„אז תתגרש ממני, אם אתה רוצה”, הכריז בעלי. „אני בכל מקרה אמשיך לגור כאן”. שבוע לאחר מכן התקשרה אמו שלו והתחננה שאקבל אותו בחזרה.
ביום שישי בערב גיהצה אלנה את החולצות של בעלה, ויטיה, לקראת השבוע הקרוב. חמש חולצות, אחת לכל יום עבודה. בחודשים האחרונים הוא התחיל לחזור הביתה מאוחר יותר ויותר. תמיד הייתה לו תירוץ מוכן: דוח רבעוני דחוף, מחלקה חדשה שהוטלה עליו האחריות עליה, או ישיבות שנמשכו עד תשע בערב. אלנה כבר מזמן הפסיקה לשאול מתי הוא יחזור.
החולצה הכחולה כבר הייתה תלויה על גב הכיסא, והחולצה הלבנה הייתה מונחת על קרש הגיהוץ, כשהטלפון שלה צלצל.
״אל, את לבד?״ שאלה לנה בלי לומר אפילו שלום.
״כן. ויטיה בעבודה. לפי מה שהוא אמר, הם שקועים עד מעל הראש בדוח הרבעוני הזה. מה קרה?״
לנה שתקה זמן רב כל כך, שאלנה הספיקה להפוך את החולצה ולהתחיל לגהץ את השרוול השני. ברקע נשמעו צלילי כלים ומוזיקה שקטה.
״תגידי לי רק דבר אחד: את באמת בטוחה שהוא עובד הערב?״
״מה זאת אומרת, אם אני בטוחה? הוא אמר לי בבוקר שהוא יישאר במשרד עד מאוחר. לנה, מה קרה?״
״הלכתי אחרי העבודה לארוחת ערב עם אירה. למסעדה הגאורגית הקטנה ברחוב סאדובאיה. וראיתי את ויטיה שלך מחוץ לכניסה. הוא לא היה לבד.״
אלנה צחקה צחוק קצר, עצבני ומביך. היא בעצמה שמעה כמה מגוחך נשמע הצחוק הזה. מיד התחילה למנות בקול הסברים אפשריים. אולי זאת עמיתה מהמחלקה שלו. הרי עבדו שם הרבה נשים צעירות. אולי לקוחה. או סווטה מהנהלת החשבונות, שבעלה עזב אותה לא מזמן. ויטיה ריחם עליה. הוא הרי תמיד היה אדם כל כך מתחשב.
לנה הקשיבה בלי להפריע. אחר כך דיברה בקול שקט, בזהירות שבה אנשים מבשרים את הבשורות הגרועות ביותר.
״אלנה, הוא חיבק אותה בזרועו. גברים לא מחבקים לקוחות בצורה כזאת. אני לא עיוורת. אני אשלח לך תמונה מיד. אבל בבקשה, אל תכעסי עליי אחר כך.״
כעבור דקה הטלפון של אלנה רטט. היא אפילו לא הספיקה להחזיר אותו לקרש הגיהוץ.
התמונה הייתה חשוכה, והשלט של המסעדה מעל הכניסה היה מטושטש. למרות זאת, היא זיהתה מיד את המעיל של ויטיה. כחול כהה, עם בטנה אדומה־חלודה. היא קנתה לו אותו במבצע בנובמבר של השנה הקודמת. היא זיהתה גם את השעון עם רצועת העור. היא העניקה לו אותו ליום הולדתו הארבעים.
מאחוריהם, ליד שפת המדרכה, עמדה מכונית אפורה עם פגוש שרוט. האישה לבשה מעיל בהיר, ושערה הארוך נשפך ברפיון על כתפיה. ידו של ויטיה הייתה מונחת על הגב התחתון שלה, בטבעיות ובאינטימיות כאלה, כאילו זה בדיוק המקום שבו היא אמורה להיות.
אלנה הגדילה את התמונה בשתי אצבעות, הקטינה אותה ואז הגדילה שוב.
ריח חריכה קל החל לעלות מקרש הגיהוץ. הצווארון של החולצה הלבנה הצהיב, ועל הבד הופיע כתם בגודל מטבע. היא ניתקה את המגהץ מהשקע, התיישבה על קצה הספה ושלחה ללנה הודעה אחת:
״תודה.״
כעבור רגע שינתה את דעתה והוסיפה:
״בבקשה, אל תתקשרי אליו, בסדר?״
ויטיה חזר הביתה מעט לפני אחת־עשרה בלילה. אלנה ישבה בסלון. הטלוויזיה הייתה כבויה. בהתחלה הוא אפילו לא הבחין בה. הוא תלה את המעיל, השליך את המפתחות על השידה וחלץ את נעליו.
״אלנקה, יש משהו לאכול?״ קרא לעבר המטבח. ״החזיקו אותנו שם עד הסוף. גוסב השתגע לגמרי בגלל המכרז הזה!״
״אני כאן,״ ענתה.
הוא נרתע, הביט לעבר הסלון וחייך.
״למה את יושבת בחושך? הבהלת אותי.״
״איפה היית אחרי העבודה?״
״אמרתי לך, בעבודה. אחר כך הלכנו עם החבר’ה לאכול משהו. מאוחר יותר הבוס התקשר ונזף בי במשך חצי שעה. ישבתי במכונית ודיברתי איתו.״
הוא דיבר בשלווה מוחלטת, בלי היסוס קל שבקלים, בזמן שפתח את כפתורי החפתים שלו. אלנה הבחינה שהוא משקר בקלות מדהימה, כאילו הוא פשוט מספר לה על מזג האוויר.
