חשבתי שעדיף לעצום עיניים מול ההרגל הרע של השכנה שלי, במקום לפתוח במלחמה בכל השכונה.
אחרי הכול, היה מדובר רק בכמה ערימות של קקי של כלב.
בכמה דקות של ניקיון מדי פעם.
בשום דבר שלא היה שווה לריב בגללו עם מישהי שגרה במרחק של פחות מארבעה מטרים מאיתנו.
לפחות כך המשכתי לומר לעצמי במשך שישה חודשים.
עד אותו בוקר, שבו הערה שהשכנה שלי השמיעה במהלך פגישה של תושבי השכונה גרמה לי לשנות את דעתי אחת ולתמיד.
– תסתכלי על הפרצוף הזה!
קולו של בעלי הגיע מכיוון חלון המטבח.
מארק כמעט תמיד עמד שם בבקרים, עם כוס קפה ביד, והתבונן בחיוך במה שהתרחש בחוץ.
באמצע הגינה שלנו, ממש מול ההורטנזיות שטיפחתי במשך שעות, עמד ברונו.
הבולדוג האנגלי של השכנה שלנו.
היה לו ראש ענק ומרובע, שיניים מעט עקומות והבעה רצינית כל כך, כאילו הוא בדיוק מטפל באיזו משימה חשובה במיוחד.
שילבתי את זרועותיי.
– כן. הוא באמת חמוד מאוד.
מארק הביט בי.
– את מתה עליו.
– אני באמת מתה על הכלב הזה.
וזה היה נכון.
ברונו היה מקסים.
הבעיה שלי לא הייתה איתו.
הבעיה הייתה עם הבעלים שלו.
כעבור כמה שניות ברונו סיים את מה שבא לעשות.
בעלת הכלב, סלסט, הסתכלה על הערימה שהכלב השאיר מאחוריו.
אחר כך הביטה לעבר הבית שלה.
ופשוט המשיכה ללכת.
היא לא הוציאה שקית.
לא היססה.
אפילו לא הסתכלה לאחור.
החיוך של מארק נעלם.
– שוב?
– שוב.
הוא הסתכל עליי.
– את מתכוונת להגיד לה משהו מתישהו?
לקחתי את האת המתכתית הקטנה שכבר התחלתי להשאיר ליד המוסך.
– כנראה שלא היום.
ויצאתי לנקות.
בערך כך זה נמשך במשך שישה חודשים.
קוראים לי קלייר. אני בת שלושים ושבע, אשתו של מארק, ויש לנו שני ילדים: אלי בת השמונה ונואה בן השש.
הבית שלנו נמצא בשכונה ותיקה, שבה הבתים קרובים כל כך זה לזה, שהשכנים מכירים בעל כורחם פרטים מסוימים מחייהם של זה.
הבית של סלסט נמצא, בנקודה הצרה ביותר, במרחק של כשלושה וחצי מטרים מהבית שלנו.
אם שני חלונות המטבח שלנו פתוחים, לפעמים אני אפילו יכולה לשמוע את הקומקום שלה.
כל כך קרובים אנחנו גרים זה לזה.
ובדיוק בגלל זה לא רציתי שום סכסוך.
ריב קטן בין שכנים יכול בקלות להפוך למלחמה קרה שנמשכת שנים.
“שלום” פשוט יכול להפוך למבט קר.
פח אשפה שהונח במקום הלא נכון יכול להפוך לתלונה רצינית.
ומקום חניה יכול להפוך למלחמה בלתי נגמרת.
אני לא רציתי לחיות ככה.
סלסט עברה לכאן לפני בערך שנה וחצי.
בהתחלה חיבבתי אותה.
היא לא הייתה חברותית במיוחד, אבל הייתה מנומסת.
כבר בשבוע הראשון היא החמיאה לי על הגינה.
– ההורטנזיות שלך יפהפיות – היא אמרה אחר צהריים אחד. – באיזה דשן את משתמשת?
אמרתי לה את שם המוצר.
