״את חייבת לטפל בדודה החולה שלי!״ – ציווה עליי בעלי. למחרת בבוקר, דווקא הוא התחנן לעזרה.
״את חייבת לטפל בדודה החולה שלי!״ אמר איגור בכעס, והטיח את המפתחות שלו על שולחן המטבח בעוצמה כזאת שהצליל המתכתי הדהד בכל הדירה.
הסתכלתי עליו בשקט.
היינו נשואים כבר חמש שנים, אבל באותו רגע הרגשתי כאילו אני רואה אדם זר לחלוטין.
״מה זאת אומרת, חייבת?״ שאלתי.
איגור הביט בי בזלזול.
״בדיוק מה שאמרתי. דודה זינאידה ארקדייבנה חולה. היא צריכה שמישהו יהיה איתה כל הזמן. את הרי ממילא בבית כל היום.״
״אני עובדת.״
הוא צחק.
״עובדת?״
״כן.״
״מה בדיוק את עושה? יושבת בפיג’מה ליד המחשב ומקלידה כל היום? אל תצחיקי אותי, אנה. אני מפרנס את המשפחה הזאת. יש לי תפקיד רציני, אחריות, אנשים שעובדים תחתיי. ואת יכולה לפחות פעם אחת לעשות משהו מועיל.״
שתקתי.
איגור היה מנהל אזורי בחברת בנייה גדולה. הוא אהב לספר לכולם כמה הוא מצליח, כמה הוא חשוב וכמה אנשים תלויים בהחלטות שלו.
אבל הוא לא ידע דבר אחד.
אני לא הייתי סתם אישה שיושבת בבית בפיג’מה ומקלידה.
בסתר ממנו עבדתי כמבקרת ראשית בחברת ייעוץ פיננסי גדולה.
ובמשך החודשים האחרונים הצוות שלי ביצע ביקורת מקיפה בסניף שאיגור ניהל.
בהתחלה לא חשדתי בו.
אבל ככל שהבדיקה התקדמה, התמונה נעשתה ברורה יותר.
חברות פיקטיביות.
חשבוניות מזויפות.
מחירים מנופחים לחומרי בנייה.
חשבונות בנק סודיים.
והעברות של מיליוני רובלים.
הכסף נעלם במשך חודשים.
והחתימות במסמכים הובילו שוב ושוב לאיגור.
היו לי מספיק ראיות כדי להבין בדיוק מה הוא עושה.
אפילו שקלתי להזהיר אותו.
הרי למרות הכול הוא היה בעלי.
אבל באותו ערב, כשעמד מולי וקרא לעבודה שלי ״משחק בפיג’מה״, משהו בתוכי השתנה.
פתחתי את המחשב.
עברתי שוב על הדוחות.
ואז שלחתי את התיק המלא למנכ״ל החברה, יחד עם המלצות ברורות: להשעות את איגור באופן מיידי, להקפיא את החשבונות הרלוונטיים ולהעביר את החומר לרשויות.
אחר כך סגרתי את המחשב והלכתי לישון.
למחרת בבוקר הטלפון של איגור צלצל.
הוא ענה.
״מה?״
פניו השתנו.
״לא… רגע. אתם לא יכולים לעשות את זה.״
הוא הקשיב עוד כמה שניות.
״אני המנהל האזורי! אתם לא יכולים פשוט…״
הוא השתתק.
הטלפון החליק מידו.
״מה קרה?״ שאלתי, למרות שכבר ידעתי.
הוא הביט בי בפנים לבנות.
״השעו אותי.״
לא אמרתי דבר.
״הם סגרו לי את המשרד. האבטחה לקחה את המחשב. הם לקחו את כל המסמכים.״
הוא בלע רוק.
״הם אומרים שיש חשד למעילה. שהם פותחים נגדי הליך פלילי.״
הבטתי בו בשקט.
ואז הוא התקרב אליי.
״אנה… אני צריך כסף לעורך דין. תני לי. אני אחזיר לך.״
״לא.״
״מה זאת אומרת לא?״
חייכתי חיוך קטן.
״אתה הרי אמרת שאני רק יושבת בבית בפיג’מה ומקלידה. אולי העבודה שלי בכל זאת שווה משהו.״
איגור הביט בי בחוסר הבנה.
״מה את רוצה לומר?״
״כלום.״
לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהבית.
נסעתי לביתה של זינאידה ארקדייבנה.
כשהיא פתחה את הדלת, היא הסתכלה עליי במשך כמה שניות.
״איפה איגור?״
״הוא לא הגיע.״
היא חייכה.
״כמובן שלא.״
נכנסתי פנימה.
״אני רוצה לדבר איתך על משהו,״ אמרתי.
היא התיישבה בכורסה.
״אני כבר יודעת.״
״מה את יודעת?״
״שאיגור הסתבך.״
הופתעתי.
״איך?״
״כי אני מכירה אותו מאז שהיה ילד. הוא תמיד ידע לשקר כשזה היה נוח לו.״
היא עצרה לרגע.
״את יודעת למה הוא כל כך התעקש שתבואי לטפל בי?״
הנדתי בראשי.
״הוא רצה שאשאר תלויה בו,״ אמרה. ״אבל בעיקר הוא חשב שיום אחד הוא יירש את הדירה שלי.״
הסתכלתי עליה בתדהמה.
״לפני חודש שיניתי את הצוואה,״ המשיכה. ״הדירה, הספרים והציורים שלי יעברו לעמותה שעוזרת לילדים. איגור לא יקבל דבר.״
היא פתחה מגירה והוציאה טבעת כסף ישנה.
״קחי.״
״אני לא יכולה.״
״את יכולה.״
היא הניחה את הטבעת בכף ידי.
״פעם חשבתי לתת אותה לאשתו של איגור. אבל מעולם לא חשבתי שאת ראויה לה. עכשיו אני מבינה שטעיתי. שמרתי אותה כל השנים בשביל האדם הלא נכון.״
הרגשתי דמעות בעיניים.
לקחתי את הטבעת וחזרתי הביתה.
איגור חיכה לי.
״איפה הכסף?״ שאל מיד.
הסתכלתי עליו.
״לא יהיה כסף.״
״אנה, את לא מבינה! אני צריך עורך דין! הם רוצים להרוס לי את החיים!״
״אני מבינה מצוין.״
״אז תעזרי לי!״
הנחתי את התיק על השולחן.
״אני הייתי חלק מצוות הביקורת שבדק את החברה שלך.״
איגור קפא.
״מה?״
״מצאנו את החברות הפיקטיביות. את החשבוניות המזויפות. את המחירים המנופחים. עקבנו אחרי העברות הכספים ומצאנו מיליונים שנעלמו.״
הוא הביט בי כאילו איבד את היכולת לדבר.
״את…״
״כן. אני שלחתי את הדוח למנכ״ל. אישית.״
הוא התיישב בכבדות על הכיסא.
״אבל… את… את הרי רק…״
״אשת הפיג’מה?״ השלמתי עבורו.
הוא לא ענה.
״את מסמכי הגירושים תקבל מעורך הדין שלי,״ אמרתי. ״לגבי הרכוש המשותף, בית המשפט יחליט.״
לקחתי את התיק שלי.
לפני שיצאתי, הסתכלתי שוב על טבעת הכסף שבידי.
במשך חמש שנים חשבתי שאני חיה את החיים שלי.
רק באותו ערב הבנתי שחייתי את החיים שמישהו אחר תכנן עבורי.
ועכשיו, בפעם הראשונה מזה חמש שנים, הרגשתי שהחיים שלי באמת מתחילים.
