביה של טטיאנה את בתו הצדה.
„בתי, את בטוחה שזה מה שאת רוצה?”
טטיאנה השפילה את עיניה.
„אני אדבר איתו בבית.”
אבל עמוק בפנים היא כבר ידעה שמה שכאב לה יותר מכול לא היה השאלה של אביה.
אלא העובדה שסרגיי עדיין לא הבין מדוע דבריו היו משפילים.
הוא לא ביקש חצי מהדירה. בהתחלה הוא ביקש רק רבע.
בדרך הביתה סרגיי לא אמר מילה. בבית הוא הוריד את המעיל, תלה אותו ואז הודיע לטטיאנה שלמחרת בבוקר עליה להתנצל בפני אמו.
„המשפחה שלך דיברה אליי כאילו אני זר שאפשר לזרוק החוצה בכל רגע.”
„אף אחד לא זרק אותך החוצה. אבא רק שאל למי שייכת הדירה.”
„בדיוק! ואת יודעת מה הפתרון? אחרי החתונה תרשמי חצי מהדירה על שמי. אז אף אחד לא יוכל להגיד שאין לי שום קשר אליה.”
טטיאנה הביטה בו בחוסר אמון.
„אתה באמת מתכוון לזה?”
„למה לא? נהיה בעל ואישה. נהיה משפחה.”
„אז למה דווקא את הרכוש שלי אנחנו צריכים לחלוק?”
סרגיי התקרב אליה.
„כלומר, את בוחרת בדירה שלך על פניי?”
טטיאנה לא ענתה מיד. היא נכנסה למטבח, מזגה לעצמה כוס מים ואז הסתובבה אליו.
„אם כל כך חשוב לך שיהיה לנו רכוש משותף, תעניק לי רבע מהרכוש שלך. כך נתחיל מנקודת פתיחה שווה.”
סרגיי צחק במבוכה.
„זה לא אותו דבר. המכונית שלי נקנתה בהלוואה, וחוץ מזה אני צריך אותה לעבודה.”
„אני מבינה. את המכונית שלך אי אפשר לחלוק, כי זה יהיה לא נוח. אבל לרשום את הדירה שלי על שמך זה דווקא הדבר הנכון לעשות.”
„את מסלפת הכול!”
סרגיי טרק את דלת חדר השינה מאחוריו.
למחרת בבוקר חיכתה לטטיאנה פתק על השולחן.
„בואי נפסיק לריב.”
טטיאנה כמעט האמינה שסרגיי נרגע, עד ששעתיים לאחר מכן צלצל הטלפון שלה.
זו הייתה לידיה וסילייבנה.
האישה הסבירה באריכות שמבחינתו של גבר, משפיל לחיות בדירה של אשתו בלי להיות בעלים שלה. נישואים יכולים להתבסס רק על אמון, ולדעתה על טטיאנה להוכיח את האמון הזה באמצעות העברת חלק קטן מהבעלות לבנה.
„אני לא מונעת מסרגיי לגור כאן,” השיבה טטיאנה. „אבל אני לא רוצה להעניק לו במתנה חלק מהדירה שלי. אלה שני דברים שונים.”
„ומה יקרה אם יהיו לכם ילדים? גם אז תחשבי שהכול שייך רק לך?”
טטיאנה הידקה את שיניה.
„אני מבקשת שלא נדבר על זה יותר.”
„אני רק דואגת לאינטרסים של הבן שלי. הייתם צריכים להסדיר את העניין הזה עוד לפני החתונה!”
טטיאנה נפרדה ממנה בנימוס וניתקה.
בערב סרגיי חזר הביתה עם פרחים. הוא חיבק אותה והתנצל על המריבה, אבל לא ויתר על דרישתו.
הוא רצה שחלק מהדירה יירשם על שמו לאחר הנישואים.
טטיאנה ביקשה רק דבר אחד: שלא ידברו על הנושא במשך שבוע לפחות.
סרגיי הבטיח.
אלא שיומיים לאחר מכן הוא חזר הביתה עם רשימת מסמכים. על הדף פורטו כל המסמכים הדרושים להעברת חלק מהבעלות בדירה במתנה.
הוא פשוט הניח את הדף על שולחן המטבח.
„הבטחת שתפסיק,” אמרה טטיאנה.
„אני לא לוחץ עלייך. רק בדקתי איך זה עובד. אחרי החתונה יהיה לנו קל יותר לסדר הכול.”
טטיאנה הביטה בו במשך זמן רב.
באותו רגע משהו השתנה בה סופית. היא לא הרגישה כעס וגם לא פחד. היא חשה דווקא את אותה בהירות מכאיבה ומשונה שמגיעה כשאדם מבין לפתע שהוא מחפש כבר זמן רב תשובה לשאלה שהוא למעשה כבר יודע את התשובה עליה.
סרגיי לא נכשל בהבנת העובדה שהדירה שייכת לטטיאנה מפני שהיא לא הסבירה את עצמה מספיק בבירור.
הוא לא רצה לקבל את העובדה הזאת.
למחרת לקחה טטיאנה להוריה את קופסת ההזמנות לחתונה.
„אבא, אני מבטלת את החתונה.”
פיוטר סטפנוביץ’ לא שאל אם היא בטוחה. הוא לא ניסה לשכנע אותה לחשוב שוב, ולא התחיל למנות את כל הכסף שהם עומדים להפסיד.
הוא פשוט התיישב לידה.
„בסדר. אעזור לך להתקשר לספקים.”
רק אז הבינה טטיאנה מה פירוש הדבר כשמישהו באמת מכבד את ההחלטה שלה.
בתחילה סרגיי חשב שטטיאנה רק מנסה להפחיד אותו.