״מי היו החבר’ה?״
״אנשים מהעבודה. סריוגה, פשקה. את לא מכירה אותם. מה העניין? את חוקרת אותי?״
״אז תסביר לי למה יש ללנה תמונה שבה אתה עומד מחוץ למסעדה ברחוב סאדובאיה ומחבק אישה כלשהי בצורה כזאת.״
אלנה הפנתה אליו את הטלפון.
״גם היא נקראת פשקה?״
ויטיה השתתק לשנייה. זווית פיו התעוותה. אחר כך נפנף בידו בזלזול ואפילו לא ניסה לקחת ממנה את הטלפון.
״הלנה שלך כל הזמן ממציאה דברים. זאת עמיתה מהעבודה. היה לה יום הולדת, אז כולנו הלכנו למסעדה. היא שתתה קצת יותר מדי, אז ליוויתי אותה למונית. לנה הבינה הכול לא נכון!״
״תן לי את הטלפון שלך.״
״בשביל מה?״
״תן לי אותו. מיד!״
הוא חייך חיוך אירוני והניד בראשו, כאילו הוא מתמודד עם ילדה מפונקת. אחר כך הוציא את הטלפון החכם מכיסו והניח אותו על השולחן.
״בבקשה. את יכולה לבדוק הכול, אם אין לך משהו טוב יותר לעשות. וחוץ מזה, אפילו אין לי נעילה.״
לאחר מכן הלך למטבח תוך כדי שריקה. אלנה שמעה אותו פותח את המקרר, מוציא מחבת ומדליק את הכיריים. הוא חימם את הקציצות מאתמול, בזמן שהיא לקחה לידיה את הטלפון שלו.
השיחה הופיעה בראש רשימת ההודעות. איש הקשר היה שמור בשם קצר: קרינה.
ויטיה לא מחק דבר ואפילו לא טרח לשנות את שם איש הקשר.
היו שם תמונות שלהם יחד בבית קפה. באחת מהן ידו הייתה מונחת על הברך של קרינה. היו גם הודעות בנוגע להזמנת חדר במלון לסוף השבוע. בדיוק אותו סוף שבוע שבו, כביכול, הוא התכוון לנסוע לאמו כדי לתקן את הגדר בגינה.
אלנה גללה למעלה, אבל ההודעות לא נגמרו. הן נמשכו עד יוני, מאי ואפילו אפריל.
״אני מחכה לך מול הבית. רדי.״
״אני לא יכולה היום. אני חייבת לפחות להראות את עצמי בבית לזמן קצר, אחרת יתחילו לשאול שאלות.״
״הבטחת שהערב הזה יהיה רק שלנו.״
״מותק, אל תכעסי. מחר בטוח.״
הוא סיפר לקרינה איפה הוא נמצא, מתי יהיה לו זמן ולמה הוא צריך לחזור הביתה שוב כדי לישון שם.
נראה היה שהבית שלו הפך למקום עבודה שני: מקום שבו הוא חייב להופיע, להחתים כרטיס ולישון כמה שעות.
אלנה הניחה את הטלפון שלו לצד הטלפון שלה והתחילה לצלם את המסך באופן שיטתי, עמוד אחר עמוד, באותה הקפדה שבה אוספים מסמכים לצורך הגשת דוח מס.
במטבח הקציצות רחשו בשמן החם.
כשסיימה, היו בגלריה שלה ארבעים ושתיים תמונות.
ויטיה חזר לסלון עם צלחת בידו. הוא כבר לעס תוך כדי הליכה. אלנה הניחה את הטלפון שלו על השולחן בלי לומר מילה, כשהשיחה פתוחה והמסך פונה כלפי מעלה.
הוא הביט במסך ואז בה. הניח את הצלחת על משענת הכורסה ושתק במשך כמה שניות. המזלג עדיין היה בידו.
״מאז מתי?״ שאלה אלנה.
״אל, אנחנו לא יכולים לדבר על זה אחר כך?״
״מאז מתי, ויטיה?״
״זה לא נמשך כל כך הרבה זמן. זה לא משהו רציני.״
״ויטיה, ההודעות מתחילות באפריל!״
הוא העווה את פניו כאילו תפסו אותו מאחר לעבודה. אחר כך הניח את המזלג על השולחן.
״בסדר. מאז האביב. אני חושב שזה התחיל באפריל. לא ספרתי.״
״אז למה חזרת הביתה כל ערב?״
קולה של אלנה נעשה חזק יותר, והיא לא הצליחה לעצור את עצמה.
״אם יש לך את קרינה, אם יש לך את ה’מותק’ האהובה שלך, למה המשכת לחזור לכאן? כדי לאכול את הקציצות שלי?״
״ולאן הייתי אמור ללכת?״ ויטיה משך בכתפיו. ״לא התכוונתי פשוט לנטוש את המשפחה שלי. בעצמי לא ידעתי מה ייצא מזה. אם זה משהו רציני או רק רומן. למה את מיד מתחילה לצעוק?״
״אני בכלל לא צועקת! אני שואלת אותך שאלה!״
היא קמה, והשולחן הקטן התנדנד מעט.
