# שלושה שבועות אחרי שאשתי מתה, יצאתי לקניות עם בנותיי התאומות שזה עתה נולדו. כשהייתי צריך להחליף להן חיתולים בשירותי הנשים, אישה אכזרית איימה להזמין משטרה — אבל זמן קצר לאחר מכן קרה משהו שאיש לא ציפה לו
שלושה שבועות אחרי שאשתי מתה בזמן שילדה את שתי בנותינו, יצאתי לבדי לקניון עם התאומות שזה עתה נולדו. רציתי לקנות רק שני אוברולים צהובים, בדיוק כמו אלה שקלייר הזכירה כמה חודשים קודם לכן, כשעוד תכננו יחד את החיים שנחלוק עם ילדינו.
חשבתי שזו תהיה הקנייה הפשוטה ביותר בעולם.
לא היה לי מושג שכעבור כמה שעות אישה זרה תשתמש באבל שלי, בייאוש שלי ובאהבתי כאבא כדי לפגוע בי. גם לא דמיינתי שהאישה שתנסה להשפיל אותי בפומבי תיאלץ בסופו של דבר להתמודד עם האדם שהיא הפכה להיות מול בני משפחתה שלה.
באותו בוקר ישבתי זמן רב בתוך המכונית, בחניון של הקניון.
אור אוקטובר חדר באלכסון דרך השמשה הקדמית. מרחוק נשמע רעש עגלות הקניות, בזמן שאנשים נכנסו בזה אחר זה דרך דלתות הזכוכית האוטומטיות. אחדים החזיקו כוסות קפה, ואחרים ניסו לעמוד בקצב של ילדיהם. זוג צעיר צחק בזמן שהתווכח באיזו חנות כדאי להתחיל.
אני רק הסתכלתי על הילדות שלי דרך המראה האחורית.
אייבי ולילי ישנו בשלווה בעגלת התינוקות. החזה הקטן שלהן עלה וירד בקצב קבוע, ואגרופיהן הזעירים נחו ליד הסנטר. הן היו שבריריות כל כך, שלפעמים אפילו פחדתי לגעת בהן, מחשש שאכאיב להן בלי להתכוון.
פתחתי בטלפון הודעה קולית ישנה של קלייר.
״מייסון, אל תשכח לקנות אוברולים עם רוכסן!״
יכולתי לשמוע את החיוך שלה בקולה. קולה היה חם, שובב ומלא באותה קלילות שהייתה מביאה איתה לכל חדר שאליו נכנסה.
״מה יש לך נגד תיקתקים?״ שאלתי בהקלטה.
קלייר פרצה בצחוק.
״בשלוש לפנות בוקר לא יהיה לי כוח לסגור חמישה עשר תיקתקים קטנטנים. תאמין לי, אתה תתחיל לבכות עוד לפני התינוקות!״
גם הצחוק שלי נשמע דרך הרמקול.
ואז קלייר הוסיפה:
״והם חייבים להיות צהובים! כולם מלבישים תינוקות בצבע ורוד. אבל הן תינוקות, מייסון, לא עוגות מקונדיטוריה!״
חייכתי.
לכמה שניות הרגשתי כאילו היא עדיין יושבת לידי על הספה, מלטפת ביד אחת את בטנה ההולכת וגדלה וכותבת ביד השנייה את רשימת הקניות. כאילו בכל רגע דלת המכונית עומדת להיפתח והיא תיכנס, תשאל מדוע אני מתעכב כל כך בקניית שני אוברולים.
ואז החיוך שלי הלך ודעך.
כיסיתי את פי בידי, אבל גם כך לא הצלחתי לעצור את היבבה שעלתה בגרוני.
קלייר מתה לפני שלושה שבועות.
שלושה שבועות חלפו מאז שנכנסה לחדר הלידה ומעולם לא יצאה ממנו כאותה אישה שהכרתי. שלושה שבועות מאז שהרופאים הודיעו לי שלא הצליחו להציל את חייה של אשתי.
מאז, כל יום הרגיש כמו ניסיון לשחק תפקיד בחיים שכבר לא היו שלי.
