– גם אצלנו במשפחה הופיעה עכשיו אחת שחיה על חשבון אחרים – הכריזה תמרה ויטאלייבנה, בזמן שהעמיסה לעצמה עוד תפוחי אדמה על הצלחת. – היא יושבת בבית כל היום, בזמן שהבן שלי קורע את עצמו בעבודה.
אליה הניחה לאט את המזלג.
כבר שלושה ימי ראשון ברציפות הם ניהלו בדיוק את אותו ויכוח.
– תמרה ויטאלייבנה, אני עובדת. פשוט מהבית.
– זה לא נקרא לעבוד – נפנפה חמותה בידה בביטול. – עבודה היא כשאת קמה בבוקר עם השעון המעורר, מתלבשת ויוצאת לאנשהו. לא כשאת יושבת בפיג’מה מול המחשב.
איגור זז בכיסאו, אבל לא אמר דבר.
אליה כבר הכירה היטב את התנועה הזאת.
בכל פעם שאמו תקפה אותה, בעלה היה עושה בדיוק את אותו הדבר. כאילו לפתע הפך לבלתי נראה, בתקווה שאם ישתוק מספיק, הסכסוך פשוט ייעלם מעצמו.
שש שנים קודם לכן אליה עדיין עבדה במשרד. באותה תקופה תמרה לא התלוננה עליה בכלל.
שנתיים אחרי החתונה שלהם, החברה עברה לעבודה מרחוק. המשכורת של אליה לא ירדה. להפך, עם הזמן היא אפילו התחילה להרוויח יותר.
אבל בעיניה של חמותה, מהרגע שבו אליה הפסיקה להגיע למשרד, היא הפסיקה להיות “אישה שבאמת עובדת”.
מה שתמרה תמיד שכחה לציין היה דבר אחד.
לפני שנתיים, כשיצאה לפנסיה והתחילה להתלונן שהקצבה שלה בקושי מספיקה לאוכל, אליה הייתה זו שהתחילה לעזור לה.
לא פעם אחת.
לא מדי פעם.
כל חודש.
תמרה סיפרה שתרופות לחץ הדם שלה התייקרו ושלא נשאר לה מספיק כסף גם להוצאות הדירה.
איגור ביקש מאליה לעזור.
והיא עשתה זאת בלי לחשוב פעמיים.
היא הגדירה העברה אוטומטית מחשבון הבנק שלה.
18,000 רובל בחודש.
בכל שני לחודש.
במשך שנתיים.
היא לא שכחה אפילו פעם אחת.
אף פעם לא איחרה.
ואף פעם לא שמעה על כך “תודה”.
– השכנה שלי ולנטינה, למשל, עדיין עובדת בשתי משמרות בדואר – המשיכה תמרה. – והיא גם כבר לא צעירה. זאת עבודה!
אליה חייכה חיוך קלוש.
– אז מה אני עושה?
– את? – תמרה בחנה אותה מכף רגל ועד ראש. – יושבת עם נעלי בית מול הלפטופ.
– בחודש שעבר הרווחתי 140,000 רובל.
תמרה משכה בכתפיה.
– במחשב אפשר לכתוב כל מספר שרוצים.
אליה פשוט הביטה בה במשך כמה שניות.
ואז הבינה שאין שום טעם לנסות להוכיח לה משהו.
תמרה לא הסתכלה על המספרים.
מבחינתה, עבודה הייתה רק דבר שגרם לאדם לחזור הביתה בערב עם פנים עייפות.
– דרך אגב – המשיכה החמות – מתי בפעם האחרונה עזרת לי במשהו, חוץ מלהעביר לי כסף?
ידה של אליה התכווצה מתחת לשולחן.
כבר שנתיים היא עזרה לה בכל חודש.
והיא אפילו לא פעם אחת שמעה את המילה האחת שאולי הייתה גורמת לכל הדברים להישמע אחרת.
“תודה.”
– אני לא חייבת להעביר לך כסף – אמרה לבסוף בשקט. – אני עושה את זה כי את זקוקה לו.
תמרה נחרה בבוז.
– עכשיו גם את זה את מטיחה בי?
אליה לא ענתה.
באותו ערב, בדרך הביתה, איגור אחז בידה.
– אל תכעסי על אמא שלי.
– זו לא הפעם הראשונה.