״אין כבר מה להסביר, ויטיה. קראתי הכול, מהמילה הראשונה ועד האחרונה. הכול ברור! אפילו לא טרחת להסתיר את השיחה הזאת! לטלפון שלך אפילו אין סיסמה!״
הוא הושיט יד אל הצלחת, אבל שינה את דעתו. אלנה עמדה מולו והרגישה דחף כמעט בלתי נשלט להעיף את הקציצות לרצפה, ישר על השטיח שהם בחרו יחד שלוש שנים קודם לכן.
היא שילבה את ידיה מאחורי גבה ודיברה לאט, נחושה שלא לתת לקולה לרעוד.
״יש לך שבוע. שבעה ימים כדי להחליט מה אתה לוקח, לאן אתה הולך ואיך נסדיר את עניין הגירושים. אם עד אז לא תסדר שום דבר, אני אגיש את המסמכים בעצמי.״
ויטיה הביט בה בשלווה מוחלטת. פתאום הוא חייך, נשען בנוחות רבה יותר על הכורסה ושילב את רגליו, כאילו הוא אורח בבית של מישהו אחר.
״אז תתגרשי ממני, אם את רוצה,״ אמר. ״אני בכל מקרה אמשיך לגור כאן.״
אלנה ביקשה ממנו לחזור על דבריו, כי באמת חשבה ששמעה לא נכון. אולי הוא היה עייף והתנסח בצורה לא מוצלחת. אולי זה היה עוד אחד מהבדיחות המטופשות שלו, שתמיד הופיעו ברגעים הגרועים ביותר.
״מה בדיוק אמרת עכשיו?״
״שמעת אותי היטב.״
ויטיה הרים שוב את הצלחת ונעץ את המזלג בחתיכת קציצה.
״אני לא מתכוון לשלם שלושים אלף רובל בחודש על איזה חדרון צפוף רק מפני שפתאום בא לך להתגרש. יש לנו דירת שלושה חדרים, אל. החדר הקטן פנוי. יש בו ספה די טובה. אני אגור שם וזהו.״
״אתה רוצה לעבור לחדר הקטן? אתה בכלל שומע את עצמך?״
״ומה רע בזה? הדירה שייכת לשנינו. אני רשום כאן ויש לי זכות לגור כאן. את יכולה להתגרש כמה שאת רוצה. אני לא אעשה לך בעיות. אבל את לא תזרקי אותי פשוט לרחוב. אני מזהיר אותך.״
אלנה הרגישה צחוק כמעט היסטרי עולה מגרונה, בדיוק כמו הצחוק שנפלט ממנה בשיחה עם לנה. היא הכריחה את עצמה לעצור אותו.
היא ניגשה לחלון, הסתובבה, חזרה לשולחן, כאילו החדר הפך פתאום קטן מכדי להכיל את כל רגשותיה.
״ויטיה, הכסף למקדמה הגיע ממכירת הדירה שלי. אתה זוכר את דירת החדר של סבתא שלי ברחוב זאבודסקאיה? מכרתי אותה והשתמשנו בכסף כדי לקנות את הדירה הזאת. אחר כך החלפת עבודה שלוש פעמים, ואני שילמתי לבדי את המשכנתה במשך שנתיים שלמות. אז אמרת לי שאתה מתבייש בעצמך.״
״קודם כול, תצטרכי להוכיח את זה,״ השיב בשלווה, וסיים את הקציצה. ״הכסף שהרווחנו במהלך הנישואים שייך לשנינו. אם את רוצה, שבית המשפט יחליט. עד אז אני לא הולך לשום מקום.״
הוא קם, לקח את הצלחת למטבח ופתח את הברז. שטף את הכלי במהירות, בלי אפילו לנקות אותו כמו שצריך. אחר כך הלך לחדר השינה.
אלנה שמעה אותו פותח את מגירת השידה. כשחזר, הוא החזיק מתחת לזרוע אחת את הכרית האורתופדית שלו, שעלתה לו ששת אלפים רובל. ביד השנייה החזיק מטען ומחשב נייד.
״את לא צריכה להכין לי יותר ארוחת ערב. אני לא דורש את זה ממך,״ אמר כשעמד בפתח החדר הקטן. ״וחוץ מזה, גם ככה לא אהיה כאן הרבה בערבים. אבל אל תפעילי את מכונת הכביסה בלי הפסקה בסופי השבוע. בסוף יש לנו רק אחת.״
הוא סגר את הדלת בזהירות.
אלנה עמדה במסדרון ללא תנועה במשך רגע. אחר כך הלכה לסלון, הורידה את החולצה הכחולה מגב הכיסא, לקחה את החולצה הלבנה עם הכתם הצהוב מקרש הגיהוץ, הוסיפה עוד שלוש חולצות שעדיין היו בסל הכביסה ונשאה את כולן אל דלתו.
היא השליכה את החולצות על הרצפה ויצרה ערימה מקומטת. השרוולים נפרשו לכל הכיוונים.
שלושה ימים לאחר מכן, הכול נראה בדיוק כפי שוויטיה הבטיח.
הוא קם בשבע בבוקר, טיגן ביצים במחבת שלה ואכל אותן בעמידה ליד החלון. ביד אחת החזיק מזלג, וביד השנייה הקליד הודעות. מדי פעם חייך אל המסך, ממש לנגד עיניה.
אלנה פשוט הסתובבה אל הכיור בכל פעם שזה קרה.
