האחות המותשת לחלוטין נכנסה בטעות למכוניתו של השייח׳ המסוכן ביותר ונרדמה במושב האחורי. אבל כעבור דקות ספורות היא שמעה במקרה את הפקודה שהאיש נתן לנהג שלו בערבית. היא נשארה ללא תנועה, מנסה להשתלט על פעימות לבה המשתוללות. מה שגילתה בהמשך גרם לדמה לקפוא בעורקיה…
ליילה יצאה מהמרפאה הפרטית דקות ספורות לפני השעה אחת עשרה בלילה, ועברה דרך דלת הזכוכית הכבדה. בחוץ קיבל את פניה האוויר החם והיבש של הלילה. שמיים כהים כיסו את העיר, פנסי הרחוב הטילו כתמי אור זהובים על האספלט, ומרחוק נשמע רעש התנועה הבלתי פוסק.
אבל באותו לילה, אפילו השקט הזה נשמע לה רועש מדי.
ליילה עמדה על רגליה במשך כל היום. בבוקר אחת מעמיתותיה חלתה במפתיע, והיא נאלצה לקחת על עצמה את עבודתן של שתי אחיות. פעם מיהרה לטפל בבדיקה דחופה, פעם בדקה את שקית העירוי של מטופל, ופעם אחרת סייעה לרופאים, בזמן שדלתות המסדרונות נפתחו ונסגרו ללא הפסקה.
במהלך אחר הצהריים היא בילתה שעות לצד אישה מבוגרת שהתאוששה מניתוח מסובך. המטופלת נאנחה שוב ושוב מכאב ולפתה בחוזקה את ידה של ליילה בכל פעם שהפחד השתלט עליה.
״אל תעזבי אותי לבד, ילדה שלי,״ לחשה האישה פעם אחת.
ליילה התכופפה לעברה והעניקה לה חיוך עייף.
״אני לא הולכת לשום מקום. אשאר כאן איתך כל עוד תצטרכי אותי.״
ואכן, היא נשארה.
כשהמשמרת שלה הייתה אמורה סוף סוף להסתיים, הגיעו מטופלים חדשים למרפאה. עד שהצליחה להשלים את כל המשימות הדחופות, רגליה כאבו כאילו בילתה את היום כולו בסחיבת אבנים כבדות. עפעפיה נעשו כבדים יותר ויותר, גבה כאב, והדבר היחיד שרצתה היה להגיע הביתה, להתקלח ולישון לפחות כמה שעות.
היא אפילו לא הייתה מסוגלת להחליף בגדים. עדיין לבושה במדי האחות הלבנים שלה, יצאה מהבניין, העבירה את התיק הבלוי שלה על כתפה והוציאה את הטלפון הנייד.
היא הזמינה מונית.
כעבור כמה דקות הופיעה על המסך הודעה שלפיה הנהג הגיע.
ליילה הרימה את מבטה.
בכניסה למרפאה חנו כמה מכוניות יוקרה שחורות. צבעיהן הבריקו תחת פנסי הרחוב, כאילו זה עתה עברו ליטוש. הדלת האחורית של אחת המכוניות הייתה פתוחה, ומתוכה בקע אור כחלחל וחלש.
ליילה הביטה בטלפון, אך בגלל התשישות בקושי הצליחה להבחין במספרים.
״סוף סוף הגעת…״ נאנחה בהקלה.
מבלי לבדוק את מספר הרישוי, היא ניגשה למכונית, התכופפה ונכנסה פנימה.
ברגע הבא מצאה את עצמה יושבת לצד גבר זר.
הוא היה כבן ארבעים ונראה גבוה וחסון אפילו בישיבה. הוא לבש קנדורה לבנה כשלג, מגוהצת ללא רבב, ועל כתפיו הייתה מונחת גלימה שחורה עם רקמות עדינות. על אצבעו נצצה טבעת זהב ענקית. על פרק ידו ענד שעון יקר כל כך, שהכסף הדרוש לרכישתו היה יכול להספיק לליילה כדי לחיות במשך שנים.
עיניו הכהות היו קרות ודרוכות. פניו נותרו כמעט חסרות הבעה, ויציבתו שידרה סמכות טבעית שלא נזקקה למילים או לתנועות מוגזמות כדי להיות מורגשת.