אנשים אמרו לי שאני חזק. שאני אבא יוצא מן הכלל משום שאני מגדל את התאומות לבדי.
לא היה להם מושג מה זה לעמוד בלילה ליד חדר התינוקות ולחשוב שגם קלייר אמורה להיות שם. הם לא ידעו איך זה להחזיק שתי תינוקות שבוכות בו־זמנית, כשהדמעות מטשטשות את הראייה וכמעט אי אפשר לראות את בקבוקי החלב. הם גם לא ידעו איך זה לקבל כל החלטה קטנה ולשאול את עצמך מה היא הייתה עושה במקומך.
לא הייתי חזק.
פשוט לא הייתה לי ברירה אחרת.
ניגבתי את פניי, העברתי את האגודל על טבעת הנישואים שלי וכיביתי את ההודעה הקולית.
״בסדר, קלייר,״ לחשתי. ״אנחנו הולכים לקנות את האוברולים הצהובים.״
יצאתי מהמכונית וניגשתי לעגלה.
״קדימה, בנות שלי,״ מלמלתי וסידרתי את השמיכות שלהן. ״היום אנחנו עושות את זה בשביל אימא.״
בתוך הקניון הכול הרגיש לי מוגזם. האור הלבן מהתקרה, המוזיקה הרועשת, שיחות האנשים והצפצופים של הקופות. בכל מקום ראיתי משפחות מאושרות. אימהות שסידרו את המעילים של ילדיהן. אבות שנשאו על הידיים ילדים מנומנמים. סבים וסבתות שהראו לנכדים שלהם משהו וצחקו יחד איתם.
ניסיתי שלא להסתכל עליהם.
בחנות למוצרי תינוקות התחלתי סוף־סוף להרגיש מעט רגוע יותר. המדפים היו מלאים בבגדים זעירים: אוברולים רכים לשינה, כובעי צמר סרוגים, גרביים צבעוניות ונעליים קטנות כל כך שנראו כאילו אינן יכולות להתאים לשום רגל של תינוק שזה עתה נולד.
מצאתי את האוברולים הצהובים.
אלה היו שני בגדים זעירים בצהוב עז, עשויים כותנה רכה, עם רוכסן לאורך החלק הקדמי. עננים לבנים קטנים עיטרו את הבד בגובה החזה.
החזקתי אותם והבטתי בהם במשך כמה רגעים.
קלייר הייתה אוהבת אותם כל כך.
״אימא צדקה, לילי,״ אמרתי והתכופפתי מעל העגלה. ״בגדים עם תיקתקים הם באמת מלכודת.״
הנחתי את שני האוברולים בסל.
באותו רגע אייבי התחילה לבכות.
הצליל היה פתאומי כל כך, עד שקפצתי בבהלה. חצי שנייה לאחר מכן לילי התעוררה גם היא והתחילה לבכות בעוצמה כזאת שפניה הקטנות האדימו.
״בסדר, בסדר, אני שומע אתכן!״ אמרתי והתחלתי לנוע לכיוון היציאה. ״אבא כאן. אנחנו נטפל בזה מיד.״
הצמדתי את העגלה לקיר ובדקתי קודם את החיתול של אייבי.
האוברול שלה היה רטוב לגמרי.
״אוי, קטנטונת שלי… את זה אי אפשר לדחות.״
בינתיים לילי בעטה ברגליה ובכתה בייאוש הולך וגובר. תליתי את תיק ההחתלה על כתפי והתחלתי לחפש את השלטים המכוונים לשירותים.
שירותי הגברים היו מוארים באור לבן וקר. האוויר הריח מסבון ומחומר חיטוי. בדקתי את הקירות, הצצתי בכל התאים ואפילו הסתכלתי באזור שליד הכיורים.
לא הייתה שם עמדת החתלה.
גבר בגיל העמידה ייבש את ידיו כשראה את הבעת פניי.
״אין טעם לחפש,״ אמר באהדה. ״הייתי כאן בחודש שעבר עם הבן שלי. פשוט אין כאן אחת.״
הרגשתי את הבטן שלי מתכווצת.
