נסעתי לקצה השני של העולם, כי אולי בפעם הראשונה בחיי רציתי לעשות משהו אך ורק בשביל עצמי.
לא כי הילדים שלי היו זקוקים לי.
לא כי הייתי צריכה לקחת את הנכדים לאנשהו.
לא כי מישהו היה חולה, היה צריך לשלם חשבון או לפתור בעיה משפחתית כלשהי.
הייתי רק אני, מזוודה, דרכון ורשימה ארוכה של מקומות שבמשך עשרות שנים אמרתי לעצמי שאבקר בהם “יום אחד”.
מעולם לא דמיינתי שהזמנה פשוטה לקפה באוסטרליה תוביל אותי פנים אל פנים אל משהו שחשבתי שאבד לנצח, יותר מעשרים שנה קודם לכן.
משהו שהיה שייך לבעלי.
משהו שישנה לחלוטין את הדרך שבה אחשוב על שנות חייו האחרונות.
ואולי גם את הדרך שבה אראה את חיי שלי.
ברגע שנכנסתי לסלון של ארתור, קפאתי במקומי.
התיק שלי החליק מהכתף ונפל בשקט על הרצפה.
במשך כמה שניות לא הצלחתי לזוז.
לא שמעתי את שריקת הקומקום העדינה מהמטבח.
לא שמעתי את השעון הישן מתקתק מאחוריי.
אפילו לא שמעתי את צעדיו של ארתור מתקרבים.
ראיתי רק את הציור שהיה תלוי מעל האח.
בית קטן על שפת אגם שקט.
שני עצי אורן גבוהים שנשענו מעט מעל המים.
גשר עץ ישן ועקום שהשתרע אל תוך האגם.
עשב פראי צמח לאורך הגדה.
ובאחת הפינות התחתונות של הציור, כמעט מוסתרים בין העשבים המצוירים, הופיעו שלוש אותיות קטנות.
R. M.
ראשי התיבות של בעלי.
הרוברט שלי.
רוברט מילר.
הכרתי את הציור הזה.
הכרתי כל פרט קטן בו.
כל משיכת מכחול לא אחידה.
כל פגם.
לפני יותר מעשרים שנה ישבתי ליד רוברט ליד שולחן המטבח שלנו, בזמן שהוא צייר אותו.
הוא לבש חולצה ישנה כדי שלא ילכלך את בגדיו בצבע.
במשך שלושה ימים הוא התלונן על עצי האורן, כי אף פעם לא הצליח לצייר אותם כפי שדמיין אותם.
צחקתי עליו.
הוא צחק.
ועכשיו הציור הזה היה אלפי קילומטרים מביתנו, מעל האח של גבר שזה עתה הכרתי.
חשבתי שהוא אבד לנצח.
חשבתי שהוא נהרס מתישהו אחרי מותו של רוברט.
“אביגייל?”
קולו של ארתור הגיע סוף סוף לאוזניי.
הסתובבתי באיטיות.
הוא החזיק שתי כוסות קפה, אבל ברגע שראה את פניי, גם הבעת פניו השתנתה.
הצבעתי לעבר האח.
“בכלל… מאיפה יש לך את הציור הזה?”
ארתור לא ענה מיד.
הוא הביט בציור.
אחר כך בי.
ומשהו במבט שלו אמר לי שכל מה שהוא עומד לומר יכאיב.
או יפתיע אותי.
אולי את שניהם.
את רוב חיי הבוגרים ביליתי בטיפול באחרים.
בהתחלה ברוברט.
אחר כך בילדים שלנו.
אחר כך בנכדים שלנו.
ובהמשך, איכשהו, הבעיות של כולם הפכו גם לבעיות שלי.
עבדתי במשך שלושים ושתיים שנה כמזכירה בבית ספר.
הכנתי חטיפים.
נשארתי בבית עם ילדים חולים.
טיפלתי בנכדים כשמישהו היה צריך פתאום לעשות משהו.
הסעתי אנשים לשדה התעופה.
עזרתי בחשבונות.
הלוויתי כסף.
ארגנתי מסיבות יום הולדת.
זכרתי את ימי ההולדת של כולם, בזמן שלאט לאט התרגלתי לכך שמעטים זכרו את יום ההולדת שלי בלי שאזכיר להם.
כשמישהו התקשר, עניתי.
כשמישהו היה זקוק למשהו, טיפלתי בזה.
אחרי מותו של רוברט, שתים עשרה שנים קודם לכן, איכשהו הפכתי להיות נחוצה אפילו יותר.