כשאמרה לו שהיא מבטלת את החתונה, הוא התחיל מיד לדבר על הכסף. הוא מנה את השירותים ששולמו מראש, את המסעדה, הצלם, השמלה והעוגה.
„לזרוק כל כך הרבה כסף לפח? רק מפני שאת לא מסוגלת להתפשר?”
טטיאנה הוציאה את החוזים.
„בוא נבדוק כמה כסף אפשר לקבל בחזרה.”
סרגיי הסתובב בחדר בכעס.
„כבר החלטת הכול! ועכשיו את גם זורקת אותי מכאן כאילו אני איזה רהיט מיותר?”
טטיאנה שמרה על קולה רגוע.
„אני מבקשת שתעזוב את הדירה. אתה לא חייב ללכת הלילה. אני לא אזרוק את החפצים שלך לחדר המדרגות. יש לך זמן עד יום ראשון לארוז. אם אתה צריך עוד זמן, תגיד לי.”
„אני לא עוזב עקרונית!”
למחרת, לעומת זאת, סרגיי התקשר לאחותו וסיכם איתה שתעזור לו להעביר את חפציו לבית אמם.
במשך שני לילות הוא ישן על הספה בחדר הגדול. בינתיים, אחרי העבודה, טטיאנה התקשרה בזה אחר זה לספקי החתונה.
המסעדה שלחה פירוט של ההוצאות שכבר נגרמו. טטיאנה בדקה את הסכומים והצליחה לקבל בחזרה את רוב הכסף ששולם. הצלם שמר לעצמו את התשלום עבור העבודה שכבר ביצע, ועם שאר הספקים היא הצליחה להגיע להסדר.
נותר רק עניין השמלה.
טטיאנה הורידה אותה מהקולב ותלתה אותה בחלק המרוחק של הארון.
היא לא בכתה. עדיין לא.
ביום ראשון הגיעה אחותו של סרגיי במכונית. הם הוציאו את המזוודות, הספרים, שולחן המחשב וארגז הכלים. סרגיי חזר כמה פעמים פנימה כדי לאסוף חפצים קטנים ששכח, ואז מצא את המטען שלו ליד הספה.
כשהכול כבר היה מסודר במכונית, סרגיי הוריד את המפתח מטבעת המפתחות והניח אותו על המדף שבמסדרון.
טטיאנה הושיטה לו את שעון היד ששכח.
הגבר כבר הרים את הארגז האחרון, אבל נעצר בפתח הדלת.
„לא רציתי להתחתן איתך בגלל הדירה שלך. את באמת חושבת שזה כל מה שעניין אותי?”
טטיאנה הביטה בו בעצב.
„רציתי להאמין שזה לא כך.”
„אז למה את לא נותנת לנו עוד הזדמנות?”
„כי אני לא נפרדת ממך בגלל הדירה, סרגיי. אני נפרדת ממך מפני שהראית לי שוב ושוב שההחלטות שלך חשובות לך יותר מההחלטות שלי. הבטחת שתפסיק, ולמחרת כבר אספת מסמכים להעברת חלק מהבעלות בדירה במתנה.”
סרגיי השפיל את עיניו.
„רק רציתי שנהיה שווים.”
„כדי להיות שווים, אתה לא צריך לקחת ממני משהו.”
הגבר לא השיב.
כעבור כמה שניות הוא הסתובב והלך.
טטיאנה סגרה את הדלת. לאחר שווידאה שסרגיי לקח את כל חפציו, היא הזמינה מנעולן והחליפה את הצילינדר במנעול. היא לא יכלה לדעת אם הכין עותק נוסף של המפתח, ומאותו רגע לא רצתה עוד לדאוג בשל כך.
הדירה שסוף סוף חזרה להיות בית
בסוף השבוע שלאחר מכן הגיע פיוטר סטפנוביץ’ עם תפוחים.
הם התיישבו ליד השולחן ועברו יחד על המסמכים הקשורים לחתונה. בין החשבוניות, החוזים וההזמנות הייתה גם מעטפה הממוענת ללידיה וסילייבנה.
אביה של טטיאנה הרים אותה.
„מה לעשות עם זה?”
בתו הביטה במעטפה לרגע ואז חייכה.
„למכל למחזור, אבא. יחד עם השאר.”
פיוטר סטפנוביץ’ הוריד את הניירות, וטטיאנה התחילה לסדר את המסדרון. היא קיפלה את שאריות חומרי האריזה, פינתה את הארגזים הריקים והחזירה את מכונת התפירה שלה למקומה הקבוע, ליד החלון.
בחדר הגדול עדיין עמדה הספה.
אותה ספה שסרגיי כבר הבטיח פעם למישהו אחר, בלי לשאול אותה.
טטיאנה העבירה את ידה על המשענת, הוציאה מכנסיים והחלה לתפור.
בערב, כשסיימה לעבוד, יצאה למסדרון והביטה סביב.
לא עמדו שם ארגזים זרים. איש לא ציפה ממנה לפנות ארון, לוותר על חדר או להעניק משהו ששייך לה, כאילו עליה להתנצל על עצם בעלותה עליו.
הדירה הייתה שקטה.
ולראשונה מזה זמן רב הרגישה טטיאנה שהיא באמת חיה בביתה שלה.
החתונה בוטלה. השמלה נשארה בארון, העוגה מעולם לא נחתכה והאורחים לא התכנסו סביב שולחן החגיגות.
אבל טטיאנה לא איבדה את הדבר החשוב ביותר.
היא שמרה על הדירה שלה, על החופש שלה ועל זכותה להחליט בעצמה על חייה.
ואולי זו בדיוק הייתה הנדוניה שסרגיי מעולם לא הצליח להבין: אישה אינה צריכה לוותר על עצמה כדי שמישהו יסכים לשאת אותה לאישה.