״איפה נמצאים השירותים המשפחתיים הקרובים ביותר?״
״אני חושב באגף המזרחי.״
״זה רחוק?״
״בערך רבע שעה ברגל. אם יש הרבה אנשים, זה יכול לקחת עשרים דקות.״
הסתכלתי על העגלה.
הבנות שלי לא היו מסוגלות לחכות עוד עשרים דקות. הבגדים של אייבי היו ספוגים במים, ולילי בכתה כל כך חזק שלפעמים קולה כמעט נעלם.
יצאתי למסדרון וראיתי מאבטח.
״סליחה, אדוני. אני צריך עזרה.״
האיש הסתכל על שתי התינוקות.
״מה הבעיה?״
״אני צריך להחליף חיתולים לשתי הבנות שלי. אין עמדת החתלה בשירותי הגברים, והשירותים המשפחתיים סגורים. איפה יש מקום קרוב שאוכל להשתמש בו?״
המאבטח נראה נבוך בעליל.
״לצערי, השירותים המשפחתיים בקומה הזאת נמצאים בשיפוצים.״
״ומה עם עמדת ההחתלה?״
״הוציאו אותה בשבוע שעבר.״
עצמתי את עיניי לרגע.
״כלומר, אין עמדת החתלה בשירותי הגברים, השירותים המשפחתיים סגורים, והאחרים נמצאים במרחק של עשרים דקות מכאן?״
״אני מצטער, אדוני. אני לא מקבל את ההחלטות האלה.״
״אני יודע,״ השבתי וניסיתי לשמור על קור רוח. ״אני לא מאשים אותך.״
אייבי בכתה בקול כל כך חזק שידה הזעירה התחילה לרעוד מתחת לשמיכה.
לבסוף הצביע המאבטח על הקצה השני של המסדרון.
״באגף המזרחי, ליד חנות קרוקס, יש עוד שירותים משפחתיים.״
״תודה.״
אבל כשהתחלתי ללכת, הבנתי שאין לי זמן להגיע לשם.
בדיוק אז חלפה על פניי אישה ואמרה כלאחר יד:
״יש עמדת החתלה בשירותי הנשים.״
הסתכלתי עליה.
״תודה.״
כבר הסתובבתי לכיוון הדלת, כשהאישה הבינה מה אני מתכוון לעשות.
״אתה לא יכול להיכנס לשם! אתה גבר!״
״אני יודע, אבל הבנות שלי…״
״אז תחכה עד שתמצא פתרון אחר!״
אחר כך היא הפנתה אליי את גבה והלכה.
עמדתי בלי לזוז במשך כמה שניות. תיק ההחתלה הכביד על כתפי, אייבי התפתלה בזרועותיי ולילי המשיכה לבכות בייאוש בעגלה.
בראשי שמעתי שוב את קולה של קלייר.
״תדבר איתן, מייסון. גם כשאתה חושב שאתה נראה מגוחך. הן ילמדו לזהות את הקול שלך.״
התכופפתי ליד העגלה ואחזתי בידה הקטנה של לילי.
״תקשיבו לי, קטנטנות שלי. אני יודע שזה קשה. גם לי קשה. אבל אבא לא ינטוש אתכן.״
הכנסתי את אייבי למנשא שעל חזי והשארתי את לילי בעגלה.
עצרתי מול הדלת של שירותי הנשים.
כל האינסטינקטים שלי אמרו לי לא להיכנס. ידעתי שמישהו עלול לפרש את המצב בצורה שגויה. ידעתי שיהיו אנשים שימהרו לשפוט אותי עוד לפני שישמעו מילה אחת.
אבל ידעתי גם שהבנות שלי לא יכולות לחכות.
נשמתי עמוק, הורדתי את הידית ולפני שנכנסתי הכרזתי בקול רם:
״אני מתנצל! יש לי שתי בנות תאומות שזה עתה נולדו. אין עמדת החתלה בשירותי הגברים והשירותים המשפחתיים סגורים. אני צריך רק שתי דקות. אני לא רוצה להפריע לאף אחת.״
איש לא ענה.
