בעלי ביטל בסתר את חגיגת יום הולדתי השישים כדי לקנות מכונית לבננו. אבל הוא לא ציפה שגם אני אקבל החלטה…
״אל תתקשרי למסעדה! לא תהיה שום חגיגה. ביטלתי אותה כבר בשמונה בחודש!״
גנא אמר לי את הדברים כאילו הוא רק מודיע שנגמר הלחם. הוא אפילו לא הרים את עיניו מהצלחת, והמשיך למרוח בנחת חמאה על פרוסת הטוסט שלו.
אני, לעומת זאת, עמדתי ללא תנועה ליד הכיריים, כשהטלפון בידי.
מספר הטלפון של מסעדת ״הרוואן״ כבר היה מוקלד. כל מה שרציתי לבקש היה להחליף את דג הסלמון הוורוד בדג זנדר שהוכן בג׳לי. במשך שבוע שלם התלבטתי בעניין, השוויתי מחירים, תיאמתי את התפריט, וכבר דמיינתי בראשי מי יישב ליד כל שולחן.
התכוננתי ליום הולדתי השישים.
חיכיתי ליום הזה שלושים ושש שנים, גם אם לא במודע. לא רציתי חגיגה מפוארת, אלא רק ערב אחד שבו סוף־סוף לא אני אגיש לכולם את האוכל, לא אני אפנה את השולחן ולא אני אשטוף את הכלים אחרי שהאורח האחרון יעזוב.
ערב אחד שבו יחגגו לכבודי.
״מה זאת אומרת שביטלת?״ שאלתי.
״בדיוק מה שאת שומעת. הלכתי לשם, הגשתי בקשת ביטול והחזירו לי את המקדמה. הכול נעשה כחוק.״
״ומה עשית עם הכסף?״
גנא נגס בכריך שלו. הוא לעס לאט, בלע ורק אז ענה.
״נתתי אותו לקיריל. הוא קנה מכונית.״
באותו רגע נשרפו הלביבות עם גבינת הקוטג׳ שבמחבת.
כיביתי את הגז. אפילו לא ניסיתי להציל אותן.
מאה שלושים ושניים אלף רובל.
זה היה הסכום שנדרש לארוחה חגיגית לעשרים וארבעה אנשים, בחישוב של חמשת אלפים וחמש מאות רובל לאדם. חסכנו את הכסף מאז האביב. גנא הפריש חלק מהמענק שקיבל בעבודה, ואני אפיתי עוגות ומאפים לשכנים ולמכרים בכל סוף שבוע.
היו שבתות שבהן קמתי עם שחר, עבדתי עד שעות הלילה המאוחרות, וביום ראשון בקושי הרגשתי את אצבעותיי. אבל לא התלוננתי. ידעתי בשביל מה אני חוסכת.
הכסף היה בחשבון החיסכון של גנא, מפני שהריבית שם הייתה מעט גבוהה יותר. אני בעצמי ביקשתי ממנו בספטמבר לטפל בהזמנה. באותו זמן אפילו לא העליתי בדעתי שיום אחד אתחרט על האמון שנתתי בו.
״שאלת אותי?״ שאלתי בשקט.
גנא סוף־סוף הרים את מבטו.
״והיית נותנת לי את הכסף?״
״לא.״
״אז הנה! בדיוק בגלל זה לא שאלתי אותך. לא הוצאתי את הכסף על עצמי, לארה. הוצאתי אותו בשביל הבן שלנו!״
בקולו נשמעה אפילו תרעומת, כאילו אני הייתי זו שעשתה משהו בלתי נסלח.
״אני לא מתנגדת לכך שעזרת לקיריל. אני מתנגדת לכך שהחלטת בלעדיי על יום ההולדת שלי.״
אחרי שלושים ושש שנות נישואים חשבתי שאני כבר מכירה כל דבר קטן אצל האיש הזה. הכרתי את השיעול שלו, שבאמצעותו ניסה להסתיר את שקריו, וגם את האופן שבו היה משפשף את צווארו כשהרגיש אשם.
אבל עכשיו הוא לא עשה אף אחד מהדברים האלה.
הוא היה רגוע. רגוע מדי.