הילדים שלי לא היו אנשים רעים.
אולי דווקא זה מה שהפך את הכול לקשה כל כך.
הם אהבו אותי.
הם פשוט התרגלו לכך שאני תמיד זמינה.
אם קארן הייתה צריכה מישהו שישמור על הילדים שלה, היא התקשרה אליי.
אם לדיוויד לא היה מספיק כסף לשכר הדירה, הוא התקשר אליי.
אם מליסה הייתה זקוקה לעזרה במסיבת יום הולדת, היא התקשרה אליי.
אם אריק היה צריך שאאסוף אותו משדה התעופה, בדרך כלל הייתי הראשונה שאליה התקשר.
ולפעמים חלפו שבועות בלי שאף אחד מהם יתקשר רק כדי לשאול:
“אמא, מה שלומך?”
אמרתי לעצמי שזה נורמלי.
כולם עסוקים.
משפחות זקוקות זו לזו.
זו העבודה של אימהות.
לפחות כך תמיד חשבתי.
עד שבוקר אחד, ביום שלישי, עמדתי לבד במטבח והחזקתי כוס קפה שכבר התקררה.
הבטתי בלוח השנה שלי.
כמעט כל משבצת הייתה מלאה.
טורניר הכדורגל של הנכד שלי.
התור של מליסה אצל רופא השיניים, כי אני הייתי אמורה לשמור על הבת שלה.
תזכורת לשלוח כסף לדיוויד.
התור הרפואי של מישהו אחר.
הקניות של מישהו אחר.
מסיבת יום ההולדת של מישהו אחר.
לאן שלא הסתכלתי, ראיתי את התוכניות של אחרים.
לא היה בלוח אפילו דבר אחד שהיה קשור אליי.
עמדתי מולו זמן רב.
ואז הסתכלתי סביבי במטבח.
באותו מטבח שבו רוברט ואני נהגנו לדבר על נסיעות.
על איטליה.
על יפן.
על אוסטרליה.
על צרפת.
תמיד אמרנו:
“יום אחד.”
כשנצא לפנסיה.
כשהילדים יגדלו.
כשיהיו לנו פחות חובות.
כשיהיה לנו יותר כסף.
כשיהיה לנו יותר זמן.
אבל ה”יום אחד” מעולם לא הגיע.
רוברט חלה.
וה”יום אחד” שלנו הסתיים לפני שבכלל התחיל.
הייתי בת שישים ותשע כשהבנתי סוף סוף משהו כואב.
אם אמשיך לחכות לרגע המושלם, אולי אבלה את שארית חיי פשוט בהמתנה.
אז קיבלתי החלטה.
מכרתי את הבית שלי.
ואז הזמנתי מסע סביב העולם.
הילדים שלי הגיבו כאילו בגדתי בהם.
“את אנוכית, אמא,” אמרה קארן.
“ומה יהיה עם הנכדים?” שאלה מליסה.
דיוויד רק הביט בי כאילו הודעתי על משהו בלתי הגיוני לחלוטין.
“את באמת הולכת לבזבז את כל הכסף שלך על נסיעות?”
ואז אריק אמר משהו שכאב לי יותר מכל דבר אחר.
“הבית הזה היה צריך להישאר במשפחה.”
הסתכלתי עליו.
“הוא היה הבית שלי.”
הוא לא אהב את התשובה.
אף אחד מהם לא אהב אותה.
כשסירבתי לוותר על הנסיעה, קארן ודיוויד הפסיקו לדבר איתי לזמן מה.
בלילה שלפני שעזבתי, בכיתי.
לא כי התחרטתי על ההחלטה שלי.
אלא כי תהיתי אם במשך כל השנים לימדתי את המשפחה שלי שהחיים שלי אינם חשובים, עד שעכשיו הם באמת לא הצליחו להבין מדוע הם כן חשובים.
למחרת בבוקר, למרות הכול, עזבתי.
אמרתי לעצמי שכל עוד אני עדיין יכולה ללכת לבד בשדות תעופה, לסחוב את המזוודה שלי, לעלות במדרגות ולגלות מקומות חדשים בלי לבקש רשות מאף אחד, אראה כמה שיותר מהעולם.
אוסטרליה הייתה התחנה הרביעית שלי.
ושם הכרתי את ארתור.
הוא היה בן שבעים ואחת, אלמן, מקסים באופן שקט, ובעל חוש הומור יבש כל כך שלפעמים לקח כמה שניות עד שהבנתי שהוא מתבדח.