אחרי ארוחת הבוקר הוא יצא מהבית וחזר באחת־עשרה בלילה, בחצות, ולפעמים אפילו מאוחר יותר. פעם אחת הופיע רק באחת וחצי בלילה.
הוא סובב את המפתח במנעול בשקט, בביטחון של בעל נכס, כאילו היא זו שגרה בדירה שלו.
הוא עדיין לא טרח להסתיר את הטלפון שלו.
ביום שלישי הוא הלך להתקלח והשאיר את המכשיר על שולחן המטבח. המסך נדלק כשנכנסה הודעה חדשה. אלנה לא נגעה בטלפון, אבל קראה את המילים שהופיעו בהתראה.
״ויטיה, נמאס לי לחכות. מתי סוף סוף תביא את הדברים שלך אליי? לפני חודש אמרת לי שהכול כבר מסודר.״
ויטיה יצא מחדר האמבטיה כשמגבת מונחת על כתפיו. הוא קרא את ההודעה, נחר בבוז והתחיל מיד להקליד תשובה במטבח, כשגבו מופנה אל אלנה.
היא ראתה את המסך מעל כתפו.
הפעם היא לא העמידה פנים שלא הבחינה בדבר.
״מותק, זה מסובך. הדירה שייכת לשנינו, ויש גם את המשכנתה. היא לא מוכנה להתנהג בהיגיון. היא מסבכת הכול. תחזיקי מעמד עוד קצת.״
כמובן, הוא לא הזכיר שהוא עצמו מסרב לעזוב את הדירה.
באותו ערב, כשהוא לא היה בבית, אלנה פתחה את הפרופיל של קרינה ברשתות החברתיות. בעזרת התמונה כנקודת מוצא היא מצאה אותה בתוך פחות משתי דקות ופתחה חלון להודעה פרטית.
״הוא משקר לך. אין לו שום כוונה לעזוב את הדירה שלה.״
במשך זמן רב החזיקה את אצבעה מעל כפתור השליחה. לבסוף מחקה את ההודעה, אות אחר אות, סגרה את הדף וירדה לזרוק את הזבל.
בבית היא הפסיקה לעשות עבור ויטיה את כל הדברים שעשתה למענו במשך שנים.
היא לא הכריזה על החלטה ולא פתחה עוד מריבה. היא פשוט הפסיקה.
היא בישלה סיר קטן של כוסמת עם פטריות, בכמות שהספיקה לצלחת אחת בלבד, ואכלה ארוחת ערב בסלון בזמן שצפתה בסדרה.
הגרביים והחולצות של ויטיה נערמו בסל הכביסה, עד שכבר אי אפשר היה לסגור את המכסה. אלנה העבירה את הסל לפינה של החדר הקטן.
היא שילמה בעצמה את חשבון החשמל והשליכה את אישור התשלום. בעבר הייתה מצמידה אותו למקרר בעזרת מגנט, כדי שוויטיה יזכור להעביר לה את חלקו בכסף.
נראה היה שעד יום חמישי הוא לא הבחין בשום דבר.
באותו ערב, מעט לפני אחת־עשרה, הוא דפק על דלת חדר השינה שלה, פתח אותה בלי להמתין לתשובה ועמד בפתח כשהוא מחזיק חולצה לבנה. אותה חולצה עם הכתם הצהוב בצווארון.
״אל, למה אין לי אפילו חולצה נקייה אחת? מחר בעשר יש לי פגישה עם לקוח!״
אלנה ישבה על המיטה עם המחשב הנייד. היא לא הרימה מיד את עיניה. קודם סיימה לקרוא את הפסקה.
״תבקש מקרינה,״ השיבה. ״הרי כל זה היה בשבילה, נכון? אז שתכבס לך את הבגדים ותגהץ לך את החולצות.״
״את רצינית?״ ויטיה ניער את החולצה מול פניה. ״כל כך קשה להכניס אותה למכונת הכביסה? הרי גם את מכבסת את הבגדים שלך!״
״את הבגדים שלי אני מכבסת. את שלך לא,״ אישרה אלנה והחזירה את מבטה למסך. ״תסגור את הדלת. נכנס קור.״
הוא עמד ללא תנועה לרגע, כשהחולצה קפוצה בידו, ואז יצא.
כעבור דקה שמעה אלנה את מכונת הכביסה מתחילה לפעול בחדר האמבטיה. מיד אחר כך נשמעו קללות עמומות מפיו של ויטיה, שניסה להבין על איזה כפתור עליו ללחוץ.
ביום שישי לקחה אלנה שעתיים חופש והלכה למשרד עורכת דין שעליה לנה המליצה. תמרה סרגייבנה עבדה במשרד קטן מעל בית מרקחת. היא לבשה קרדיגן עם כדוריות בד קטנות באזור המרפקים והקשיבה לאלנה בלי להסיר את מבטה ממחברת הרשימות שלה.
כשאלנה הגיעה לסיפור על החדר הקטן והכרית האורתופדית, עורכת הדין מלמלה משהו לעצמה והניחה את העט.
״זה ממש קלאסי,״ אמרה. ״מסיבה כלשהי, כל הגברים האלה מאמינים שהדירה תתחלק מעצמה לשניים אם רק יישבו על הספה מספיק זמן. יש לך מסמכים?״
לאלנה היו מסמכים.