״קיריל מתחיל לעבוד במקום חדש ביום שני,״ הסביר. ״הוא יתקן מערכות קירור בחנויות בכל האזור. בלי מכונית לא יקבלו אותו לעבודה. המכונית הישנה שלו התקלקלה סופית באוגוסט. אוקסנה בהיריון בחודש השישי. האוטובוס לכפר עובר רק שלוש פעמים ביום. את רוצה שאשתו תעמוד בקור בתחנה עם בטן כזאת?״
״לא. אני רוצה שבעלי ישאל אותי לפחות פעם אחת מה אני רוצה.״
״נחגוג בבית. אכין בשר ואזמין את ולרה. בשביל מה את צריכה את כל ההצגה הזאת?״
״כי זה חשוב לי! יום הולדת שישים חוגגים רק פעם אחת בחיים!״
״נו באמת! מי בכלל הולך היום למסעדה כדי לחגוג יום הולדת שישים?״
הבטתי בו ופתאום הרגשתי שאני כבר לא מכירה אותו.
״תתקשר לקיריל. תגיד לו להחזיר את המכונית, או שיקנה אותה בתשלומים, כמו שאנשים אחרים עושים.״
פניו של גנא התקדרו.
״אני לא מתכוון להשפיל את הבן שלי. המכונית כבר רשומה על שמו.״
הוא קם, שטף את הספל שלו והניח אותו על מתקן הייבוש.
אוזנו נטתה שמאלה, כפי שתמיד קרה כשהוא חשב שמשהו מובן מאליו לחלוטין.
כאילו העניין כבר נסגר.
כאילו לדעה שלי מעולם לא הייתה חשיבות.
בכל זאת, באותו יום הלכתי למסעדת ״הרוואן״. אפילו אני לא ידעתי למה. אולי קיוויתי שהבנתי משהו לא נכון. שאולי כל העניין היה רק טעות מטופשת.
באולם כבר סידרו מחדש את השולחנות לקראת אירוע אחר. ריח של כלור התערבב בריח של בצל מטוגן.
קרינה, העובדת הצעירה ששוחחתי איתה כמה פעמים בשבועות האחרונים, זיהתה אותי כבר בכניסה. ברגע שראתה אותי, היא השפילה את עיניה.
״לריסה ניקולאייבנה… חשבנו שגם את יודעת על זה.״
היא הוציאה תיק מסמכים והניחה לפניי את טופס הביטול.
עליו הופיעה חתימתו של גנדי פטרוביץ׳ סומוב. אותיות רחבות ובטוחות, ובסופן קו ארוך ונמרץ.
התאריך: שמונה באוקטובר.
היום כבר היה שבעה עשר באוקטובר.
במשך תשעה ימים תמימים ישב מולי בכל בוקר, אכל את לביבות גבינת הקוטג׳ שלי, שאל מה אבשל לארוחת הערב, ולא אמר מילה על כך שכבר ביטל את החגיגה מזמן.
״אפשר עדיין להזמין מחדש את התאריך? לשבעה בנובמבר?״ שאלתי. ״כמובן שאשלם את ההפרש.״
קרינה הנידה בראשה בעצב.
״אני מצטערת. את השבעה בנובמבר הזמינו לחתונה כבר למחרת. בנובמבר יש הרבה אירועים. אוכל להציע לך תאריך חדש אחרי העשרה בינואר.״
ינואר.
חודשיים אחרי יום ההולדת שלי.
להתקשר שוב לכולם, להסביר ולהתנצל, ולספר שבסופו של דבר לא תהיה שום חגיגה. ומאיפה אביא כסף כדי לשלם שוב?
את החסכונות שלי הוצאתי באוגוסט. הזמנתי מקום לשנינו בסנטוריום בפיאטיגורסק, כדי שגנא יוכל לקבל טיפול בגב שלו.
אמרתי לקרינה שאחשוב על כך ויצאתי לרחוב.
על המדרגות התקשרתי לגליה סוריקובה, שעבדתי איתה במשך עשר שנים באותו מפעל.
״לארצ׳קה!״ היא קראה בשמחה. ״אבל גנא כבר התקשר אליי בשבוע שעבר! הוא אמר שהחלטתם לחגוג רק במסגרת המשפחה. חשבתי שדיברתם על זה יחד. לא ידעת?״
״לא,״ עניתי.
בצד השני של הקו השתררה שתיקה.