כמה נשים סידרו את שיערן מול המראות, ואישה אחרת חיפשה משהו בתיקה. כשראו אותי, הן הסתובבו בהפתעה, אבל אף אחת לא אמרה דבר.
ניגשתי לעמדת ההחתלה והשכבתי עליה בזהירות את אייבי.
״עוד רגע, מתוקה,״ לחשתי.
ידיי רעדו כשפתחתי את התיק. חיתול נקי, מגבונים, משחה. הכנתי הכול בדיוק כפי שקלייר הייתה מלמדת אותי, אילו רק הייתה מקבלת את ההזדמנות.
בינתיים אייבי בעטה ברגליה כאילו החלפת הבגדים הייתה עלבון אישי.
״את צודקת,״ מלמלתי בחיוך עייף. ״זו באמת חוויה איומה. אבא מסכים איתך.״
בדיוק סיימתי להלביש אותה באוברול הנקי, כשהדלת נפתחה בפתאומיות.
קול חד של עקבים גבוהים הדהד ברחבי החדר המרוצף.
״מה בדיוק אתה חושב שאתה עושה?!״
הסתובבתי.
אישה בשנות החמישים לחייה עמדה בכניסה. היא לבשה ז’קט בצבע שמנת, שערה היה מסורק ללא רבב ועל צווארה ענדה שרשרת זהב עדינה. על תג השם שלה הופיע שם אחד בלבד:
פטרישיה.
היא הביטה בי כאילו עשיתי משהו דוחה.
״צא מיד!״ ציוותה.
״אני מתנצל, גברתי. אני כמעט מסיים.״
״אלה שירותי הנשים!״
״אני יודע. אבל אין עמדת החתלה בשירותי הגברים והשירותים המשפחתיים סגורים.״
״אז תמצא מקום אחר!״
״כבר חיפשתי. השירותים המשפחתיים האחרים נמצאים במרחק של עשרים דקות מכאן.״
פטרישיה התקרבה. פניה החלו להאדים וקולה נעשה תוקפני יותר ויותר.
״גברים תמיד מוצאים תירוץ!״
הבטתי באייבי. סוף־סוף היה לה חיתול נקי, והרוכסן של האוברול כמעט הגיע לצווארה.
״גברתי, הודעתי בקול רם לפני שנכנסתי. לא רציתי להפתיע אף אחת. אני רק ממלא את חובתי כאבא.״
״אז תמלא אותה במקום אחר!״
״לילי עדיין לובשת בגדים רטובים.״
בכי נוסף נשמע מהעגלה.
פטרישיה סובבה את ראשה לכיוון העגלה ופלטה אנחת בוז.
״אתה אפילו לא מסוגל להרגיע את הילדים שלך!״
הרגשתי משהו מתכווץ בתוך החזה שלי.
״בבקשה, אל תדברי עליהן ככה.״
״אולי בכלל לא היית צריך להביא אותן לכאן! בדיוק בגלל זה ילדים צריכים אימא. לא גברים חסרי אונים שאפילו לא יודעים מה הם עושים!״
העולם סביבי כאילו השתתק.
לרגע אחד חזרתי לבית החולים. ראיתי את פניה החיוורות של קלייר, שמעתי את הצפצוף הקבוע של המוניטורים וחוויתי מחדש את הרגע שבו הרופא השפיל את ראשו ואמר לי שאשתי מתה.
נזכרתי גם בלילה האחרון שבו קלייר החזיקה את ידי ואמרה:
״אתה תהיה אבא נפלא, מייסון. אני יודעת את זה.״
הבטתי באייבי.
בדיוק באותו רגע אצבעותיה הזעירות נסגרו סביב האצבע שלי.
ובאיזשהו אופן, המגע הקטן הזה החזיר אותי למציאות.
הרמתי לאט את ראשי.
״אשתי מתה בזמן שילדה את הבנות שלנו,״ אמרתי. ״לפני שלושה שבועות קברתי את האישה שאהבתי. שתי הילדות האלה הן כל מה שנותר לי מהחיים שתכננו יחד. בבקשה, אל תשתמשי במותה של אימא שלהן כדי לפגוע בהן.״
לרגע נדמה היה שמשהו שעשוי היה להיות בושה חלף על פניה של פטרישיה.