במשך כמה שניות היא בחנה את הערוגות ואז חייכה.
– אני רואה שאת באמת לוקחת את זה ברצינות.
היא צדקה.
הגינה שלנו לא הייתה ענקית, אבל אהבתי אותה.
גידלתי ורדים לאורך הגדר. הורטנזיות הקיפו את המרפסת. מאחור היו לי ערוגות מוגבהות שבהן גידלתי עשבי תיבול.
חלק גדול מסופי השבוע שלי הוקדש לגינון.
וכשלא היה לי מספיק זמן, בחודשים החמים יותר שילמתי לגנן פעמיים בחודש.
סלסט ידעה את כל זה.
היא אפילו ראתה אותי ביולי, כשעמדתי בבוץ עד הברכיים, עם שיער אסוף וגב ספוג זיעה, בזמן ששתלתי פרחים חדשים.
היא ידעה בדיוק כמה תשומת לב אני מקדישה לגינה שלי.
אולי בגלל זה כל כך הפריע לי מה שהיא עשתה עם ברונו.
אבל ברונו היה כלב נפלא.
בולדוג אנגלי ענק, עם גוף חסון, רגליים קצרות והליכה איטית ומגושמת כל כך, שלפעמים פשוט הייתי חייבת לחייך כשצפיתי בו הולך.
הילדים שלי אהבו אותו.
בכל פעם שהוא ראה אותם, כל החלק האחורי של גופו היה מתחיל לכשכש בזנב בהתלהבות, כאילו הוא פשוט לא הצליח להחליט באיזה חלק בגוף להשתמש כדי להביע את שמחתו.
מארק חלם במשך שנים על בולדוג.
בכל פעם שברונו עבר מול החלון שלנו, מארק היה אומר:
– גם לנו צריך להיות אחד כזה.
אני תמיד עניתי אותו דבר.
– לא.
לא היינו צריכים כלב.
אבל באמת שלא הייתה לי שום בעיה עם ברונו.
הבעיה שלי הייתה סלסט.
כל בוקר בסביבות 7:40 היא הייתה מוציאה את ברונו.
היא לא טיילה איתו עד סוף הרחוב.
היא לא לקחה אותו לפארק הקטן שנמצא שני רחובות משם.
היא הובילה אותו ישר אל הדשא שלי.
ברונו היה עושה את צרכיו.
וסלסט הייתה הולכת.
היא אף פעם לא אספה אחריו.
בפעם הראשונה חשבתי שאולי היא לא שמה לב.
בפעם השנייה חשבתי שאולי שכחה להביא שקית.
בפעם השלישית כבר התחלתי לחשוב שמשהו לא בסדר.
בפעם העשירית כבר ידעתי.
זה לא היה חוסר תשומת לב.
זה היה הרגל.
הרגל שלא היה לה שום רצון לשנות.
ובכל זאת, לא אמרתי לה דבר.
אני יודעת שזה נשמע מגוחך.
אבל כשאת גרה שלושה מטרים ממישהי, לכל דבר יש משמעות אחרת.
את לא סתם רבה עם שכנה.
אחר כך את עדיין צריכה לפגוש אותה בכל בוקר.
את צריכה לסבול שתיקות מביכות בשביל הגישה לבית.
חיוכים מאולצים.
שאלות של שאר השכנים.
ואני לא רציתי לחיות ככה.
לכן תמיד אמרתי לעצמי:
” בפעם הבאה אני אגיד לה.”
ואז הגיעה הפעם הבאה.
ואני ניקיתי.
לפעמים מארק עשה את זה.
פעם אחת אלי כמעט דרכה על זה כשהיא רצה לאוטובוס בית הספר.
באותו ערב מארק סוף סוף איבד את הסבלנות.
– קלייר, מספיק.
– אני יודעת.
– לא. את לא יודעת. תמיד את מנקה את זה.
– מה אתה רוצה שאעשה? שאלך אליה עם שקית קקי ביד?
– אם צריך, כן.
צחקתי.
– אני לא הולכת לפתוח מלחמה בשכונה בגלל ברונו.
