“בזהירות עם הקופסה הזאת, אדוני! אם עכשיו תשבור לי את האגרטל הסיני מתקופת שושלת מינג על המשקוף, אתה תשלם עליו!” נשמע לפתע קולה הנשי והפקודי של אישה מתוך אולם הכניסה של הדירה שלי.
“ואדים, תגיד כבר לסבל שלך שיוריד את הנעליים בכניסה. אני רק נכנסת לדירה, וכבר כל האנרגיה כאן נהרסת בגלל לכלוך!”
עצרתי במקום.
עמדתי מול הדלת הפתוחה של הדירה שלי והרגשתי כאילו מישהו היכה בי בפטיש.
האישה שעמדה באמצע הסלון לבשה חלוק משי בצבע שמפניה, שיערה היה מסודר בקפידה, ובידה החזיקה כוס שמפניה כאילו היא בעלת הבית.
לידה עמד ואדים.
בעלי.
הוא הסתכל עליי כאילו ראה רוח רפאים.
“אלנה?!”
“כן,” אמרתי בשקט. “אלנה.”
הסתכלתי סביבי.
ארגזים בכל מקום.
מנורת רצפה חדשה.
כורסה ורודה ענקית.
פרחים מלאכותיים באגרטלים.
אפילו התמונות מהחתונה שלנו כבר לא היו על הקיר.
במקומן תלתה האישה הזאת תמונה ענקית של זוג רוקד על חוף ים.
“מי זאת?” שאלתי.
ואדים פתח את הפה, אבל לא יצא ממנו קול.
האישה הסתכלה עליי בזלזול.
“ואדים, מי זאת?”
הוא בלע רוק.
“זו… זו אשתי.”
האישה קפאה.
“מה?”
“אלנה היא אשתי.”
היא הסתכלה עליו, אחר כך עליי, ואז שוב עליו.
“אתה אמרת שאתה גרוש.”
“אני…”
“אתה אמרת שהדירה הזאת שלך.”
ואדים העביר את ידו על המצח.
“מרגריטה, תני לי להסביר.”
“אני מחכה.”
חייכתי חיוך קטן.
“גם אני.”
מרגריטה הסתכלה סביב.
“את באמת גרה כאן?”
“כן.”
“כלומר… הדירה שלך?”
“כן.”
ואדים מיהר להתערב.
“אלנה, אל תעשי סצנה. הרי את יודעת שהדירה שלנו.”
“הדירה שלנו?”
הסתכלתי עליו.
“באמת?”
הוצאתי את הטלפון מהתיק ופתחתי את המסמכים.
“הדירה רשומה על שמי. קניתי אותה עוד לפני שהכרנו. יש לי את כל המסמכים.”
מרגריטה לקחה נשימה עמוקה.
“ואדים…”
“מרגריטה, תירגעי.”
“אתה אמרת לי שהדירה שלך.”
“חשבתי…”
“חשבת?”
היא הצביעה על הכורסה הוורודה.
“אתה אמרת לי לבחור את הצבע!”
“אני יודע.”
“אתה אמרת לי שאנחנו מתחילים כאן חיים חדשים.”
ואדים שתק.
הסתכלתי עליו.
פתאום כל הדברים שלא הסתדרו לי בחודשים האחרונים התחברו.
השיפוץ היקר.
מכונת הקפה החדשה.
כיסא העיסוי.
הטענה שלו שהוא חבר במועדון גולף.
המכונית היוקרתית שאמר שהיא של החברה.
והתפקיד המפואר שלו כ”מנהל אזורי”.
פתאום הכול נראה מגוחך.
“אתה רוצה שאספר לה גם במה אתה באמת עובד?” שאלתי.
ואדים החוויר.
“אלנה, בבקשה.”
“לא.”
הסתכלתי על מרגריטה.
“הוא לא מנהל אזורי.”
היא הביטה בו.
“אז מה הוא?”
“בפועל? הוא מוכר ציוד סניטרי ומוצרי אינסטלציה זולים.”
מרגריטה מצמצה.
“מה?”
“והמכונית היוקרתית?”
“של החברה,” אמר ואדים במהירות.
“והדירה?”
“של אלנה,” אמר הסבל שעמד ליד הדלת.
כולנו הסתכלנו עליו.
הוא משך בכתפיו.
“מה? אני רק אומר את האמת.”
מרגריטה הסתובבה אל ואדים.
“גם אמרת לי שאתה גרוש כבר שנתיים.”
ואדים שתק.
“וגם אמרת שאתה קונה את הדירה הזאת בשבילי.”
“אני רציתי…”
“אתה רצית להרשים אותי עם דירה ששייכת לאשתך?”
השתררה דממה.
הסבל, סרגיי, השתעל במבוכה.
“אם כבר מדברים על הדירה, גברתי, איפה לשים את הארגזים?”