במשך כל השבוע היא אספה אותם בערבים, בזמן שוויטיה שהה אצל קרינה. היא הורידה מהמדף העליון של הארון קופסת נעליים. בתוכה היה חוזה המכירה של דירת החדר של סבתה ברחוב זאבודסקאיה.
היא מצאה גם תדפיס בנק שהראה שהכסף ממכירת הדירה הועבר למוכר של דירת שלושת החדרים שלושה ימים בלבד לאחר מכן.
במשך שנתיים, בזמן שוויטיה החליף שוב ושוב מקומות עבודה וניסה להבין מה הוא רוצה לעשות בחיים, תשלומי המשכנתה החודשיים ירדו באופן קבוע מחשבון הבנק של אלנה. תדפיסי החשבון המודפסים יצרו ערימה בגובה כמעט שלושה סנטימטרים.
תמרה סרגייבנה עיינה במסמכים והרימה כמה דפים אל מול האור.
״כמעט כל הכסף למקדמה הגיע מרכושך האישי. יש לכך תיעוד. אפשר להוכיח גם את תשלומי המשכנתה. אבל אל תסתמכי על הסכמות בעל פה או על הבטחות שיום אחד תשבו במטבח ותסדרו הכול. נגיש תביעת גירושים ובקשה לחלוקת הרכוש. נגיש גם בקשה להסדרת השימוש בדירה בזמן שההליך מתנהל. תצטרכי להיות מוכנה לכך שזה עלול להימשך יותר מחודש.״
״אני מוכנה,״ השיבה אלנה.
היא הופתעה לגלות כמה בקלות יצאו המילים מפיה.
באותו ערב הניחה תיקיית פלסטיק עם המסמכים על שולחן המטבח והשאירו שם.
ויטיה חזר מעט לפני חצות. הוא פתח את המקרר, סגר אותו שוב ורק אז הבחין בתיקייה. בלי להסיר אפילו את המעיל, הוא התחיל לעבור על המסמכים.
אלנה צפתה בחיוך שאיתו נכנס לדירה נעלם בהדרגה מפניו.
הוא נעצר בתדפיס הבנק הנוגע למכירת הדירה ברחוב זאבודסקאיה ובהה במסמך זמן רב.
״את באמת מתכוונת ללכת לבית המשפט?״ שאל.
״נתתי לך שבוע. השבוע הזה הסתיים ביום רביעי.״
״אל, את בדרך כלל לא מתנהגת ככה.״ ויטיה סגר את התיקייה והניח עליה את ידו. ״למה לסבך הכול? בית משפט, עורכי דין, כל ההוצאות האלה. אנחנו יכולים לסדר את זה כמו אנשים הגיוניים.״
״ביום שישי הראית לי בדיוק למה אתה מתכוון כשאתה אומר ‘לדבר בהיגיון’,״ השיבה אלנה. ״עשיתי את מה שהבטחתי. אל תיגע בתיקייה. אלה עותקים, אבל אני עדיין לא רוצה שתיגע בהם. הבנת?״
הוא משך את ידו לאחור, כאילו התיקייה צרבה אותו, ונעלם בחדר הקטן.
מבעד לקיר שמעה אלנה שהוא מתקשר למישהו. הוא דיבר בקול רם מהרגיל, עם זעם ברור בקולו. היא לא הייתה צריכה לנחש מי נמצא בצד השני.
למחרת, בסביבות הצהריים, הופיעה חמותה, סבטלנה פטרובנה, בלי להודיע מראש.
היא תמיד הגיעה ללא התראה, כשהיא נושאת שקית מהסופרמרקט ״פיאטרוצ’קה״ ובתוכה צנצנת של שימורים ביתיים עטופה בעיתון. היא הייתה נכנסת ישר למטבח, בלי לחלוץ אפילו את שתי הנעליים. בדרך כלל השאירה נעל אחת על כף הרגל כדי שתוכל להניח את הצנצנת על השולחן מהר ככל האפשר.
הפעם היא חלצה את שתי הנעליים, הניחה את התיק ליד הדלת והתחילה לדבר עוד במסדרון.
״אלנה, אני לא מבינה מה זאת הקרקס הזה! ויטיה התקשר אליי ואמר שאת רוצה לזרוק אותו לרחוב וששכרת עורכת דין. אבל למה? רבתם, אז מה? דברים כאלה קורים! קוליה ואני רבנו במשך שלושים שנה, ואף אחד מאיתנו לא זרק את השני מהבית!״
אלנה לא ניסתה להסביר לה הכול במסדרון. במקום זאת לקחה את הטלפון, פתחה את הגלריה עם ארבעים ושתיים התמונות והניחה אותו מול חמותה על השולחן.
ויטיה עמד בפתח המטבח, לבוש במכנסי הבית שלו, והביט בהפגנתיות לכל כיוון מלבד אל שתי הנשים.
סבטלנה פטרובנה הרכיבה את משקפי הראייה שהיו תלויים על צווארה בשרוך והתחילה לעבור על התמונות.
בהתחלה היא דפדפה במהירות. פניה היו מלאות עצבנות, כאילו הכריחו אותה לבדוק ערימה של חשבונות שלא שייכים לה.
אבל בהדרגה היא האטה.
כשהגיעה לתמונה שבה ידו של ויטיה מונחת על הברך של קרינה, היא עצרה. היא הגדילה את התמונה בשתי אצבעות, בדיוק כפי שאלנה עשתה בערב יום שישי, ובהתה במסך עד שהוא החשיך.