מארק הביט בי ברצינות.
– אין לזה שום קשר לברונו.
הוא צדק.
אבל עדיין לא הייתי מוכנה לעימות.
ואז הגיע המפגש החודשי של תושבי השכונה.
זו לא הייתה ועדת שכונה רשמית או אגודת דיירים.
פשוט כתריסר תושבים התכנסו בחדר הקטן בספרייה כדי לדבר על חניה, תאורת רחוב, תנועה ועל אירוע הקיץ ברחוב.
גם סלסט הגיעה באותו יום.
הופתעתי.
היא כמעט אף פעם לא השתתפה במפגשים האלה.
באמצע הדיון טום, שניהל את המפגש, שאל:
– למישהו יש בעיה מסוימת שהוא רוצה להעלות?
סלסט הרימה את ידה.
– לי.
בדיוק הסתכלתי בטלפון שלי, ולכן בהתחלה לא ממש הקשבתי.
ואז היא התחילה לדבר.
– כמה ילדים בשכונה עושים רעש בלתי נסבל בבקרים.
הרמתי את הראש.
סלסט המשיכה:
– לפני שאני הולכת לעבודה אני עושה יוגה, ולפעמים כמעט בלתי אפשרי להתרכז.
הופתעתי.
הילדים שלנו יצאו לבית הספר בסביבות שמונה.
כמובן שהם לא היו שקטים.
אלי ונואה לפעמים היו רודפים זה אחרי זה בשביל הגישה לבית.
החבר שלהם, בן, לפעמים הגיע אלינו, ושלושתם באמת היו מסוגלים לעשות לא מעט רעש.
אבל כל זה קרה במשך כמה דקות לפני היציאה לבית הספר.
ילדים צחקו.
שיחקו.
פשוט היו ילדים.
טום שאל בשקט:
– הם עושים משהו שמפריע במיוחד?
– לא. הם פשוט רועשים.
דממה מביכה השתררה בחדר.
ואז סלסט הוסיפה:
– אני חושבת שיש אנשים שצריכים ללמוד לקחת אחריות לפני שהם מביאים ילדים לעולם.
הדממה בחדר הפכה מיד לכבדה.
אפילו חריקת הכיסאות נשמעה פתאום חזקה מדי.
סלסט המשיכה:
– אם מישהו לא מסוגל לקחת אחריות על מה שהוא אילף, אולי הוא בכלל לא צריך לטפל בזה.
ואז היא הסתכלה עליי.
ישירות לתוך עיניי.
זה לא היה במקרה.
שני אנשים נוספים עקבו אחרי המבט שלה.
הרגשתי את הפנים שלי מתחממות.
לידי מארק התקשח.
הוא התכופף לעברי.
– רק תגידי מילה אחת.
ידעתי בדיוק למה הוא מתכוון.
יכולתי לקום.
יכולתי לענות לה מול כולם.
“מצחיק שאת מדברת על אחריות, סלסט, כשהכלב שלך משתמש בגינה שלי כשירותים כבר שישה חודשים.”
רציתי מאוד לעשות את זה.
אבל כבר ראיתי את הסצנה בדמיוני.
היא דיברה בקול רגוע.
היא נשמעה הגיונית.
ואני הייתי נראית כמו השכנה העצבנית שצועקת בספרייה על קקי של כלב.
היא הייתה מנידה את ראשה.
כנראה אומרת שאני רגשית מדי.
לכן רק חייכתי.
טום הביט בי.
– קלייר? את רוצה להוסיף משהו?
– לא.
סלסט נראתה כמעט מאוכזבת.
המפגש הסתיים עשרים דקות לאחר מכן.
בדרך הביתה מארק היה כועס.
– למה לא אמרת כלום?
– כי בדיוק את זה היא רצתה.
– מה?
– שאני אגיב.
– ואז?
– אני לא אתן לה את הסיפוק הזה מול שנים-עשר אנשים.
מארק נעצר ברחוב.
– אז מה תעשי?