נפגשנו בחנות ספרים משומשים במלבורן.
שנינו שלחנו יד לאותו ספר מתח.
הידיים שלנו נגעו.
ארתור הביט בי.
“בגיל שלנו, אולי יהיה מכובד יותר לא להתחיל לריב על ספר.”
“בגיל שלנו?”
הוא חייך.
“את צודקת. את נראית בת שלושים וחמש.”
הרמתי גבה.
“עכשיו אני יודעת שאתה משקר.”
הוא צחק.
ואני צחקתי איתו.
אולי בפעם הראשונה מזה שבועות.
יומיים אחר כך נפגשנו שוב.
ואז שוב.
עד מהרה טיילנו יחד בעיר, ביקרנו בחנויות ספרים, האזנו לתקליטי ג’אז ישנים והתווכחנו אם ורדים זוכים להערכה מוגזמת.
“הם דורשים יותר מדי טיפול,” קבע ארתור.
“אלה פרחים.”
“בדיוק. תארי לעצמך להיות כל כך תובענית ולא לשלם אפילו שכר דירה.”
צחקתי כל כך עד שכאבו לי הצלעות.
אפילו לא שמתי לב כמה זמן עבר מאז שמישהו גרם לי לצחוק פשוט משום שנהנה מהחברה שלי.
ארתור היה נשוי לאן במשך שלושים ושמונה שנים, לפני שאשתו נפטרה.
לכן אף אחד מאיתנו לא העמיד פנים שהאבל פשוט נעלם אחרי שעובר מספיק זמן.
דיברנו על בני הזוג שלנו.
על הילדים שלנו.
על הטעויות שלנו.
על החרטות שלנו.
על הבדידות.
אחר צהריים אחד, כשישבנו על ספסל ליד המים, ארתור אמר בשקט:
“אף אחד לא מזהיר אותנו שעם הזמן האבל נעשה שקט יותר, אבל אף פעם לא באמת נעלם.”
הסתכלתי עליו.
“אני יודעת.”
ובאמת ידעתי.
כמה שבועות אחר כך ארתור הזמין אותי לביתו.
“יש לי אוסף תקליטים ישן שאני חושב שתאהבי,” הוא אמר. “בואי לקפה.”
סמכתי עליו.
הלכתי.
ציפיתי אחר צהריים פשוט.
כוס קפה.
קצת שיחה.
אולי קצת מוזיקה.
במקום זאת, ברגע שנכנסתי לסלון שלו, ראיתי את הציור.
הציור של רוברט.
ארתור הניח את הכוסות על השולחן.
“אביגייל,” הוא אמר בשקט, “תשבי.”
לא ישבתי.
הצבעתי לעבר האח.
“תגיד לי מאיפה יש לך אותו.”
ארתור הביט בציור.
ואז נשף באיטיות.
“מרוברט.”
החדר כאילו הסתחרר סביבי.
“מה אמרת?”
“רוברט נתן לי אותו.”
רק הבטתי בו.
“אתה הכרת את בעלי?”
ארתור הנהן.
“הכרנו כשהיינו צעירים.”
הוא הסביר שרוברט בילה כמעט שנה באוסטרליה, עוד לפני שהכיר אותי.
הוא וארתור עבדו במלון מחוץ למלבורן.
הם היו צעירים, עניים ומשוכנעים שכל החיים עוד לפניהם.
בכל פעם שיכלו, הם טיילו בסופי שבוע.
שיחקו קלפים.
האזינו לתקליטים.
לקחו עבודות איומות ואחר כך צחקו עליהן.
ורוברט צייר כשהיה לו כסף לקנבס ולצבעים.
ארתור הצביע על הציור שמעל האח.
“אבל רוברט צייר אותו אחרי שהתחתנו.”
“הוא צייר יותר מגרסה אחת.”
ארתור חייך בעצב.
“את המקור הוא צייר כשהוא עדיין חי כאן. שנים אחר כך הוא צייר גרסה אחרת בשבילך.”
הבטתי בציור.
“זה שהיה לי נהרס.”
“לא.”
ארתור הניד בראש.
“למעשה היו שלושה.”
הלב שלי התחיל לפעום מהר יותר.
“למה שהוא ישלח לך אחד?”
ארתור לא ענה.
במקום זאת הוא נכנס לחדר אחר.
כשחזר, הוא החזיק קופסת עץ קטנה.
היא הייתה ישנה.
הפינות שלה נשחקו במשך השנים.
הוא הניח אותה בזהירות על השולחן הקטן.