״ויטיה,״ אמרה בלי להסתובב. ״כמה זמן זה נמשך?״
״אמא, מאז האביב. מה זה משנה?״
״אתה נפגש איתה מאז האביב?״
״כן.״
ויטיה העביר את משקלו מרגל אחת לאחרת.
״אבל, אמא, זה לא אומר שאני צריך להישאר בלי קורת גג! הרי גם אני שילמתי על הדירה הזאת!״
אלנה קירבה אל חמותה תיקייה כחולה ופתחה אותה בתדפיס הבנק הנוגע לדירה ברחוב זאבודסקאיה. היא הצביעה על הסכום ועל התאריך, אחר כך דפדפה כמה עמודים והראתה לה את תשלומי המשכנתה, שורה אחר שורה, כולם על שמה.
״זאת הייתה הדירה של סבתא שלי, סבטלנה פטרובנה. את זוכרת אותה? היית אצלנו בחנוכת הבית. מכרתי אותה לפני החתונה והשתמשתי כמעט בכל הכסף כדי לשלם את המקדמה על הדירה הזאת. כאן יש את המסמכים של השנתיים שבהן שילמתי את המשכנתה, בזמן שוויטיה החליף עבודה בלי הפסקה. אז תמיד אמרת לי כמה את מעריכה את העובדה שאני מסוגלת להחזיק הכול על הכתפיים שלי לבדי.״
סבטלנה פטרובנה הסירה את משקפיה והניחה אותם על התיקייה. היא הביטה בבנה כפי שמביטים באורח ששפך יין אדום על המפה ומתנהג כאילו לא קרה דבר.
״ואחרי הגירושים אתה עדיין רוצה לגור כאן?״ שאלה. ״בחדר הקטן הזה? ולהמשיך לבקר את האישה ההיא?״
״למה שזה יהיה בלתי אפשרי?״ ויטיה משך בכתפיו. ״חצי מהדירה שייכת לי. לאן אני אמור ללכת? לישון על מיטה מתקפלת בדירת החדר שלך?״
סבטלנה פטרובנה סובבה את המשקפיים בין ידיה, קיפלה את הזרועות שלהם ולא אמרה לבנה מילה.
היא ישבה עוד דקה, ואז קמה. היא הוציאה את צנצנת השימורים מהתיק והניחה אותה על השולחן, ממש מול אלנה, אף שבעבר תמיד השאירה אותה ליד הכיריים.
אחר כך הלכה לנעול את נעליה.
ויטיה הלך בעקבותיה למסדרון. אלנה שמעה אותו מתחיל להסביר משהו במהירות ובקול נמוך. אמו חזרה שוב ושוב על אותן מילים.
״עזוב אותי, ויטיה. פשוט עזוב אותי בשקט.״
שבוע לאחר מכן הגישה אלנה את תביעתה לבית המשפט.
תמרה סרגייבנה הכינה את המסמכים בתוך שני ערבים. התיק כלל תביעת גירושים, בקשה לחלוקת הדירה ובקשה נפרדת להסדרת ענייני המגורים בתקופת ההליך.
אלנה לקחה את המסמכים לבית המשפט בעצמה. היא עמדה בתור במזכירות, קיבלה חותמת רשמית המאשרת שהמסמכים התקבלו וצילמה אותה ליתר ביטחון, בדיוק כפי שצילמה קודם את ההודעות.
באותו ערב חזר ויטיה מוקדם, בסביבות שמונה.
כשהשליך את המפתחות על השידה, אלנה הבינה שמישהו כבר התקשר אליו או שלח לו הודעה. המפתחות החליקו מהקצה ונפלו על הרצפה. הוא אפילו לא טרח להרים אותם.
״למה את חייבת לסבך הכול ככה?״ שאל כשהוא עדיין עומד בפתח. ״יכולנו לסדר את זה בצורה נורמלית! יכולנו לשבת ולדבר כמו מבוגרים. אבל כל מה שמעניין אותך זה לנקום. את עושה את כל זה בגלל קרינה!״
אלנה עמדה ליד הכיריים וערבבה את הכוסמת. היא לא הסתובבה.
״ויטיה, אמרת לי להתגרש ממך אם אני רוצה. אני רוצה. למה אתה צועק עכשיו?״
״לא לזה התכוונתי!״
״אז למה כן התכוונת?״
הוא השתתק והתחיל לפתוח את המעיל, אבל הרוכסן נתקע באמצע. הוא משך בו בחוזקה כזאת שהסוגר נקרע. לבסוף נאלץ להסיר את המעיל מעל ראשו, כמו סוודר.
״יש לי זכות לגור כאן!״ אמר בנשימה כבדה. ״הדירה הזאת גם שלי!״
״במקרה כזה, בית המשפט יחליט מה בדיוק הזכויות שלך,״ השיבה אלנה וכיבתה את הכיריים. ״אתה לא צריך להסביר לי את זה שוב ושוב במטבח. זאת לא אני שאקבל את ההחלטה.״
הוא חזר לחדרו, ובמשך שאר הערב לא נשמע משם אפילו קול אחד.
למחרת בבוקר, כשאלנה יצאה לעבודה, דלת החדר הקטן הייתה פתוחה למחצה. ויטיה ישב על הספה בגרביים בלבד ועיין בטלפון במודעות להשכרת דירות.