נזכרתי במה שסלסט אמרה.
אם את לא מסוגלת לקחת אחריות על מה שאילפת, אל תטפלי בזה.
חייכתי לאט.
– בדבר אחד היא צודקת.
מארק הביט בי בחשדנות.
– במה?
– אנחנו אחראים למה שאילפנו.
למחרת בבוקר כיוונתי את השעון ל-7:15.
סלסט תמיד יצאה בסביבות 7:40.
ב-7:35 כבר ישבתי ליד חלון המטבח עם כוס קפה.
מארק ירד במדרגות.
– למה את כבר לבושה?
– יש לי תוכניות.
– איזה תוכניות?
– תוכניות לשיפור השכונה.
הוא הביט בי במשך זמן ארוך.
– אוי, לא.
ב-7:42 דלת הבית של סלסט נפתחה.
היא יצאה לבושה בטייץ ובסוודר אפור ארוך, וברונו עמד בקצה הרצועה.
חיכיתי.
הם עברו בשביל הצר שבין שני הבתים.
ברונו עלה על הדשא שלי.
פתחתי את דלת הכניסה.
– בוקר טוב!
סלסט נראתה מופתעת.
– אה. היי.
ברונו, לעומת זאת, מיד שמח.
הוא התחיל לכשכש בזנב.
– היי, גדול.
סלסט משכה קלות ברצועה.
– בוא, ברונו.
חייכתי.
– אין צורך למהר.
היא הביטה בי במוזרות.
ברונו הסתובב פעמיים סביב עצמו.
ואז התכופף.
סלסט חיכתה.
גם אני.
כשסיים, סלסט התחילה ללכת בחזרה.
– סלסט?
היא נעצרה.
– כן?
הצבעתי על האדמה.
– השארת כאן משהו.
הבעת פניה השתנתה מעט.
היא הסתכלה למטה.
ואז עליי.
– אין לי שקית.
הוצאתי אחת.
– אין בעיה.
היא לקחה אותה בשתי אצבעות.
– תודה.
חייכתי.
– גם בפעם הבאה.
רציתי שזה ייגמר שם.
אבל כמובן שזה לא קרה.
למחרת בבוקר אותו דבר חזר על עצמו.
ברונו עשה את צרכיו.
סלסט התחילה ללכת.
– סלסט.
היא הסתובבה.
השקית כבר הייתה ביד שלי.
היא הסתכלה עליי בקשיחות.
– ברצינות?
מצמצתי.
– מה?
– זה כבר מגוחך.
צחקתי.
– את צודקת. שישה חודשים זה באמת מגוחך.
פניה התקדרו.
– אני לא אוהבת שמסתכלים עליי.
– ואני לא אוהבת לנקות את הצרכים שהכלב שלך משאיר על הדשא שלי.
– זה בעל חיים.
– ואת הבעלים שלו.
היא שילבה את זרועותיה.
– זה רק דשא.
– הדשא שלי.
– נו, באמת.
ובאותו רגע הבנתי.
זה לא היה חוסר תשומת לב.
זה לא היה מקרה.
היא באמת לא חשבה שהיא עושה משהו רע.
בקול רגוע ככל שיכולתי אמרתי:
– בבקשה, אל תתני לברונו להיכנס לדשא שלי אם את לא מתכוונת לנקות אחריו.
היא הנידה בראשה.
– החלק ליד המדרכה בכלל לא שלך.
– לפי מפת המקרקעין, דווקא כן.
היא הביטה בי בזלזול.
– את קטנונית.
– אז יהיה קל מאוד לפתור את זה.
היא עזבה בלי לענות.
במשך שלושה ימים ברונו לא התקרב לדשא שלי.
חשבתי שהבעיה נפתרה.
ואז, בשבת בבוקר, נואה רץ לתוך הבית.
– אמא! ברונו עשה קקי ליד הפרחים!
יצאתי החוצה.
הוא צדק.
ממש ליד ההורטנזיות שלי.
אבל סלסט לא הייתה בשום מקום.