האיש סובב באיטיות את ראשו לעברה.
ליילה אפילו לא הבחינה בכך.
״סליחה,״ מלמלה והניחה את התיק על ברכיה. ״אני צריכה להגיע לרחוב אל־מארין, מספר 82. בבקשה, סע מהר. אני בקושי מצליחה לעמוד על הרגליים.״
במושב הקדמי קפא הנהג במקומו. הוא הידק את אחיזתו בהגה והביט במראה האחורית בחוסר אמון.
לרגע אחד נעשה מבטו של האיש שישב לצד ליילה קשה עוד יותר.
היא לא שמה לב לשום דבר.
״כמעט לא ישנתי אתמול בלילה,״ הוסיפה ונשענה בראשה על משענת המושב. ״כשהגענו, בבקשה תעיר אותי.״
האיש לא השיב.
ליילה עוד ניסתה להשאיר את עיניה פקוחות במשך כמה שניות. אבל לבסוף התשישות הכריעה אותה. אצבעותיה השתחררו מאחיזת הטלפון, ראשה נשמט הצדה, וכעבור זמן קצר נשימתה נעשתה סדירה.
הנהג בלע את רוקו בעצבנות.
״אדוני… מה עליי לעשות?״ שאל בשקט.
האיש המשיך להתבונן בצעירה הישנה.
שמו היה השייח׳ כרים אל־חדיד.
הוא נחשב לאחד האנשים העשירים והמשפיעים ביותר במדינה. בבעלותו היו חברות ענק, אחזקות בתעשיית הנפט, מלונות מפוארים ואחוזות רחבות ידיים. ארמונו, ששכן בפאתי העיר, היה מוקף חומות גבוהות ושומרים חמושים. אפילו אורחיו נאלצו לעבור בדיקות ביטחוניות קפדניות לפני שהורשו להיכנס לנכסיו.
סיפורים רבים הסתובבו על כרים.
היו שתיארו אותו כאיש עסקים חסר רחמים, שמעולם לא סלח על בגידה. אחרים טענו שהוא מסוגל להשתיק חדר ישיבות שלם במבט אחד בלבד. אבל היה דבר אחד שכולם ידעו: אנשיו צייתו לו בלי לשאול שאלות.
ואיש, פשוט איש, לא נכנס למכוניתו ללא רשותו.
״האישה כנראה בלבלה את המכונית שלנו עם מונית,״ אמר הנהג. ״האם עליי לומר לה שהיא צריכה לצאת?״
כרים השפיל את מבטו אל תג השם שהיה מוצמד לחזה הצעירה.
ליילה.
מדי האחות הלבנים שלה היו מעט מקומטים לאחר המשמרת הארוכה. באור שבתוך המכונית פניה נראו חיוורות, ומתחת לעיניה נראו צללים כהים. קווצת שיער קטנה השתחררה מתסרוקתה ונחה על לחייה.
כרים התבונן בה במשך כמה שניות.
״לא,״ השיב לבסוף.
הנהג הביט בו בהפתעה.
״אדוני?״
״תתחיל לנסוע.״
הנהג היסס, אך לא העז לשאול שאלה נוספת. הוא סגר את הדלתות ויצא משטח המרפאה.
המכונית השחורה החליקה בשקט ברחובות הליליים. במרכז העיר כמה מסעדות עדיין היו פתוחות, הולכי הרגל האחרונים מיהרו לבתיהם, ואור קר השתקף בחלונות הראווה.
ליילה לא הבחינה בדבר. היא ישנה שינה עמוקה, בלי לדמיין אפילו שהמכונית אינה לוקחת אותה לביתה.
כעבור כמה דקות דיבר הנהג שוב.
״אדוני, מה נעשה איתה? אנחנו לא יודעים מי היא באמת.״
כרים סובב באיטיות את ראשו לעבר החלון.
״נגלה בקרוב.״
לאחר מכן המשיך לדבר בערבית. קולו היה נמוך ורגוע. הוא לא צעק ולא איים על איש. ודווקא השלווה הזאת הפכה את דבריו למפחידים כל כך.