בתוכה היו עשרות מעטפות.
נשמתי נעתקה.
על כולן היה אותו כתב יד.
כתב היד של רוברט.
הידיים שלי התחילו לרעוד.
“מאז מתי התכתבתם?”
“במשך עשרות שנים. מדי פעם.”
הסתכלתי עליו.
“רוברט אף פעם לא סיפר לי.”
ארתור הניד בראש.
“הוא לא הסתיר ממך שום קשר, אביגייל.”
“לא אמרתי שאני חושבת כך.”
“אבל חשבת על זה.”
כמעט צחקתי.
הוא צדק.
ארתור הסביר שלאחר שרוברט חזר הביתה, הם המשיכו לשמור על קשר.
לפעמים כתבו זה לזה כמה פעמים בשנה.
לפעמים חלפו שנים.
החיים התערבו.
נישואים.
ילדים.
עבודה.
חשבונות.
מחלה.
כשרוברט חלה, הוא איתר שוב את ארתור דרך חבר משותף ותיק.
ההתכתבות ביניהם נעשתה תכופה יותר.
“למה הוא אף פעם לא סיפר לי?”
ארתור הביט בקופסה.
“כי ברוב המכתבים הוא דיבר עלייך.”
קפאתי.
“עלי?”
ארתור הכניס את ידו לקופסה והוציא מעטפה.
הוא הניח אותה בזהירות על השולחן.
עליה היה כתוב שמי.
זיהיתי מיד את כתב היד.
אצבעותיי רעדו מעל המעטפה.
“למה יש לך אותה?”
“רוברט ביקש ממני לשמור עליה.”
“שתים עשרה שנים?”
ארתור הנהן.
“למה?”
הוא הביט בי.
“כי הוא קיווה שיום אחד תגיעי לאוסטרליה.”
רק הסתכלתי עליו.
ארתור סיפר לי שרוברט תמיד זכר כמה רציתי לטייל.
הוא ידע כמה פעמים דחיתי את החלומות שלי למען אחרים.
“הוא פחד שאחרי מותו תבלי את שארית חייך בטיפול בכולם חוץ מעצמך.”
הגרון שלי התכווץ.
“הוא אמר שנתת הכול,” המשיך ארתור. “את הזמן שלך. את הכסף שלך. את האנרגיה שלך.”
הורדתי את מבטי.
“הוא אמר שהיית הכי מאושרת כשאת מתכננת נסיעות שמעולם לא הצלחת לצאת אליהן.”
דמעה זלגה על לחיי.
ואז ארתור אמר משהו ששבר לי את הלב.
“רוברט כתב שהחרטה הגדולה ביותר שלו לא הייתה שלא הספיק לחיות את שנות הפרישה שלו.”
הוא עצר.
“היא הייתה שהוא עזר לך להאמין שהחיים תמיד יכולים להידחות לאחר כך.”
במשך שתים עשרה שנים האמנתי שמותו של רוברט הוא הסיבה לכך שמעולם לא נסעתי.
אבל באותו רגע, בפעם הראשונה, שאלתי את עצמי:
אולי אפילו את מותו השתמשתי כתירוץ נוסף להמשיך לחכות?
הרמתי את המעטפה.
“אני רוצה לקרוא.”
ארתור הנהן.
המעטפה עדיין הייתה סגורה.
פתחתי אותה בזהירות.
בתוכה היו ארבעה עמודים בכתב יד.
לא הצלחתי לקרוא אפילו את הפסקה הראשונה בלי להתחיל לבכות.
נאלצתי לעצור כמה פעמים.
אבל היה קטע אחד שהשאיר אותי קפואה לחלוטין.
“אביגייל,
אם את קוראת את המכתב הזה באוסטרליה, אז סוף סוף עשית את מה שדיברנו עליו במשך כל כך הרבה שנים.
ואם אני כבר לא שם איתך, אל תהפכי את הנסיעה הזאת לאנדרטה לזכרי.
תראי דברים כי את רוצה לראות אותם.”
שמתי את ידי על פי.
הדמעות המשיכו לזלוג.
המכתב המשיך:
“תאכלי משהו שאני בוודאות הייתי שונא.
תישארי במקום יפה יותר זמן ממה שצריך.
עזבי מוקדם יותר מקום שמשעמם אותך.
תוציאי כסף על עצמך בלי שתצטרכי להסביר לאף אחד למה.
הילדים שלנו אוהבים אותך, אבל אל תתני לאהבה שלך אליהם להפוך לסיבה לכך שלעולם לא תחיי שוב לפי הרצון שלך.”