מארק יצא אחריי.
– זה רציני?
הסתכלתי לעבר הבית של סלסט.
אחד הווילונות זז.
– היא מסתכלת עלינו – אמרתי בשקט.
מארק הביט בי.
– מה תעשי?
הפעם לא ניקיתי.
נכנסתי לבית.
והזמנתי ממטרה עם חיישן תנועה.
זה לא היה מכשיר מסוכן.
לא היה בו שום דבר מרושע.
זו הייתה פשוט ממטרה קטנה שתוכננה להרחיק בעלי חיים מהגינה.
כאשר היא זיהתה תנועה, היא ריססה מים במשך כמה שניות.
גננים משתמשים במכשירים כאלה לעיתים קרובות כדי להרחיק איילים.
או חתולים.
או, כפי שהתברר, שכנים שלא מוכנים להבין איפה עובר קו הגבול של הנכס.
כעבור יומיים היא הגיעה.
מארק עזר לי להתקין אותה.
הוא הביט במכשיר במשך כמה שניות.
– או שאת גאונה, או שעכשיו מתחיל סרט דוקומנטרי על פשיעה בשכונה.
– זה רק מים.
– אני יודע. ככה בדיוק הסיפורים האלה מתחילים.
למחרת בבוקר שוב ישבתי ליד החלון עם הקפה שלי.
מארק עמד מאחוריי.
– את נהנית מזה יותר מדי.
– במשך שישה חודשים ניקיתי אחריהם.
– זה נכון.
ב-7:41 דלת הבית של סלסט נפתחה.
היא יצאה עם ברונו.
ישירות לכיוון הדשא שלי.
ברונו נעצר בקצה הדשא.
אפילו הוא נראה לא בטוח.
סלסט משכה בעדינות ברצועה.
– בוא.
ברונו התנגד.
היא משכה שוב.
בסופו של דבר ברונו הניח כפה אחת על הדשא.
חיישן התנועה הופעל.
הממטרה התחילה לפעול.
סילון מים חזק חצה את הדשא.
ברונו קפץ לאחור.
סלסט צרחה.
המים לא הרטיבו אותה לגמרי, אבל הטייץ שלה נרטב עד הברכיים.
במשך כמה שניות היא עמדה בלי לזוז.
היא הסתכלה על הממטרה.
ואז על הבית שלי.
הרמתי את ספל הקפה שלי.
מאחוריי מארק נעלם מאחורי הווילון, כי הוא צחק כל כך חזק שכמעט לא הצליח לנשום.
כעבור חמש דקות מישהו דפק בזעם על הדלת שלי.
פתחתי.
סלסט עמדה מולי בטייץ רטוב ופנים אדומות.
– התקנת את זה בגללי?
נשארתי רגועה.
– התקנתי ממטרה עם חיישן תנועה בשטח הפרטי שלי.
– הרטבת אותי!
– היא השפריצה מים על הדשא שלי.
– ידעת שאני מוציאה את ברונו מכאן!
– כן.
במשך כמה שניות היא רק הסתכלה עליי.
– את בלתי נסבלת.
– סלסט, כבר ביקשתי ממך לא לתת לברונו להשתמש בגינה שלי כשירותים.
– ביקשת פעם אחת.
– אחרי שבמשך שישה חודשים ניקיתי אחריו.
– אז היית צריכה להגיד את זה קודם.
כמעט הסתכלתי עליה בהערכה.
– בזה את צודקת.
היא נראתה מופתעת.
– באמת?
– באמת. הייתי צריכה להגיד את זה הרבה קודם.
ואז הושטתי לה גליל שלם של שקיות לאיסוף צרכי כלבים.
– ברונו יכול להגיע לכאן מתי שהוא רוצה ולברך את הילדים. אנחנו אוהבים אותו. אבל אם הוא עושה את צרכיו על הדשא שלי, את מנקה אחריו. אם את לא רוצה לנקות, אל תתני לו להיכנס לדשא שלי. זה הכול.
סלסט זרקה את השקיות על המרפסת שלי.