המסך היה מופנה אל הדלת, ולכן אלנה ראתה דירת סטודיו בקוזמינקי במחיר של עשרים ושישה אלף רובל בחודש. באחת התמונות נראה אסלה שצולמה מקרוב מאוד.
כשבועיים לאחר מכן, בשבת, חזר ויטיה מקרינה בשש בערב, במקום להופיע רק בשעת לילה מאוחרת.
אלנה שטפה את הרצפה במסדרון. היא אפילו לא הספיקה להניח את הדלי בצד לפני שהוא דרך בנעליו על הרצפה הרטובה ונכנס לחדר הקטן.
הטלפון שלו צלצל מיד. הוא ענה כשהרמקול מופעל, כנראה מתוך הרגל, משום שפעמים רבות נהג לדבר כך בזמן נהיגה. הוא אפילו לא חשב לסגור את הדלת.
״קרינה, כבר הסברתי לך את זה! יש הליך משפטי ומשכנתה. אי אפשר לסדר הכול ביום אחד!״ צעק.
קולה של האישה נשמע עייף וצעיר באופן מפתיע.
״ויטיה, אני מבינה את עניין המשכנתה. אני פשוט לא מבינה למה אתה עדיין חוזר לישון בבית שלה. אתה אוכל את האוכל שלה, מכבס את החולצות שלך במכונת הכביסה שלה ומספר לי איזה חיים נפלאים יהיו לנו יחד. זה לא מה שדמיינתי. אמרתי לך את זה מההתחלה.״
״אבל היא אפילו כבר לא מבשלת בשבילי!״
״זה לא מעניין אותי, ויטיה. האמת היא שזה כבר ממש לא מעניין אותי.״
אלנה סחטה את המגב, הרימה את הדלי והלכה לחדר האמבטיה.
כשחזרה, דלת החדר הקטן הייתה סגורה. אבל עקבות הבוץ מנעליו של ויטיה נמשכו לאורך כל המסדרון שרק ניקתה.
כעבור עשרה ימים ויטיה סוף סוף שכר את דירת הסטודיו בקוזמינקי.
במשך שני לילות הוא ארז את חפציו. הוא הכניס הכול לשקיות מהסופרמרקט ״לנטה״ ולקופסאות קרטון שהביא מהעבודה. על הקופסאות היה כתוב ״נייר A4״.
הדבר הראשון שלקח היה הכרית האורתופדית שלו.
אלנה לא עזרה לו לארוז, אבל גם לא עמדה בדרכו. פעם אחת בלבד הביאה לו מכונת גילוח שהשאיר בחדר השינה והניחה אותה על אחת הקופסאות.
״אני עוד אחזור לקחת את מגפי החורף שלי,״ אמר כשעמד בפתח עם שקית בכל יד. ״וגם את המקדחה.״
״תבוא מתי שתרצה. רק תכתוב לי הודעה קודם.״
שבועיים לאחר מכן, ביום חמישי, הוא הופיע בלי להודיע מראש. הוא עמד במסדרון בלי לחלוץ את נעליו והסתכל סביב במשך זמן רב, כאילו אינו יודע על מה להסתכל.
״איפה מגפי החורף שלי?״ שאל לבסוף.
״על המדף העליון, בתוך הקופסה.״
ויטיה גרר שרפרף, עלה עליו והושיט את ידו מעל הארון. בעודו מחפש בין הקופסאות, זרק כלאחר יד, כאילו הוא מדבר על משהו חסר חשיבות לחלוטין:
״דרך אגב, אני וקרינה נפרדנו. את יכולה להיות מאושרת עכשיו.״
אלנה הסתובבה אליו, אבל ויטיה כבר ירד מהשרפרף עם הקופסה בידיו ונמנע מלהביט בה.
״המקדחה נמצאת במחסן,״ אמרה. ״תחזיר את השרפרף למקום. מחר אחליף את המנעולים.״
כשיצא, השתרר בדירה שקט לראשונה מזה חודשיים.
זה היה אותו שקט שאלנה זכרה מהתקופה שבה גרה לבדה בדירת החדר של סבתה ברחוב זאבודסקאיה.
היא הלכה לחדר הקטן, פתחה את החלון, הסירה את הסדין של ויטיה מהספה והכניסה אותו למכונת הכביסה יחד עם הבגדים שלה. אחר כך הוציאה אותו שוב והכניסה אותו לשקית נפרדת.
שבוע לאחר מכן, ביום רביעי בערב, בסביבות תשע, התקשרה סבטלנה פטרובנה.
אלנה ראתה על המסך את שמה של חמותה והיססה במשך זמן רב. הטלפון צלצל שש פעמים לפני שלבסוף ענתה.
היא כבר התכוננה לשמוע את המילים הרגילות: ״תרחמי עליו. הוא לא מסוגל לחיות בלעדייך.״
אבל זה לא מה ששמעה.
״אלנה, זאת אני,״ אמרה חמותה. קולה היה צרוד, כאילו עדיין התאוששה מהצטננות. ״בבקשה, אל תנתקי, טוב? אני רוצה לבקש ממך משהו. משהו שלפני חודש לא הייתי מבקשת ממך לעולם.״
״מה קרה, סבטלנה פטרובנה?״
״ויטיה גר לבד בחורבה הקטנה שלו. הקשר עם הבחורה ההיא הסתיים, כפי שאת בטח כבר יודעת. בכל ערב הוא מגיע אליי, יושב במטבח עד שעה מאוחרת וחוזר על אותם דברים שוב ושוב. שהוא רוצה לחזור הביתה. שהוא עשה טעות. שתסלחי לו אם אני אבקש ממך.״
אלנה שתקה וגירדה בציפורן טיפת צבע יבשה מאדן החלון. היא נשארה שם מאז השיפוץ.