– אני יודע.
– היא אמרה את זה כבר שלוש פעמים.
איגור נאנח בכבדות.
– אני אדבר איתה.
אליה הביטה מבעד לחלון בבתים שחלפו על פניהם.
הוא כבר דיבר איתה שלוש פעמים.
ושום שיחה לא שינתה דבר.
—
שבוע לאחר מכן איגור סיפר שביום שישי יהיה ברביקיו אצל חברים שלהם.
– גם אמא שלי תבוא – הוסיף.
אליה הרימה גבה.
– הזמינו אותה?
– למעשה… היא שמעה שאנחנו הולכים ושאלה אם היא יכולה להצטרף.
אליה רק הנהנה.
היא לא רצתה עוד מריבה.
היא חשבה שפשוט תסבול את הערב הזה איכשהו.
היא לא ידעה שבאותו יום שישי תמרה תחזור מול כולם בדיוק על הדברים שאליה שמעה בבית במשך שלושה שבועות.
בברביקיו היו בערך חמישה עשר אנשים.
קוסטיה ואשתו אירחו. בשר נצלה על הגריל, ילדים התרוצצו בגינה והמבוגרים שוחחו.
אליה בדיוק הניחה קערת סלט על השולחן כששמעה את קולה של תמרה.
– תגידי, איפה בעלך עובד?
– במפעל – ענתה אשתו של קוסטיה.
– אה, זה כבר משהו! – הנהנה תמרה. – גם הבן שלי באמת עובד. רק שלצערי אשתו…
אליה קפאה במקומה.
– …יושבת בבית וטוענת שהיא עובדת.
השיחות סביבן הלכו ודעכו.
אבל תמרה לא עצרה.
– לדעתי אלה פשוט חיים נוחים. נעלי בית, לפטופ, קפה. ובינתיים הבן שלי עובד גם בשבילה.
מישהו כחכח במבוכה.
איגור עמד ליד הגריל והעמיד פנים שאינו שומע.
אליה הניחה את קערת הסלט.
– תמרה ויטאלייבנה.
האישה הסתכלה עליה.
– כן?
– את יודעת כמה היו עולים לך החיים בכל חודש בלי העזרה שלי?
פניה של תמרה השתנו.
– מה את אומרת?
– כבר שנתיים אני מעבירה לך 18,000 רובל בכל חודש.
הגינה כולה השתתקה.
– העברתי 24 פעמים. זה בסך הכול 432,000 רובל.
תמרה החווירה.
– לא היית צריכה להגיד את זה מול כולם…
– את קראת לי פרזיטית מול כולם.
קולה של אליה רעד.
– אז אני רק מסבירה שה”אישה שיושבת בבית בנעלי בית” הזאת משלמת כבר שנתיים על התרופות שלך ועל חלק מהוצאות הדירה שלך.
תמרה לא ענתה.
איגור ניגש אליה ואמר לה משהו בשקט.
מאותו רגע היא נמנעה מאליה במשך כל הערב.
אבל בדרך הביתה איגור כבר לא הצליח להתאפק.
– למה היית חייבת להגיד את זה מול כולם?
אליה הסתכלה עליו.
– דיברתי איתה שלוש פעמים בפרטיות. שלוש פעמים ביקשתי ממנה להפסיק. היא לא הפסיקה.
– היא אמא שלי.
– ואני אשתך.
איגור השתתק.
שבוע לאחר מכן תמרה שלחה הודעה בקבוצה המשפחתית.
“ביום ההולדת של איגור אני רוצה להגיד כמה מילים מול כל המשפחה.”
אליה קראה אותה פעמיים.
היא כבר חשדה שזה לא יהיה נאום ברכה נחמד.
ביום הולדתו של איגור ישבו עשרה אנשים סביב השולחן.
תמרה תפסה את מקומה מההתחלה כאילו היא בעלת הבית.
חצי השעה הראשונה עברה בשקט.
ואז תמרה הרימה את הכוס.
– אני רוצה להרים כוסית לבן שלי.
כולם חייכו.
– לאיש שנושא לבדו את כל המשפחה על הכתפיים שלו.
אליה כבר ידעה מה עומד להגיע.
– חבל רק שאשתו בכלל לא עוזרת לו.
החדר השתתק.
– אמא, אל תתחילי – אמר איגור.