– השכונה הזאת הפכה לעוינת לחלוטין.
מארק מאחוריי השמיע קול מוזר.
כנראה שוב צחק.
סלסט נעצה בי מבט זועם ואז הסתובבה והלכה.
ידעתי שהיא תתלונן.
והיא אכן התלוננה.
במפגש הבא של תושבי השכונה היא שוב הרימה את ידה.
טום כבר נראה כמעט עצבני.
– כן, סלסט?
– אני רוצה לדבר על מתקני גינה אגרסיביים.
מישהו עצר צחוק.
סלסט תיארה בפירוט את הממטרה.
היא אמרה שהתקנתי אותה במיוחד כדי לפגוע בה.
טום הביט בי.
– קלייר?
– זו ממטרה עם חיישן תנועה שנמצאת בשטח שלי.
– למה התקנת אותה?
חייכתי.
– כדי להרחיק מבקרים לא רצויים שממשיכים להיכנס לגינה שלי שוב ושוב.
מארק בהה בשולחן.
טום כחכח בגרונו.
– את מדברת על מבקרים אנושיים?
– בעיקר.
עכשיו כמה אנשים כבר צחקו בקול.
סלסט הסמיקה.
ואז שכנה מבוגרת בשם לינדה דיברה.
– את מדברת על ברונו?
סלסט הסתובבה אליה.
לינדה המשיכה:
– ראיתי אותך נותנת לו לעשות את צרכיו בגינה שלה.
שכן אחר הנהן.
– גם אני.
הבעת פניה של סלסט השתנתה.
טום הביט בה.
– את אוספת אחריו?
סלסט ענתה:
– זה לא העניין.
לינדה צחקה.
– לדעתי זה בדיוק העניין.
ולראשונה נראה שסלסט כבר לא הצליחה למצוא אף אחד שיעמוד לצידה.
ואני אפילו לא הייתי צריכה לדבר.
בימים הבאים ברונו טייל בצד השני של הרחוב.
במשך שבועיים שלמים לא קרה דבר.
ואז, בוקר אחד, שוב ראיתי את סלסט מתקרבת עם ברונו לכיוון הדשא שלי.
בדיוק הייתי בחוץ והשקיתי את ההורטנזיות.
סלסט נעצרה בקצה הדשא.
ברונו כישכש בזנבו בשמחה כשראה אותי.
הסתכלתי על סלסט.
היא הרימה שקית לאיסוף צרכי כלבים.
– יש לי.
זזתי הצידה.
– אז ברונו הוא אורח רצוי.
ברונו מיד התקרב אליי ודחף את ראשו הגדול מתחת ליד שלי כדי שאגרד אותו מאחורי האוזן.
סלסט חיכתה בסבלנות.
כשברונו סיים, היא התכופפה ואספה אחריו.
לא היה ויכוח.
לא הייתה הערה.
לא היה מבט עוין.
רק תנועה פשוטה.
קצת אחריות.
היא כבר עמדה ללכת, ואז עצרה.
היא הסתכלה על הפרחים שלי.
– ההורטנזיות שלך באמת יפהפיות השנה.
חייכתי.
– תודה.
ואז היא הלכה הביתה עם ברונו.
מאז הכול שונה.
ברונו עדיין אוהב את הילדים שלי.
מארק עדיין רוצה בולדוג.
ואני עדיין מחזיקה את הממטרה עם חיישן התנועה.
כמעט אף פעם אני כבר לא מפעילה אותה.
אבל מדי פעם, כשסלסט מתקרבת עם ברונו לכיוון הדשא שלי, אני רואה אותה מציצה במהירות לעבר המכשיר הקטן.
ואז היא מסתכלת על השקית שבידה.
וממשיכה בדרכה.
נראה שלחלק מהאנשים פשוט צריך לתת תזכורת קטנה כדי שיזכרו מהי אחריות.
ובמקרה שלה, מסתבר שהתזכורת יעילה במיוחד כשהיא מצוידת בחיישן תנועה.