אבל זה נמשך רק לרגע.
״זה לא נותן לך את הזכות לפלוש לפרטיות של נשים!״
״אני לא פולש לפרטיות של אף אחת. אני מחליף חיתול לבנות שלי.״
״צא מיד!״
בנסיבות אחרות, כנראה הייתי מציית. אולי הייתי מתנצל שוב, אוסף את חפציי ומנסה להגיע לשירותים האחרים בזמן שהבנות שלי ממשיכות לבכות.
אבל באותו יום משהו השתנה בתוכי.
במשך שלושה שבועות ניסיתי להעמיד פנים שאני מסוגל להתמודד עם הכול לבד. במשך שלושה שבועות שתקתי כשאנשים התייחסו אליי כאילו אני אדם מסכן וחסר אונים. במשך שלושה שבועות ניסיתי להפוך את הכאב שלי לבלתי נראה.
אבל באותו רגע, הכול היה קשור לבנות שלי.
״לא,״ עניתי.
פטרישיה הביטה בי בחוסר אמון.
״מה אמרת?״
״אני לא אשאיר את לילי בבגדים רטובים, ולא אשאיר את שתיהן ללא טיפול רק מפני שלא נעים לך לראות אבא שמטפל בבנות שלו.״
״אין לך מושג עם מי אתה מדבר!״
״אני גם לא צריך לדעת. אני יודע שהבנות שלי זקוקות לי עכשיו.״
השכבתי את לילי על עמדת ההחתלה והוצאתי חיתול נקי מהתיק.
פטרישיה שלפה את הטלפון שלה.
״טוב מאוד! אני מתקשרת לאבטחה!״
״בבקשה, תתקשרי.״
״הם יוציאו אותך מכאן!״
״אז אסביר להם למה אני כאן.״
האישה התחילה לצעוק לתוך הטלפון:
״שלחו מישהו מיד לשירותי הנשים ליד אזור הילדים! יש כאן גבר שמסרב לצאת!״
בינתיים המשכתי להחליף את החיתול.
לילי בכתה, ידיי רעדו וגבי כאב אחרי הלילות הרבים ללא שינה. אייבי הייתה צמודה לחזי ופלטה מדי פעם יבבות קטנות.
״עוד רגע, בנות שלי,״ לחשתי. ״אבא כאן. הוא לא הולך לשום מקום.״
לבסוף הצלחתי להלביש את לילי באוברול. החזקתי את אייבי בזרוע אחת ואת לילי בשנייה. תליתי את תיק ההחתלה על כתפי ודחפתי את העגלה לפניי כשיצאתי למסדרון.
כמה אנשים כבר התאספו שם.
חלקם הביטו בי בסקרנות, ואחרים הסתכלו עליי במורת רוח. פטרישיה הלכה מאחוריי כאילו היא מלווה פושע לבית המשפט.
לפתע היא עצרה מולי.
״אתה בכלל יודע עם מי אתה מדבר?״
הבטתי בה בתשישות.
״קוראים לי פטרישיה,״ הכריזה. ״אני עובדת באחת מחברות ניהול הנדל״ן הגדולות ביותר בעיר. אני מחליטה מי יוכל לשכור דירות בכמה בניינים במחוז. ואתה מבזבז לי את הזמן. הייתי אמורה להיות עם הבת שלי!״
המילים שלה פגעו בי כמו סכין.
מאז מותה של אשתי חיפשתי דירה קטנה יותר. מקום שאוכל להרשות לעצמי עם משכורת אחת בלבד, ושיהיה קרוב לאימה של קלייר. רציתי מקום שבו הבנות יוכלו לגדול בביטחון, ושבו אולי אלמד שוב לנשום בלי שכל פינה תזכיר לי את היעדרה של האישה שאהבתי.
כבר הגשתי כמה בקשות לשכירת דירה.
פטרישיה הבחינה ששתקתי. מבטה סקר אותי מכף רגל ועד ראש, וחיוך מרוצה הופיע על פניה.