״למה שאקבל אותו בחזרה, סבטלנה פטרובנה?״ שאלה לבסוף. ״אחרי כל מה שהוא עשה? אחרי שבגד בי?״
״אני יודעת שאת לא צריכה לעשות את זה,״ השיבה חמותה במהירות. ״כשבאתי אליכם אז, חשבתי שאת פשוט נסערת. אמרתי לעצמי: נו, הוא בגד בך, התנהג כמו אידיוט, דברים כאלה קורים. גברים הם כאלה. בסוף הוא יירגע. אבל אחר כך ישבתי ליד השולחן שלכם וראיתי אותו שם, במכנסי הבית המגוחכים שלו, מסביר לך שאין שום דבר רע בהתנהגות שלו.״
היא עצרה לרגע.
״הוא רצה הכול, אלנה. את האישה השנייה, אותך, את הדירה. הוא רצה שתמשיכי לגהץ לו את החולצות ושלעולם לא תלכי לשום מקום. אני מכירה את הבן שלי כבר ארבעים ושלוש שנה, ואיכשהו במשך כל הזמן הזה לא הצלחתי לראות את זה…״
היא השתתקה שוב. אלנה שמעה ברקע את זמזום הטלוויזיה בדירתה הקטנה של חמותה.
״אם יש עוד איזשהו סיכוי,״ המשיכה סבטלנה פטרובנה, הפעם בקול שקט יותר, ״בבקשה, קבלי אותו בחזרה. אני לא אבקש ממך שום דבר נוסף.״
אלנה התרחקה מהחלון, התיישבה על השרפרף שוויטיה מעולם לא החזיר למקומו והביטה לרגע בנעלי הבית שלה.
״ויטיה קיבל את ההחלטה שלו בעצמו, סבטלנה פטרובנה,״ אמרה. ״באותו ערב שבו ישב בכורסה שלי, אכל את הקציצות שלי ואמר: ‘תתגרשי ממני, אם את רוצה. אני בכל מקרה אמשיך לגור כאן’. הוא לא התבדח. ועכשיו גם אני קיבלתי החלטה.״
היא עצרה לרגע לפני שהמשיכה.
״אני אסיים את הליך הגירושים. בית המשפט יכול לחלק את הדירה על סמך המסמכים. אבל אני לא אתן לו לחזור לכאן. הוא התייחס לבית שלי כאילו היה מקום לינה זמני, בזמן שניסה להבין מה הוא רוצה מהאישה האחרת. לעולם לא אתן שוב למישהו להתייחס אליי כאל מקום זמני שאפשר לעצור בו בדרך.״
שררה דממה ארוכה כל כך בצד השני של הקו, עד שאלנה הביטה במסך כדי לוודא שהשיחה לא נותקה.
״אני מבינה,״ אמרה לבסוף חמותה. ״אני באמת מבינה. אפשר לבקש ממך עוד דבר אחד? האם אוכל לבוא אלייך מדי פעם לשתות תה? בלעדיו. אביא קצת מהשימורים הביתיים שלי. אני יודעת שאת אוהבת אותם.״
להפתעתה, אלנה פרצה בצחוק קצר, כמעט צחוק שנפלט דרך האף.
״כמובן, סבטלנה פטרובנה. רק תודיעי לי מראש, בבקשה. עכשיו אני עובדת עד שבע בערב.״
ארבעה ימים לאחר מכן, ביום ראשון בבוקר, שלח ויטיה הודעה ארוכה.
היא התחילה במילים: ״אל, חשבתי הרבה…״
בסוף הוא ביקש שתיפגש איתו בבית קפה כדי שיוכלו לדבר בשקט, בלי אמו ובלי עורכי דין.
בגוף ההודעה הוא התלונן שהדירה הקטנה לחה, שהשכנים מלמעלה מרעישים בלי הפסקה ושאין סופרמרקט נורמלי בקוזמינקי.
אלנה קראה את ההודעה בעודה עומדת בחדר הקטן מול הקופסה האחרונה עם חפציו.
בתוכה היו זוג נעלי ספורט ישנות, מטען למכשיר כלשהו שלא הצליחה לזהות, סדין מקופל בתוך שקית פלסטיק וחולצה לבנה עם כתם צהוב בצווארון, שמעולם לא בא לקחת.
היא הקלידה תשובה:
״אפגש איתך רק במשרד של עורכת הדין כדי לדון בגירושים ובדירה. ביום שלישי בשעה 15:00. תמרה סרגייבנה תשלח לך את הכתובת. באותה הזדמנות תוכל לקחת את החפצים שלך. הקופסה נמצאת אצל השכנה. המנעולים כבר הוחלפו.״
היא שלחה את ההודעה, סגרה את הקופסה בסרט דביק שהניחה בצורת צלב וכתבה באותיות גדולות על המכסה, כך שאפשר יהיה לקרוא את הכיתוב כבר מהפתח:
״ויטיה — לאסוף עד ה־15 בחודש!״
אחר כך הוציאה את הקופסה למסדרון וצלצלה בפעמון הדלת של השכנה.