נאלצתי להניח את המכתב על השולחן.
ארתור הסתובב כדי לתת לי קצת זמן.
כעבור כמה דקות המשכתי לקרוא.
“ביקשתי מארתור לשמור את המכתב הזה, כי אוסטרליה תמיד הייתה המקום שבו, בפעם הראשונה, הרגשתי שהחיים שלי באמת שייכים לי.
אולי היא תעניק לך את אותה תחושה.
ואם ארתור עדיין שם, תבקשי ממנו לקנות לך קפה.
הוא עדיין חייב לי שנים עשר דולר.”
צחקתי מבעד לדמעות.
ארתור הביט בי.
“קיוויתי שהוא כבר שכח מזה.”
צחקתי אפילו יותר.
ואז שוב התחלתי לבכות.
אבל אלה היו דמעות אחרות.
היה בהן כאב.
כמובן.
אבל הייתה בהן גם הקלה.
במשך שנים הרגשתי אשמה מוזרה בכל פעם שנהניתי ממשהו שרוברט כבר לא יכול היה לחוות.
למכור את הבית.
לטייל לבד.
לצחוק.
להיות מאושרת.
חלק ממני האמין שאם אמשיך הלאה, אשאיר את רוברט מאחור.
אבל מולי היה כתב היד שלו שאמר לי:
תמשיכי.
ארתור ואני דיברנו עד שהקפה התקרר לגמרי.
הוא סיפר לי סיפורים על רוברט שמעולם לא שמעתי.
רוברט נרדם פעם בקונצרט ג’אז.
הוא הלך לאיבוד בעיר, תוך שהוא מתעקש שהוא יודע בדיוק איפה הוא נמצא.
הוא ניסה לצלות דג מעל מדורה ובסופו של דבר הכול נפל לו על האדמה.
“הוא באמת היה כזה,” אמרתי וצחקתי.
ארתור חייך.
“לקראת הסוף הוא דיבר עלייך כל הזמן.”
הסתכלתי עליו.
“הוא ידע מי אני כשנפגשנו?”
“לא מיד.”
הוא הסביר שהוא לא ראה תמונה עדכנית שלי.
הוא התחיל לחשוד רק אחרי הפגישה השנייה שלנו, כשסיפרתי על רוברט ועל המקום שבו גרנו.
“למה לא סיפרת לי?”
ארתור הרים גבה.
“תדמייני שאת מטיילת לבד באוסטרליה וגבר זר פתאום אומר לך: ‘דרך אגב, הכרתי את בעלך ושמרתי את המכתבים שלו במשך שתים עשרה שנים’.”
חייכתי.
“זה בהחלט היה בלתי נשכח.”
“בגלל זה חיכיתי.”
ואז פניו הרצינו.
“בין היתר בגלל הציור.”
“ומה הסיבה השנייה?”
לראשונה ארתור נראה נבוך.
“רציתי לבלות יותר זמן עם אשתו של החבר הכי טוב שלי.”
הוא עצר.
“עם האישה שהוא אהב בכל ליבו.”
משהו השתנה בינינו.
אף אחד מאיתנו לא דיבר.
ארתור הניח באיטיות את ידו על השולחן, כף היד כלפי מעלה.
הבטתי בה.
ואז הנחתי את ידי בתוך ידו.
לא הרגשתי שאני בוגדת באף אחד.
לא הרגשתי שאני מחליפה את רוברט.
הרגשתי יותר כמו שני אנשים בודדים שמבינים שהחיים הפגישו אותם בדיוק ברגע שבו שניהם היו זקוקים למישהו.
נשארתי באוסטרליה שלושה שבועות יותר ממה שתכננתי.
ארתור הראה לי מקומות שתיירים כמעט לא מגיעים אליהם.
האזנו לתקליטים ישנים.
אכלנו כריכים איומים על חוף הים.
התווכחנו על סרטים.
הבטנו בשקיעות בלי צורך למלא את השקט.
יום אחד הוא לקח אותי לאגם שבו הוא ורוברט בילו כשהיו צעירים.
הבית הקטן כבר לא היה שם.
גם המזח הישן נעלם.
הנוף השתנה.
אבל האגם נשאר.
אותם מים.
אותו אופק שקט.
עמדתי לצד ארתור על הגדה.
“חשבתי שאהיה עצובה כשאגיע לכאן.”
“את?”
הבטתי במים.
“קצת.”
ואז חייכתי.