״מספיקה שיחת טלפון אחת כדי שלא תצליח למצוא שוב דירה בעיר הזאת. אני רק צריכה לדעת את שמך.״
הרגשתי שפניי מחווירות.
״זה לא חוקי.״
״אנשים כמוך תמיד חושבים שהכללים לא חלים עליהם.״
״את לא יכולה לאיים עליי שאאבד את האפשרות למצוא בית רק מפני שהחלפתי חיתולים לבנות שלי!״
״אני רק מגינה על הקהילה מפני אנשים בעייתיים.״
הבטתי בבנות שלי. אייבי סוף־סוף נרגעה, ולילי הניחה את ראשה על כתפי.
ואז הסתכלתי שוב על פטרישיה.
״תעשי מה שאת רוצה. תגישי תלונה, תקראי לאבטחה או אפילו תנסי להרוס לי את החיים. אבל דבר אחד לא תצליחי לעשות. לא תפחידי אותי עד כדי כך שאנטוש את הבנות שלי.״
באותו רגע יצאה אישה צעירה והרה מתוך ההמון.
ידה האחת הייתה מונחת על בטנה העגולה. פניה היו חיוורות ועיניה נצצו מדמעות שניסתה לעצור. לצדה עמד גבר גבוה ורחב כתפיים.
״אימא. מספיק.״
פטרישיה קפאה במקומה.
״פייג׳? מה את עושה כאן?״
״שמעתי מה אמרת.״
הגבר צעד קדימה.
״שנינו שמענו.״
פניה של פטרישיה האדימו.
״אל תתערבו! האיש הזה נכנס לשירותי הנשים!״
פייג׳ הביטה בה בחוסר אמון.
״שמעתי אותו מתנצל לפני שנכנס. שמעתי אותו מסביר למה הוא נמצא שם. ושמעתי גם מה אמרת לו על אשתו.״
פטרישיה הידקה את שפתיה.
״כשהילד שלך ייוולד, תביני. ילד צריך יותר מכול את אימא שלו.״
פייג׳ הניחה את ידה על בטנה ואז הביטה בי. מבטה נעצר בשני הפרצופים הקטנים.
״לא, אימא. דווקא מפני שאני עומדת להיות אימא, אני מבינה עד כמה את אכזרית.״
הגבר, לוקאס, התקרב לאשתו.
״הילד שלנו יזדקק לשנינו,״ הצהיר. ״ואף אחד מאיתנו לא יטיל על השני את כל האחריות.״
פטרישיה צחקה צחוק מריר.
״כמובן, עכשיו אתה אומר את זה. חכה עד שתראה מה זה כשילד באמת זקוק לאימא שלו!״
מבטו של לוקאס התקשה.
״לא, פטרישיה. אני אלמד את הילד שלי שאבא שלו מסוגל לאהוב אותו, לטפל בו ולהגן עליו בדיוק כמו אימא שלו.״
האנשים סביבנו השתתקו.
״אני לא אתן לפייג׳ להעביר כל לילה בקימה לבדה אחרי הלידה, לפתור כל בעיה בלי עזרה, ובנוסף לשמוע שזו חובתה מפני שהיא אימא,״ המשיך לוקאס. ״ואני לא אתן לילד שלנו לגדול מתוך אמונה שאבות חשובים רק כשצריך להביא כסף הביתה.״
פטרישיה הביטה בו כאילו היה זר.
״אז לא תיתן לי לראות את הנכד שלי?״
״זה לא מה שאמרתי. אמרתי שיש גבולות. תכבדי את שני ההורים או שלא תכניסי את הגישה הזאת לבית שלנו.״
לוקאס הביט בי לרגע ואז פנה שוב לפטרישיה.
״וחוץ מזה, איימת עליו שהוא עלול להישאר בלי בית. אבא שמתאבל ניסה להחליף חיתולים לבנותיו שזה עתה נולדו. ואת התרברבת בתפקיד שלך ואיימת להרוס לו את החיים. את מבינה איזה אדם את נראית כרגע?״
דמעה זלגה על פניה של פייג׳.