״אוי, יקירתי…״
מאוחר יותר התברר לי שגנא התקשר כמעט לכולם. לקרובי המשפחה שלו, לעמיתיי לשעבר לעבודה, ואפילו לשכנה שלנו מהקומה החמישית.
לכולם הוא אמר שאני לא רוצה לחגוג במסעדה, מפני שאני מרגישה לא בנוח בגלל הגיל שלי.
רק לאחותי, ורה, הוא לא התקשר.
באותו זמן עדיין לא ידעתי עד כמה הפרט הקטן הזה יהיה חשוב בהמשך.
בבית גנא לא היה. הוא הלך לאחיו, למוסכים.
עמדתי על שרפרף והורדתי מראש הארון את הקופסה שבה שמרתי את מגפי החורף הישנים שלי.
עטופות במפיות צבעוניות נחו שם עשרים וארבע אדמוניות עשויות סוכר. הכנתי אחת לכל אורח. מאז ספטמבר עבדתי עליהן בערבים, אחרי העבודה. עיצבתי בקפידה את עלי הכותרת והנחתי נקודה צהובה זעירה במרכזו של כל פרח.
רציתי לקשט בהן את עוגת יום ההולדת שלי.
התיישבתי ליד השולחן ובהיתי בקופסה במשך זמן רב.
ואז התקשרתי לקיריל.
״אמא?״ הוא שאל בהפתעה. ״הכול בסדר?״
״מחר אבוא לבקר אתכם,״ עניתי. ״אני רוצה לראות את המכונית החדשה שלך.״
בני השתתק.
״בטח, אמא. בואי מתי שתרצי.״
מהטון שלו הרגשתי שהוא מסתיר ממני משהו.
ולמחרת גיליתי מה.
״חשבתי שגם את הסכמת, אמא!״
האוטובוס לסוסנובקה עבר שלוש פעמים ביום. הקו של יום ראשון בבוקר תמיד היה מלא עד אפס מקום. עמדתי ליד הדלת האחורית, אוחזת במעקה ביד אחת.
בתוך האוטובוס התפשט ריח של קלמנטינות, אף שחג המולד עדיין היה רחוק.
מבעד לחלון חלפו שדות אפורים, גינות רטובות ועצים עירומים. ניסיתי לחשוב מה לומר לבני, אבל כל משפט שעלה בדעתי נשמע כמו תוכחה.
לא רציתי לריב.
רק רציתי לשמוע את האמת.
לפני ביתו של קיריל חנתה מכונית לוגאן כסופה. היא הייתה נקייה כל כך, שאפילו הגדר של השכן השתקפה בדופן שלה.
פולינקה רצה לקראתי במעיל פתוח.
״סבתא! תראי את המכונית של אבא! יש בה אפילו מבשם אוויר! ואבא כבר לקח אותי לסיבוב!״
אוקסנה יצאה למרפסת, אוחזת בבטנה ביד אחת. קיריל יצא מיד אחריה, לבוש בסוודר ישן ומחזיק סמרטוט מוכתם בשמן.
״אמא, אילו היית אומרת לי שאת באה, הייתי יוצא לאסוף אותך.״
ואז הוא הביט במכונית.
״כלומר… הייתי בא עם המכונית.״
ההיסוס הקטן הזה סיפר יותר מכל הסבר.
ישבנו במטבח. אוקסנה הרתיחה מים, אבל לא התיישבה איתנו. היא נשארה ליד החלון ושיחקה בעצבנות בקצה הסוודר שלה.
על המקרר, מתחת למגנט, הייתה תלויה ציור של פולינקה: מכונית אפורה עם גלגלים ענקיים, שמש מחייכת מעליה, ומתחתיה באותיות גדולות:
המכונית של אבא.
לא ניסיתי עוד להתחמק מהנושא.
״קיריל, מה אבא שלך אמר לך כשהוא נתן לך את הכסף?״
בני הביט תחילה באוקסנה ואחר כך בי.
״הוא אמר לי שהחלטתם יחד. שאת כבר לא רוצה ללכת למסעדה, כי את מרגישה לא בנוח בגלל יום ההולדת השישים שלך. הוא אמר שאת בעצמך הצעת לתת לי את הכסף במקום.״
הרגשתי את גרוני מתכווץ.
״והוא גם אמר לך לא להתקשר אליי?״
קיריל השפיל את עיניו.