מרגריטה הסתכלה עליו.
“תשים אותם בחוץ.”
“כולם?”
“כולם.”
ואדים מיהר להתערב.
“מרגריטה, רגע!”
היא הורידה את טבעת המפתח שהייתה תלויה על אצבעה והניחה אותה על השולחן.
“אני לא נשארת כאן.”
“לאן תלכי?”
“לא משנה.”
היא הסתובבה אליי.
“אני מצטערת. באמת לא ידעתי.”
הנהנתי.
“אני מאמינה לך.”
היא לקחה את התיק שלה.
ואז נעצרה ליד אחד הארגזים.
“אגב, הכסף ששילמתי לסבל…”
היא פתחה את אחת המעטפות שהייתה מונחת על השולחן.
בתוכה היה סכום כסף גדול.
ואדים מיהר קדימה.
“אל תיגעי בזה!”
מרגריטה הרימה גבה.
“זה כסף לחופשה שלכם בטורקיה?”
ואדים שתק.
היא חייכה חיוך מר.
“מצוין.”
היא ספרה את הכסף, נתנה לסרגיי את הסכום שהיה חייב לו, ואת השאר החזירה לשולחן.
“זה מספיק בשביל העבודה?”
סרגיי הנהן.
“בהחלט.”
מרגריטה הסתכלה על ואדים בפעם האחרונה.
“תמחק את המספר שלי.”
“מרגריטה…”
“ואל תתקשר אליי.”
היא יצאה מהדירה.
הדלת נסגרה.
ואדים נשאר באמצע הסלון.
הוא הסתכל עליי.
“אלנה…”
“מה?”
“את יכולה לעזור לי?”
צחקתי.
“אני?”
“אמא שלי תעזור לי.”
“לא הייתי בונה על זה.”
הוא התקשר לאמו.
שמעתי רק את הצד שלו בשיחה.
“אמא, אני צריך קצת כסף.”
שתיקה.
“לא, זה לא מה שאת חושבת.”
עוד שתיקה.
“אמא…”
ואז הוא התיישב על הכורסה הוורודה.
הפנים שלו נעשו אפורות.
“היא ניתקה.”
הנהנתי.
“כנראה סוף סוף סיפרת לה את האמת.”
הוא הביט בי.
“איך אני יוצא מכאן?”
הסתכלתי סביב.
“עם החפצים שלך.”
סרגיי הרים את אחד הארגזים.
“לאן?”
“אל החדר מדרגות.”
ואדים נאנח.
במשך השעתיים הבאות הוא אסף את כל מה שהביא.
המזוודות.
הכורסה הוורודה.
הפרחים המלאכותיים.
הקופסאות הדקורטיביות.
שני אגרטלי מינג.
אפילו מכונת הקפה.
בסוף הוא עמד ליד הדלת עם שלוש מזוודות.
סרגיי הביט בו ואמר:
“אתה יודע מה מצחיק?”
ואדים לא ענה.
“כל אחד צריך בסוף לסחוב את השקרים שלו בעצמו.”
ואדים הביט בו בכעס.
אבל לא היה לו מה לומר.
לפני שיצא, הוא הסתובב אליי.
“אלנה, את באמת רוצה להתגרש?”
הסתכלתי עליו.
“אתה כבר התחלת את הגירושים.”
“אני לא רציתי לפגוע בך.”
“לא?”
הצבעתי על הדלת.
“אתה פשוט רצית לבנות חיים חדשים בתוך הבית שלי.”
הוא הוריד את הראש.
“מרגריטה אמרה לי שאני צריך להרשים אותה.”
חייכתי.
“ובפעם הבאה, אל תרשים אישה אחרת עם הדירה של אשתך.”
הוא יצא.
סרגיי נשאר אחריו עוד רגע.
“הכול בסדר, גברתי?”
הסתכלתי סביבי.
לראשונה מזה חודשים, הדירה הייתה שוב שקטה.
“כן.”
סגרתי את הדלת.
לקחתי את כל המסמכים שהיו מפוזרים על השולחן והחזרתי אותם לתיקייה.
אחר כך הורדתי מהכיסא את כתונת הלילה התחרתית שמרגריטה השאירה.
הכנסתי אותה לשקית זבל.
הפעלתי את מכונת הקפה הישנה שלי.
הכוס הצהובה עם החתול הקטן חיכתה לי בדיוק במקום שבו השארתי אותה.
עמדתי ליד החלון עם הקפה.
הדירה הייתה שוב שלי.
לא רק במסמכים.
באמת.
לפעמים לא צריך אפילו לעבור דירה כדי להתחיל מחדש.
לפעמים הגירושים הטובים ביותר מתחילים כשכל האנשים האחרים פשוט יוצאים מהדירה שלך.