״אימא, אם משהו היה קורה לי במהלך הלידה, הייתי רוצה שלוקאס יילחם למען הילד שלנו באותה נחישות. הייתי רוצה שהוא יידע שלא משנה מה יקרה, אבא שלו לעולם לא ינטוש אותו.״
״אל תגידי דברים נוראים כאלה!״ קראה פטרישיה.
״למה?״ שאלה פייג׳. ״מייסון איבד את אשתו. את ידעת את זה ובכל זאת ניסית להשפיל אותו ואמרת לו שהבנות שלו לא זקוקות לו באותה מידה שהן זקוקות לאימא.״
פטרישיה הסתובבה אליי.
״זה לא נתן לו את הזכות להיכנס לשירותי הנשים!״
נשמתי עמוק.
״לא הייתה לי חלופה טובה. אבל זה לא אומר שניסיתי לעשות משהו פסול.״
באותו רגע הגיע המאבטח יחד עם מנהל הקניון.
פטרישיה הזדקפה מיד.
״האיש הזה הפר את הכללים! הוא נכנס לשירותי הנשים וסירב לצאת!״
המאבטח הביט בי ואז הנהן.
״הוא פנה אליי וביקש עזרה קודם. הסברתי לו שהשירותים המשפחתיים האחרים נמצאים באגף המזרחי. ראיתי ששתי התינוקות בוכות.״
אישה מהקהל התערבה גם היא.
״הוא הודיע שהוא נכנס לפני שעשה זאת. הוא לא הפריע לאף אחת.״
גברת מבוגרת שילבה את זרועותיה.
״הוא בסך הכול החליף חיתול. כאילו ביצע פשע!״
לוקאס פנה אל מנהל הקניון.
״אני רוצה להגיש תלונה רשמית.״
פטרישיה הביטה בו בתדהמה.
״נגדו?!״
״לא. נגד הקניון. זה בלתי מתקבל על הדעת שמקום שמבקרות בו מדי יום מאות משפחות לא מספק להורים מתקנים מתאימים לטיפול בילדיהם.״
המנהל השפיל את מבטו.
״אתה צודק. זה לא היה צריך לקרות.״
פטרישיה המשיכה למחות.
״אבל הוא הפר את הכללים!״
הפעם השיב המנהל בנחישות.
״לא, גברתי. הוא ניסה להתמודד עם מצב שנגרם בגלל היעדר מתקנים מתאימים. את השפלת אותו, איימת עליו והפכת אבא שמטפל בבנותיו לשערורייה ציבורית.״
המסדרון השתתק.
לראשונה, פטרישיה הביטה סביב כאילו רק עכשיו הבינה כמה אנשים צופים בה. רק דקות ספורות קודם לכן איימה על כולם בביטחון מוחלט. עכשיו איש לא עמד לצדה.
המנהל פנה אליי.
״אדוני, יש לנו חדר צוות בקרבת מקום. יש בו עמדת החתלה נקייה, כיסאות וסביבה שקטה. תוכל לסיים שם להחליף את החיתולים.״
הרגשתי גוש בגרון.
״תודה,״ עניתי. ״אני רק רוצה שהבנות שלי יהיו יבשות ורגועות.״
אז נעמדה פייג׳ מול אמה.
״את חייבת להתנצל בפניו.״
פטרישיה כמעט נחנקה מרוב תדהמה.
״אני?״
״כן, את. אמרת לאבא שמתאבל שהבנות שלו לא זקוקות לו. איימת עליו שהוא עלול לאבד את הבית שלו. ואז קראת לאבטחה מפני שהוא החליף חיתולים לבנות שלו.״
פטרישיה העבירה את ידה בעצבנות על שרוול הז׳קט שלה.
״לא ידעתי שאשתו מתה,״ אמרה לבסוף.
חיבקתי את אייבי ולילי חזק יותר.
״לא היית צריכה לדעת,״ השבתי. ״גם אם לא ידעת, לא הייתה לך שום זכות להתייחס אליי כך.״
פניה של פטרישיה איבדו את צבען.
פייג׳ התקרבה אליה.