״כן. הוא אמר שאת לא אוהבת דברים כאלה ושאני רק אגרום לך לדאגה.״
במשך תשעה ימים חיכיתי לקבל לפחות הודעה אחת מבני. אפילו ״תודה, אמא״ פשוט היה מספיק לי.
אבל לא קיבלתי דבר.
עכשיו ידעתי למה.
״אני, שתכננתי במשך כל הקיץ היכן יישב כל אורח? אני, שהכנתי עשרים וארבעה פרחים לעוגה שלי?״
פניו של קיריל החווירו.
״אמא, אני נשבע שלא ידעתי! אילו ידעתי שככה זה קרה, לעולם לא הייתי מקבל את הכסף!״
אוקסנה סוף־סוף דיברה.
״לריסה ניקולאייבנה, בבקשה, נסי להבין גם אותנו. המכונית כבר שלנו. קיריל צריך להתחיל לעבוד מחר. שני בנקים דחו את בקשת ההלוואה שלנו, כי במקום העבודה הקודם שלו הוא קיבל את המשכורת במזומן, בלי תלושי שכר רשמיים. אני אמורה ללדת בינואר. עוד אפילו לא קנינו את מיטת התינוק.״
לא הייתה בדבריה שום זדוניות. רק פחד.
ודווקא משום כך המצב נעשה קשה עוד יותר.
״אני לא מבקשת שתחזירו את המכונית,״ אמרתי. ״רק רציתי שמישהו ישאל גם אותי.״
קיריל קם.
״אני אחזיר לך את הכסף, אמא. אתחיל באביב. אתן לך עשרת אלפים רובל בכל חודש.״
אוקסנה התערבה בשקט:
״קיריושה, אבל אז מאיפה ניקח כסף לקנות את מיטת התינוק?״
בני התיישב שוב.
הסתכלתי עליהם ופתאום ראיתי מולי משפחה צעירה שמנסה להסתדר בחיים. אישה בהיריון, גבר שעומד להתחיל עבודה וילדה קטנה שמציירת בגאווה את המכונית של אבא שלה.
לא רציתי לקחת מהם את השמחה הזאת.
אבל עדיין כאב לי מה שקרה.
״אתם לא צריכים להחזיר לי שום דבר עכשיו,״ אמרתי לבסוף. ״תקנו את מיטת התינוק.״
קיריל הביט בי בהקלה.
״תודה, אמא!״
לא חיבקתי אותו. עדיין לא הייתי מסוגלת.
בני הציע להסיע אותי לתחנת האוטובוס, אבל סירבתי. ובכל זאת, הוא הלך אחריי עד השער.
״אמא, בבקשה, אל תכעסי כל כך על אבא. הוא עשה את זה בשבילי.״
עצרתי והבטתי בו.
״אני יודעת, בני. אני יודעת בדיוק בשביל מי הוא עשה את זה.״
ואז התחלתי ללכת בדרך המלאה בשלוליות.
פולינקה המשיכה לנופף לי מאחורי הגדר עוד זמן רב.
בערב גנא עישן במרפסת. הוא לבש מעיל ישן מעל הגופייה שלו והקיש את האפר לתוך צנצנת זכוכית ריקה של אפונה משומרת.
יצאתי אליו וסגרתי את הדלת מאחורינו.
״אמרת לקיריל שאני בעצמי רציתי לבטל את יום ההולדת שלי.״
גנא משך בכתפיו.
״מה הייתי אמור לומר לו? שאמא שלו לא מרשה? אז הוא לא היה מקבל את הכסף.״
״אולי דווקא זה היה הדבר הנכון לעשות!״
״וחוץ מזה, חצי מהכסף היה שלי. ביולי ביליתי שלושה לילות בתחנת השאיבה, כשצינור התפוצץ. עבדתי קשה בשביל המענק הזה.״
״והחצי השני היה שלי,״ השבתי. ״עשרים עוגות, גנא. עשרים! כל סוף שבוע שלי הוקדש לזה. וגם אני לא מצאתי את הכסף מתחת לעץ.״
גנא שתק זמן רב.
אחר כך הביט בחצר הרטובה.