– למה? – שאלה תמרה. – אני משקרת?
אליה הסתכלה עליה.
– איגור עובד. ואני יושבת בבית. זה מה שאת רוצה להגיד?
– בדיוק.
אליה הוציאה לאט את הטלפון.
– בסדר.
היא פתחה את אפליקציית הבנק.
– אז גם אני אגיד את האמת.
פניה של תמרה התקשו.
– כבר שנתיים אני מעבירה לך 18,000 רובל בכל חודש. במשך 24 חודשים זה 432,000 רובל.
– אני לא ביקשתי…
– בטח שביקשת.
קולה של אליה היה עכשיו רגוע לחלוטין.
– ואני העברתי לך כל חודש. גם כשלא אמרת תודה. גם כשקראת לי פרזיטית. גם כשאמרת שמה שאני עושה לא נחשב עבודה.
המשפחה ישבה בשקט.
אליה פתחה את ההגדרה של ההעברה האוטומטית.
– את יודעת מה? אם לדעתך אני הפרזיטית, אז את לא צריכה את הכסף שלי.
שתי לחיצות.
ההעברה האוטומטית בוטלה.
תמרה הביטה בה בהלם.
אליה פתחה את רשימת אנשי הקשר.
מצאה את השם של תמרה.
וחסמה אותה.
ואז הסתכלה על איגור.
– נראה, יקירי, איך אמא שלך תסתדר בלי הכסף שלי.
היא הניחה את הטלפון על השולחן.
תמרה קמה.
– את לא יכולה לעשות את זה!
– אני יכולה. וכבר עשיתי.
– אני מקבלת כסף מבעלי!
אליה הנהנה.
– אז תבקשי אותו מבעלך.
פניה של האישה האדימו.
– אישה כפויה טובה!
– אולי.
אליה שתקה לרגע.
– אבל אני לא אממן יותר אדם שמשפיל אותי בפומבי ובמקביל מקבל את העזרה שלי.
תמרה חטפה את התיק שלה ויצאה בסערה.
הדלת נטרקה מאחוריה בעוצמה כזאת שהכוסות בארון הזכוכית צלצלו.
—
למשך כמה שניות אף אחד לא אמר דבר.
ואז איגור שאל בשקט:
– באמת חסמת אותה?
– כן.
– לתמיד?
– עד שהיא תתנצל, כן.
איגור הוריד את ראשו.
– היא אמא שלי.
– אני יודעת.
קולה של אליה לא היה כועס.
– אבל אני אשתך. וכבר שנתיים אני עוזרת לאמא שלך, בזמן שהיא ממשיכה להשפיל אותי.
איגור לא ענה.
—
עברו שבועיים.
תמרה לא התקשרה לאליה אפילו פעם אחת.
גם לא שלחה לה הודעה.
אבל בקבוצה המשפחתית הופיעה הודעה ארוכה על “כלות כפויות טובה”, “אימהות נטושות” ועל כך ש”אשתו של גבר לא יכולה להחליט מי יעזור לאמא שלו”.
כמובן, בני המשפחה התחלקו לשני מחנות.
היו כאלה שחשבו שאליה הרחיקה לכת.
אחרים אמרו שהגיע הזמן שהיא תציב גבול.
מאז איגור נסע לבדו לבקר את אמו בכל שבת.
ערב אחד, כשחזר הביתה, הוא עמד זמן רב בכניסה ואז אמר:
– אמא אמרה שאת צריכה לדבר איתה.
אליה סגרה את הלפטופ.
– קודם שתתנצל.
– היא לא תתנצל.
– אז אין לנו על מה לדבר.
– היא גאה מדי.
אליה חייכה קלות.
– גם אני.
היא הסתובבה שוב אל המחשב והמשיכה לעבוד.
עכשיו כבר לא היה אכפת לה אם מישהו חושב שזו “עבודה אמיתית”.
היא ידעה בדיוק כמה העבודה שלה שווה.
והיא גם ידעה שיש גבולות שמישהו צריך סוף סוף להציב.
ונשארה רק שאלה אחת:
האם אליה הרחיקה לכת כשעצרה מול כל המשפחה את התמיכה הכספית בחמותה וחסמה אותה — או שאחרי שנתיים של עזרה וכל כך הרבה השפלות, הייתה לה הזכות סוף סוף לומר: “די”?