״אימא, אני אוהבת אותך. אבל אם אי פעם תתייחסי ללוקאס כאילו הוא שווה פחות ממני בחיים של הילד שלנו, תהיה לנו בעיה רצינית.״
״את תאסרי עליי לראות את הנכד שלי?״
״אני לא רוצה להרחיק אותך ממנו. אבל אני אגן על הילד שלי מפני כל אדם שחושב שאבא שלו הוא הורה משני.״
פטרישיה פתחה את פיה, אבל הפעם לא מצאה מילים.
האישה שרק לפני כמה דקות איימה להרוס את חיי בשיחת טלפון אחת עמדה עכשיו מול בתה שלה וחתנה, ונאלצה להתמודד עם התנהגותה.
היא לא נראתה קטנה יותר מפני שמישהו השפיל אותה.
היא נראתה קטנה יותר מפני שסוף־סוף כולם ראו מה היא עשתה.
בחדר הצוות הצלחתי סוף־סוף לסגור את הרוכסן באוברול של לילי. התינוקת נרגעה בהדרגה והניחה את ראשה על כתפי. אצבעותיה הקטנות של אייבי עדיין היו שלובות באצבעותיי.
התיישבתי על כיסא, ולראשונה מזה זמן רב הרגשתי שהלחץ בחזה שלי מתחיל להשתחרר.
כעבור כמה דקות הופיעה פייג׳ בפתח הדלת. היא החזיקה את המגבונים הלחים שלי.
״הם נפלו לך מהתיק,״ אמרה בשקט.
״תודה.״
היא היססה לרגע ואז הוסיפה:
״אני ממש מצטערת על מה שאימא שלי עשתה.״
״זו לא אשמתך.״
גם לוקאס הופיע בפתח הדלת.
״אני אדאג שיטפלו בתלונה ברצינות.״
הבטתי בבנות שלי. שני הפרצופים הקטנים היו סוף־סוף רגועים, והאוברולים הצהובים עדיין היו בתוך שקית הקניות.
״בבקשה, תכלול גם את השם שלי בתלונה,״ ביקשתי. ״אני לא רוצה שאבא אחר יצטרך לעמוד במסדרון ההוא, עם שני תינוקות בוכים בזרועותיו, ולתהות אם בכלל מותר לו לטפל בילדים שלו.״
לוקאס הנהן ברצינות.
מאוחר יותר, סוף־סוף קניתי את האוברולים הצהובים.
כשחזרתי הביתה, דממת הדירה קיבלה את פניי. הנחתי את שקית הקניות על הספה, האכלתי את הבנות ואז השכבתי אותן בזהירות בעריסות שלהן.
הנחתי את שני האוברולים הצהובים זה לצד זה על המזרנים.
הבד בצבע השמש בלט בין השמיכות הבהירות, כאילו קרן אור קטנה חדרה לחדר.
עמדתי זמן רב ליד העריסות.
אחר כך נשקתי לטבעת הנישואים שלי.
״עברנו גם את היום הזה, קלייר,״ לחשתי. ״הלוואי שיכולת לראות אותן.״
קולי נשבר.
״הלוואי שהיית כאן איתנו.״
אייבי זזה בשנתה ולילי פלטה אנחה קטנה.
ניגבתי את הדמעות מפניי והתכופפתי מעליהן.
״מחר ננסה שוב, קטנטנות שלי. וגם ביום שאחריו. כל יום מחדש.״
מאז מותה של אשתי, זו הייתה הפעם הראשונה שלא הרגשתי שאני רק מנסה לשרוד את עשרים וארבע השעות הבאות.
הכאב עדיין היה שם. עדיין פחדתי. וידעתי שעוד ימים קשים רבים מצפים לנו.
אבל באותו לילה, לצד שתי בנותיי הישנות, הבנתי סוף־סוף דבר אחד.
לא הייתי צריך להיות אבא מושלם.
לא הייתי צריך לדעת את כל התשובות.
לא הייתי צריך להעמיד פנים שהיעדרה של קלייר לא מכאיב לי.
כל מה שהייתי צריך לעשות היה להמשיך להיות לצד הבנות שלי, שוב ושוב.
וכל עוד הייתי מסוגל לעשות את זה, עדיין לא איבדתי הכול.