״אל תיסע לכתובת שהיא ציינה. סע בכביש המזרחי.״
ליילה החלה להתעורר באיטיות משנתה העמוקה. רעש המנוע המונוטוני נדחק לרקע, בעוד קולותיהם של הגברים נעשו ברורים יותר ויותר.
בתחילה היא לא הבינה מדוע הם מדברים בערבית.
ואז זיהתה את קולו של כרים.
ופתאום הבינה כל מילה.
ליילה למדה ערבית כמה שנים קודם לכן. במהלך לימודיה באוניברסיטה הקדישה זמן רב לשליטה בשפה. בהמשך עבדה גם עם מטופלים דוברי ערבית. היא דיברה את השפה באופן שוטף, אך כמעט איש במרפאה לא ידע זאת.
והשייח׳ בוודאי לא חשד בכך.
ליילה נותרה ללא תנועה. לבה הלם בעוצמה כה רבה, עד שפחדה שהאיש יוכל לשמוע אותו.
״לאן לקחת אותך, אדוני?״ שאל הנהג.
תשובתו של כרים הייתה קצרה ונחרצת.
״לאחוזה שלי. שם איש לא ימצא אותה עד הבוקר.״
ליילה אחזה בטלפון בחוזקה כה רבה, עד שאצבעותיה החלו לכאוב.
לאחוזה שלו?
מדוע גבר זר רצה לקחת אותה איתו? מדוע שיקר בנוגע ליעד? ומדוע דיבר עליה כאילו אין לה אפילו זכות להחליט לאן היא רוצה להגיע?
התשובה לשאלה הבאה עלתה על כל פחדיה הקודמים.
״ומה אם היא תתעורר, אדוני?״ שאל הנהג.
כרים שתק במשך כמה רגעים לפני שהשיב בקור רוח:
״תגיד לה שאנחנו לוקחים אותה לכתובת שהיא מסרה. עד שהיא תבין מה קורה, היא כבר תהיה אצלי.״
בטנה של ליילה התכווצה.
הדחף הראשון שלה היה לקום מיד ולפתוח את הדלת. אבל היא חששה שתנועה פזיזה תהפוך את המצב למסוכן עוד יותר. היא הייתה לבדה עם שני גברים בתוך מכונית נוסעת, לצד אדם שכוחו היה כה גדול, שאפילו אנשים שמעולם לא פגשו אותו דיברו עליו בלחש.
היא הייתה חייבת לחכות לרגע הנכון.
הנהג שתק במשך כמה שניות, ואז שאל בזהירות:
״אפשר לשאול מדוע אתה רוצה לקחת אותה לאחוזה שלך?״
כרים פלט צחוק קצר. לא הייתה שמחה בקולו, רק ביטחון עצמי מטריד.
״היא מוצאת חן בעיניי. היא צעירה, יפה, וככל הנראה אין אף אחד שדואג לה. היא תישאר איתי. אולי היא תהפוך לאשתי הרביעית.״
ליילה הרגישה כאילו מישהו שפך מים קפואים על עורפה.
מבחינתו, היא כנראה לא הייתה אדם בעל בית, עבודה, משפחה ורצון משלו. היא הייתה רק אישה זרה שהוא האמין שיוכל לקחת איתו פשוט מפני שהיה לו הכוח לעשות זאת.
אבל הפחד החל אט־אט להפוך לזעם.
ליילה עבדה קשה כל חייה. היא בילתה לילות ארוכים בלימודים, התכוננה לבחינות ובחרה במקצוע הסיעוד משום שרצתה לעזור לאנשים אחרים.
היא לא נאבקה כל כך כדי להגיע למצב שבו תהיה נתונה לחסדיו של זר ולגחמותיו.
ברגע אחד קיבלה החלטה.
היא פתחה את עיניה.
״עצור את המכונית!״ צעקה בקול רם כל כך, שהנהג נבהל וקפץ ממקומו.
הוא בלם מיד, בעוד כרים הסתובב לעברה בחדות.
ליילה כבר לא התעניינה בכך שקולה רעד.
״תן לי לצאת מיד!״
כרים נעץ בה את מבטו.
״הבנת את מה שאמרתי?״ שאל בערבית.
