בגיל 80 התאהבתי שוב.
אם מישהו היה אומר לי כמה שנים קודם לכן שיום אחד גבר בן עשרים יהיה בעלי, כנראה שהייתי פורצת בצחוק.
בגיל שמונים כבר הייתי משוכנעת שאני יודעת בדיוק איך ייראו שארית חיי. אחרי מות בעלי, חייתי לבדי כמעט עשר שנים. מבחינה כלכלית לא היה חסר לי דבר: היה לי בית ענק, כמה דירות, חסכונות, השקעות, ויכולתי לנסוע לכל מקום שרציתי.
מבחוץ, החיים שלי נראו מושלמים.
אבל בערבים, כשסגרתי את דלת הכניסה מאחוריי, תמיד חיכה לי אותו דבר: השקט.
החדרים הריקים בבית הגדול, המסדרונות הארוכים והתצלומים הישנים שתלו על הקירות הזכירו לי שוב ושוב שהאדם שאיתו חלקתי את חיי במשך עשרות שנים כבר לא היה לצדי.
בהתחלה הבדידות לא הפריעה לי.
נפגשתי עם חברות, נסעתי לטייל, עסקתי בצדקה, יצאתי למסעדות ולכולם אמרתי:
— אני מאושרת לגמרי לבד.
עד שבערב אחד, באירוע צדקה, הוא הופיע.
הוא היה צעיר, נאה ומתחשב בצורה יוצאת דופן.
כשראה אותי ליד המדרגות, הוא מיד ניגש אליי.
— אפשר לעזור לך?
הוא הושיט לי את ידו, ואני אחזתי בה.
אחר כך הוא בילה כמעט את כל הערב לצדי. דיברנו על נסיעות, ספרים, החיים והחלומות שלנו. בשלב מסוים כבר לא שמתי לב אפילו להבדל העצום בגיל בינינו.
ואז חייכתי.
— כנראה שיהיה לך מעניין יותר לדבר עם בחורה בגילך.
הוא הביט בי.
— לא מעניין אותי בן כמה אדם. מעניין אותי איזה אדם הוא.
אני לא יודעת למה המשפט הפשוט הזה השפיע עליי כל כך.
אולי מפני שאחרי זמן רב כל כך, מישהו סוף סוף לא ראה בי רק אלמנה קשישה, אלא פשוט אישה.
למחרת קיבלתי ממנו הודעה.
ואחריה עוד אחת.
עד מהרה הוא כתב לי מדי יום.
הוא שלח לי פרחים, לקח אותי לארוחות ערב, ולפעמים הגיע רק כדי לומר:
— התגעגעתי אלייך.
ואני, לאט-לאט, התחלתי שוב להרגיש כמה טוב לדעת שמישהו מחכה לך.
כשהקשר בינינו התחיל להיות רציני יותר, ניסיתי כמה פעמים לסיים אותו.
ערב אחד ישבנו במרפסת. השמש כבר שקעה מעבר לאופק, ובגינה נדלקו האורות.
— אנחנו לא יכולים להמשיך כך — אמרתי.
— למה?
— כי אני בת שמונים. ואתה בן עשרים. בעוד עשר שנים אני אהיה בת תשעים, ואתה רק בן שלושים. יום אחד אתה תתחרט על זה.
הוא אחז בידי.
— הגיל שלך לא משנה לי. אני רוצה אותך.
— עכשיו אתה אומר את זה.
— אני תמיד אגיד את זה.
הוא הביט ישר בעיניי.
— אני אוהב אותך.
ואני האמנתי לו.
כמה חודשים לאחר מכן הוא הציע לי נישואים.
חברותיי ניסו לשכנע אותי לוותר.
— את בטוחה שהוא לא רוצה רק את הכסף שלך?
— תחשבי טוב לפני שיהיה מאוחר מדי!
אבל אני לא הקשבתי להן.
האמנתי שסוף סוף מצאתי מישהו שבאמת אוהב אותי.
התחתנו.
ביום החתונה הרגשתי שחיים חדשים מתחילים עבורי. כשבעלי נישק אותי ולחש:
— מעכשיו נהיה יחד לנצח,
חייכתי באושר.
כמה שבועות לאחר מכן הוא הציע את ירח הדבש.
— בואי נשכור יאכטה — אמר. — רק שנינו, הרחק מכולם. כמה ימים בים.
זה נשמע לי כמו רעיון נפלא.
יומיים ראשונים באמת היו כמו חלום.
בבוקר אכלנו יחד ארוחת בוקר על הסיפון, אחר הצהריים הבטנו בים, ובערב טיילנו וצפינו בשקיעה.
בעלי חיבק אותי.
— מעולם בחיי לא הייתי מאושר כל כך.
הנחתי את ראשי על כתפו.
לא היה לי מושג שהוא כבר החליט להרוג אותי.
ביום השלישי התרחקנו מאוד מהחוף.