״אבא שלי אמר לי רק דבר אחד כשהייתי בן שמונה־עשרה: ‘תפרנס את עצמך לבד’. במשך שלושה חורפים נסעתי למפעל באופניים. שנים־עשר קילומטרים לכל כיוון. לפעמים הידיים שלי קפאו כל כך לכידון, שבקושי הצלחתי לשחרר אותן.״
הוא התחיל להשתעל והסתובב הצידה.
״אני לא רוצה שקיריל יסבול ככה.״
את הסיפור הזה שמעתי ממנו לפחות עשרים פעמים. בכל פעם הוא סיפר אותו בדיוק באותם פרטים.
אבל עכשיו, בפעם הראשונה, הבנתי באמת מדוע הוא מתעקש כל כך לתת לבננו הכול.
גנא לא רצה רק לקנות לקיריל מכונית.
הוא רצה שבנו לעולם לא יחווה את חוסר האונים ואת התלות שהוא עצמו חווה בצעירותו.
אלא שבינתיים הוא הפך אותי לבלתי נראית.
״בסדר,״ אמרתי לבסוף. ״המכונית תישאר אצל קיריל. לא אבקש אותה בחזרה. אבל יש משהו אחד שאתה תעשה.״
גנא הביט בי בחשדנות.
״מה?״
״תתקשר לכל האנשים שאמרת להם שאני לא רוצה לחגוג. ותספר להם את האמת. שאתה קיבלת את ההחלטה הזאת. לא אני.״
״אין סיכוי! עכשיו אני צריך לשבת ולהצטדק בפני כל הנשים האלה?״
״לא בפני הנשים. בפני האנשים ששיקרת להם.״
גנא צחק בזעם.
״כשאנחנו התחתנו, ערכנו את החתונה במעונות העובדים! ארבעה־עשר אנשים, קערה גדולה של סלט ויניגרט! ובכל זאת אנחנו ביחד כבר שלושים ושש שנים! עכשיו מלאו לך שישים, ופתאום את רוצה מסעדה!״
כבר פניתי לעבר הדלת, כשקרא לי מאחור:
״בשבעה בנובמבר נחגוג בבית. הזמנתי את ולרה. גם קיריל והמשפחה שלו יבואו. את רק תאפי עוגה. העוגות שלך תמיד הכי טעימות.״
הסתובבתי.
״אני גם צריכה לאפות את עוגת יום ההולדת של עצמי?״
״אז מי עוד? הרי את הקונדיטורית של המשפחה!״
הוא אפילו חייך.
באותו רגע הבנתי שגנא אינו רואה את עצמו כאדם רע. הוא פשוט מאמין שאם משהו טוב למשפחה, מותר לו לקחת אותו מכל אחד.
אפילו את השמחה של אשתו שלו.
״אז תאפה אתה,״ אמרתי.
הוא צחק, כאילו התבדחתי, ואז נכנס לחדר, הדליק את הטלוויזיה והתיישב בנוחות בכורסה שלו.
ואני נשארתי במטבח, לצד עשרים וארבע האדמוניות העשויות סוכר.
בכוסית השלישית סוף־סוף גיליתי את האמת
בשבעה בנובמבר הלכתי לעבודה.
כבר בקיץ לקחתי חופשה במיוחד בשביל המסיבה, אבל לא יכולתי לשבת בבית בזמן שגנא מרעיש עם המחבתות ומתנהג כאילו לא קרה דבר.
בבית המלאכה קיבלו את פניי ריח וניל ושמן חם.
בקושי הספקתי להוריד את הסינר מהמתלה, כשעמיתותיי לעבודה עצרו את המיקסר והתחילו לשיר.
פאיה הוציאה עוגת דבש מחדר הקירור. בחלקה העליון, בקרם, נכתב:
״לריסה, יום הולדת שישים שמח!״
הכיתוב היה מעט עקום, ואחת האותיות נמרחה.
מעולם לא ראיתי עוגה יפה יותר.
״כבר שלושים שנה את אופה לנו כל מיני מטעמים, ניקולאייבנה,״ אמרה פאיה. ״הפעם תני לנו לאפות משהו בשבילך!״
החזקתי את הסכין בידי, אבל לא הצלחתי לחתוך את העוגה.
במשך שלושים שנה הכנתי עוגות חתונה, עוגות יום הולדת, מכוניות, לבבות, כדורי כדורגל ודמויות מאגדות.