״כל מילה,״ השיבה ליילה באותה שפה. ״הבנתי גם שאתה מתכוון להטעות אותי. והבנתי שאתה לוקח אותי למקום שמעולם לא הסכמתי להגיע אליו.״
הבעתו של כרים השתנתה. ההפתעה נעלמה במהירות והתחלפה במבט קר ומחושב.
״איפה למדת ערבית?״
״זה לא עניינך! וזה לא משנה שום דבר ממה שעשית! אתה לא נהג המונית שלי. אני לא האורחת שלך, ובוודאי שלא אהיה אשתך לעתיד!״
הנהג כבר לא ידע מה לעשות. כרים מעולם לא נתקל באישה זרה שהעזה לדבר אליו כך, בגלוי וללא מורא.
״תירגעי, ליילה,״ אמר השייח׳ באיטיות בערבית. ״את לא צריכה לעשות סצנה.״
״אל תגיד לי איך להתנהג! עצור את המכונית!״
לבסוף עצר הרכב לצד כביש רחב ומואר היטב. בקרבת מקום זהרה שלט ניאון של חנות הפתוחה עשרים וארבע שעות ביממה. על המדרכה עמדו כמה אנשים ושוחחו מול בית קפה.
מבחינתה של ליילה, האנשים האלה היו הסיכוי היחיד שלה להגיע למקום בטוח.
היא פתחה את הדלת בפתאומיות, קפצה החוצה והחלה לרוץ. התיק שלה חבט בירכה, עקבי נעליה הדהדו על האספלט, וריאותיה בערו מהנשימה המהירה.
רק כשהגיעה לכניסה לחנות האטה את צעדיה.
האיש שמאחורי הדלפק הביט בה בהפתעה.
״גברתי, הכול בסדר?״
ליילה הסתכלה מעבר לכתפה. מכונית היוקרה השחורה עדיין עמדה לצד הכביש.
״בבקשה…״ ביקשה בקול רועד. ״אפשר להשתמש בטלפון שלך? אני צריכה להזמין מונית.״
האיש הושיט לה את הטלפון בלי לומר מילה.
אצבעותיה רעדו בזמן שחייגה למספר החירום. לאחר מכן פתחה את אפליקציית המפות בטלפון שלה כדי למסור את מיקומה המדויק. היא הייתה מוכנה לעשות הכול כדי להגיע למקום בטוח.
בינתיים, כרים נותר לשבת ללא תנועה במושב האחורי.
הנהג התבונן בו דרך המראה האחורית.
״לעקוב אחריה, אדוני?״
השייח׳ התעכב זמן רב לפני שענה. פניו נראו שוב רגועות, אך אצבעותיו, שהונחו על ברכו, החלו להתכווץ באיטיות.
״לא,״ השיב לבסוף.
לאחר מכן לקח את הטלפון שלו והתקשר למישהו.
״אני צריך את כל המידע על אחות בשם ליילה שעובדת במרפאה הפרטית. אני רוצה לדעת מאיפה היא, היכן למדה ומדוע היא מדברת ערבית בצורה מושלמת כל כך.״
הוא עצר לכמה שניות.
״ועוד דבר,״ הוסיף בקול נמוך. ״אסור לאיש להתקרב אליה לפני שאגלה מי היא באמת.״
השיחה הסתיימה.
כרים הביט פעם נוספת לעבר החנות, שבה ליילה הסבירה לשוטרים מה קרה.
על פניו של השייח׳ הופיע דבר שהנהג כמעט לא ראה אצלו מעולם: חוסר ודאות אמיתי.
משום שליילה לא רק הבינה ערבית.
כאשר כרים הזכיר את שמה בטלפון זמן קצר קודם לכן, חלפה על פניו הבעה חטופה, כאילו נזכר במשהו שאפילו הוא עצמו חשש ממנו.
כרים לא הצליח להבין את משמעותו של אותו רגע.
ליילה עדיין רעדה. היא האמינה שכבר עברה את החלק הגרוע ביותר של אותו לילה.
לא היה לה מושג שהשייח׳ רצה לגלות את זהותה לא רק משום ששמעה את הפקודה הסודית שלו.
כרים נזכר בשם ששמע שנים רבות קודם לכן.
שם שהוביל לסוד משפחתי ישן.
וסוד שחשיפתו עלולה להעמיד את האימפריה כולה שלו בסכנה.