“אבל אני לא רק עצובה.”
לא ויתרתי על שאר המסע שלי.
ארתור הצטרף אליי לשני יעדים נוספים.
אחר כך המשכתי לבד.
ובפעם הראשונה בחיי הבנתי שלהיות לבד ולהיות בודדה הם לא אותו דבר.
יכולתי לשבת לבד בבית קפה.
לטייל לבד במוזיאון.
לעלות על רכבת בלי להסביר לאף אחד לאן אני נוסעת.
להיכנס למסעדה רק בגלל שריח נפלא יצא מהדלת.
יכולתי לקבל החלטות לפי מה שאני רוצה.
ויכולתי להתגעגע לרוברט בלי להרגיש אשמה על כך שאני ממשיכה לחיות.
עם הזמן הילדים שלי התחילו להתקשר שוב.
קארן הייתה הראשונה שהתנצלה.
מליסה הודתה שהעזיבה שלי גרמה לה להבין עד כמה היא תלויה בי.
לדיוויד לקח יותר זמן.
לאריק אפילו יותר.
עד שיום אחד הוא אמר:
“אני חושב שהאמנתי שאם הבית יישאר במשפחה, את תמיד תהיי שם.”
צחקתי בשקט.
“אני עדיין אמא שלך.”
ואז הוספתי:
“רק שאני לא רהיט של המשפחה.”
השתררה שתיקה ארוכה.
ואז אריק צחק.
ואני צחקתי איתו, בפעם הראשונה אחרי חודשים.
ארתור ואני המשכנו לדבר כל יום.
כעבור שישה חודשים חזרתי לאוסטרליה.
לא כי רוברט, בדרך כלשהי, שלח אותי לשם.
לא כי הילדים שלי דחקו אותי החוצה.
ולא כי ארתור היה זקוק לי.
חזרתי כי אני רציתי בכך.
כשיצאתי מאולם הנוסעים בשדה התעופה, ראיתי את ארתור.
הוא החזיק חתיכת קרטון קטנה.
היה כתוב עליה:
“אביגייל — אני עדיין חייב לך קפה!”
צחקתי כל כך שהתחלתי לבכות.
הוא חיבק אותי.
וברגע ההוא, כשעמדתי שם עם המזוודה שלי לצדי, משהו התבהר לי.
לא התחלתי חיים חדשים.
סוף סוף חייתי את החיים שדחיתי במשך עשרות שנים.
אני עדיין מטיילת.
לפעמים עם ארתור.
לפעמים לבד.
הציור תלוי עכשיו בדירה הקטנה שאנחנו חולקים חלק מהזמן.
לידו נמצא המכתב של רוברט.
ומתחתיהם נמצאת הקבלה על הקפה שארתור קנה לי כשחזרתי.
בדיוק שנים עשר דולר.
בגיל שישים ותשע חשבתי שאם אמכור את הבית שלי, אפנה עורף לכל מה שבניתי.
טעיתי.
לא הפניתי עורף לחיים הישנים שלי.
סוף סוף התחלתי ללכת לעבר החיים שלי.
בקצה השני של העולם מצאתי חלק מהאיש שאהבתי במשך רוב חיי הבוגרים.
מצאתי חברות שלא ידעתי בכלל שהייתה קיימת.
מצאתי גבר שהבין את האבל בלי לצפות ממני לשכוח.
ובאופן בלתי צפוי לחלוטין, מצאתי גם עתיד שמעולם לא העזתי לדמיין.
במשך רוב חיי ראיתי ב”יום אחד” מקום שיגיע אליי מתישהו.
אבל “יום אחד” לא מגיע.
אנחנו צריכים להתחיל ללכת אליו.
בגיל שישים ותשע סוף סוף עשיתי זאת.
וכשאני מביטה עכשיו לאחור, אני מבינה שהמתנה הגדולה ביותר שרוברט נתן לי לא הייתה הציור.
לא היה זה המכתב.
אפילו לא הזיכרונות.
זו הייתה הרשות.
הרשות להפסיק לחכות.
הרשות להוציא כסף גם על עצמי.
הרשות לצחוק שוב.
הרשות לאהוב את החיים בלי רגשות אשמה, ובו בזמן להמשיך לאהוב את החיים שאיבדתי.
ואולי יותר מכול, הוא לימד אותי שלהמשיך קדימה לא אומר להשאיר מישהו מאחור.
לפעמים, דווקא משום שאנחנו ממשיכים קדימה, אנחנו לוקחים אותם איתנו.