הים היה רגוע, השמש זרחה, והמים הכחולים סביבנו כמעט סנוורו.
בבוקר בעלי חייך אליי.
— בואי. אני רוצה להראות לך משהו יפה.
ניגשתי אל דופן היאכטה.
— תסתכלי למטה! — הוא אמר מאחוריי.
התכופפתי.
ברגע הבא שתי ידיים חזקות דחפו אותי מאחור.
עברתי מעל המעקה.
ונפלתי למים הקפואים.
כשעליתי אל פני המים, מתנשפת, הסתכלתי למעלה.
בעלי עמד על הסיפון.
הוא לא זז.
הוא לא זרק אליי גלגל הצלה.
הוא רק הביט בי.
— הצילו! — צעקתי.
הוא לא ענה.
הוא התניע את המנוע.
היאכטה החלה להתרחק באיטיות.
ואז הבנתי.
זו לא הייתה תאונה.
הוא רצה להרוג אותי.
— אמרת שאתה אוהב אותי! — צרחתי.
הוא הביט בי.
— אני מצטער.
ואז הסתובב.
היאכטה התרחקה יותר ויותר מהר.
ואני נשארתי לבדי באמצע הים האינסופי.
הוא חשב שאני מתה.
הוא חשב שהוא יחזור הביתה, ישחק את תפקיד הבעל האבל, ואז יקבל את ההון שלי.
אבל היה דבר אחד שהוא לא ידע.
בעלי הראשון היה חובב שיט מושבע במשך עשרות שנים. כמעט בכל קיץ בילינו בים, והוא לימד אותי איך לשחות במים פתוחים, איך להישאר רגועה במצב חירום ואיך להשתמש בציוד ההצלה של סירה.
לפני שיצאנו לדרך, הבחנתי ברפסודת הצלה קטנה שהייתה מחוברת לחלק החיצוני של היאכטה.
כשבעלי דחף אותי, היאכטה עדיין המשיכה לנוע באיטיות במשך כמה שניות.
ראיתי חבל משתלשל.
תפסתי אותו בכל כוחי.
בעלי לא הבחין בי.
הידיים שלי כאבו, האצבעות שלי החליקו, אבל לא שחררתי.
בסופו של דבר הגעתי למנגנון שהיה מחובר לרפסודת ההצלה ומשכתי בידית.
הרפסודה התנפחה בתוך שניות.
נאחזתי בה.
נסחפתי בים במשך שעות.
היה לי קר, הייתי מותשת, וכמה פעמים חשבתי שאני כבר לא מסוגלת להמשיך.
ואז הבחינה בי הצוות של ספינת דיג.
הייתי בחיים.
כשגעתי לחוף, המשטרה כבר חיפשה אותי.
בינתיים, בעלי סיפר לכולם שנפלתי בטעות לים ושהוא ניסה נואשות להציל אותי.
אבל אני שתקתי.
ביקשתי מהשוטרים שבינתיים לא יספרו לו שאני בחיים.
באותו ערב הוא חזר הביתה.
כנראה חשב שעכשיו יש רק מכשול אחד בינו לבין ההון שלי: הזמן.
הוא פתח את דלת הכניסה.
נכנס לסלון.
וקפא במקומו.
על השולחן היו שני צלחות.
שתי כוסות.
בקבוק יין.
ובמרכז הייתה תמונת החתונה שלנו.
בצדו השני של השולחן ישבתי אני.
בחיים.
כל הצבע נעלם מפניו של בעלי ברגע אחד.
— את…
חייכתי.
— כן. אני.
הוא לא הצליח לומר דבר.
הוא רק הביט בי.
הרמתי באיטיות את הכוס שלי.
— תמיד אמרת שעבורכם הגיל לא משנה.
בעלי נסוג צעד לאחור.
— אני חשבתי ש…
— אני יודעת מה חשבת.
הנחתי את הכוס על השולחן.
— חשבת שאישה בת שמונים תהיה מטרה קלה.
השתררה דממה.
ואז המשכתי בשקט:
— אבל שכחת דבר אחד. חייתי שמונים שנה בעולם הזה. כבר ראיתי שקרים, בגידה ותאוות בצע. ולמדתי שאסור אף פעם לזלזל במישהו שחי מספיק זמן כדי שלא יהיה קל להוליך אותו שולל.
באותו רגע הדלת שמאחוריו נפתחה.
שני שוטרים נכנסו.
אחד מהם הוציא את האזיקים.
בעלי הסתובב באיטיות.
סוף סוף הוא הבין שהתוכנית שלו נכשלה.
הוא חשב שהשאיר אותי למות בים.
הוא חשב שייקח ממני את כל מה שהיה לי.
הוא חשב שיהיה קל להיפטר מאישה מבוגרת.
אבל באותו ערב לא החיים שלי הסתיימו.
השקרים שלו הסתיימו.
