דמיטרי הסיע את אירה לדירת הוריו לארוחת הצהריים של יום ראשון בדיוק בשעה שתיים.
הם היו נשואים כבר שמונה חודשים, ובמהלך התקופה הזאת ארוחות יום ראשון בבית הוריו הפכו לטקס לא נעים. אירה תמיד עשתה את אותו הדבר: חייכה בנימוס, הביאה מתנה כלשהי, עזרה במטבח וניסתה לא לדבר יותר מהנדרש.
לדברי דמיטרי, זו הייתה הדרך הקלה ביותר לשמור על השקט.
— שעה וחצי, — הבטיח כשכיבה את המנוע. — ואז נחזור הביתה. אל תדאגי.
אירה הסתכלה על זר החרציות בצבע בורדו שהיה מונח על ברכיה, ואז על קופסת העוגה שלרגליה.
זו הייתה עוגת לימון מקונדיטוריה מפורסמת בפוקרובקה. העוגה האהובה על חמיה.
אולי זה ירכך מעט את המתח.
אולי.
דלת הדירה נפתחה כמעט מיד.
תמרה ויקטורובנה עמדה מאחוריה כאילו חיכתה במיוחד להם.
— סוף סוף! — הכריזה במקום לברך אותם לשלום. — כבר התחלתי לחשוב ששכחתם איפה ההורים שלכם גרים. כמעט שלוש!
— אמא, הגענו בדיוק בזמן, — אמר דמיטרי וניסה לחייך.
הוא נישק את אמו על הלחי והושיט לה את הפרחים.
תמרה ויקטורובנה בחנה את הזר בלי לחייך.
— שימי אותם באגרטל.
ואז הביטה באירה.
— לכי לשטוף ידיים. תעזרי לי במטבח.
אירה לא אמרה דבר.
היא חלצה את מגפיה, נכנסה לשירותים והביטה בעצמה במראה בזמן ששטפה את ידיה.
היא נראתה מותשת.
כתפיה היו מתוחות. לסתה הייתה קפוצה.
היא כבר ידעה מה עומד לקרות.
בעלה יישב עם אביו ויצפה בכדורגל, בעוד היא תישאר במטבח ותאזין להרצאה נוספת על האופן שבו עליה לבשל, להתלבש, לדבר ובאופן כללי לנהל את חייה.
כשחזרה, תמרה ויקטורובנה כבר עמדה ליד קרש החיתוך.
— תחתכי את המלפפונים. אבל אל תעשי אותם קטנים כמו בפעם הקודמת. אנחנו לא מכינות אוכל לתינוקות.
אירה הרימה את הסכין.
— בסדר.
פחות מדקה לאחר מכן—
— לא ככה!
אירה נבהלה.
— אמרתי לך לחתוך אותם יותר גדול! מה את עושה?
— בסדר.
— ועוד דבר, — המשיכה חמותה. — הגיע הזמן שתלמדי לבשל כמו שצריך. מה הבן שלי בכלל אוכל אצלך בבית? יוגורט ודגני בוקר?
אירה הניחה לאט את הסכין.
— דמיטרי אוהב את האוכל שאני מכינה. שנינו מעדיפים אוכל קל יותר.
— כמובן שהוא לא מתלונן! הוא בדיוק כמו אבא שלו. הוא מעדיף לגווע ברעב מאשר ליצור ויכוח. תראי כמה משקל הוא איבד!
באותו רגע הופיע דמיטרי בפתח המטבח.
— אמא, המשקל שלי בסדר גמור. ואירה מבשלת מצוין.
תמרה ויקטורובנה השתתקה.
אבל כמה שניות לאחר מכן דמיטרי חזר לסלון.
ברגע שהדלת נסגרה מאחוריו, הבעתה של אמו השתנתה שוב.
— אל תחשבי שהוא תמיד יגן עלייך.
אירה נשמה עמוק.
— אני לא רוצה להתווכח.
— גם אני לא. אני רק מנסה ללמד אותך.
— אני אישה בוגרת.
תמרה ויקטורובנה צמצמה את עיניה.
— את עונה לי?
— לא.
— אז תסתכלי עליי כשאני מדברת אלייך!
אירה הרימה את עיניה.
— אני מסתכלת.
— לא, את לא! את כל הזמן מסיטה את המבט!
חמותה התקרבה אליה לפתע.
לפני שאירה הספיקה להבין מה קורה, תמרה ויקטורובנה אחזה בסנטרה.
ציפורניה ננעצו בעורה של אירה.
אירה קפאה.
— תסתכלי עליי! — לחשה האישה המבוגרת בכעס. — כשאני מדברת אלייך, את מסתכלת לי בעיניים!
— תעזבי אותי.
— מה?
— אמרתי, תעזבי לי את הפנים.
תמרה ויקטורובנה לחצה חזק יותר.
— אני מנסה ללמד אותך. התחתנת לתוך המשפחה הזאת, אז את צריכה להבין מי כאן קובע.
אירה הפסיקה לפחד.
במקום הפחד, השתלטה עליה שלווה בלתי צפויה.
היא לא צעקה.
היא לא בכתה.
היא פשוט אחזה בפרק ידה של חמותה.
ואז, באיטיות ובתקיפות, הסירה את ידה של האישה מפניה.
— לא נתתי לך רשות לגעת בי.
תמרה ויקטורובנה בהתה בה בתדהמה.
— מה?
— לעולם אל תגעי בי שוב.
לרגע נראתה האישה המבוגרת המומה.
ואז היא התפוצצה.
— איך את מעזה!
היא התחילה לצעוק שאירה תקפה אותה, סובבה לה את היד ותקפה אותה.
הרעש גרם לדמיטרי ולאביו לרוץ למטבח.
דמיטרי הביט קודם באמו.
ואז באשתו.
סימנים אדומים של ציפורניים נראו בבירור על סנטרה של אירה.
— מה קרה? — שאל.
— אשתך תקפה אותי! — צעקה תמרה ויקטורובנה. — היא סובבה לי את פרק היד!
דמיטרי הביט בפרק ידה של אמו.
לא היה עליו אפילו סימן אחד.
ואז הביט בפניה של אירה.
— אמא…
— רק רציתי שהיא תסתכל עליי!
— את אחזת לה בפנים?
דממה.
— כן, — הודתה לבסוף האישה. — אבל רק לרגע.
הבעתו של דמיטרי התקשתה.
— אז אנחנו הולכים הביתה.
— מה אמרת?
— אנחנו הולכים הביתה.
— אתה בוחר בה על פניי?
דמיטרי הביט באמו במשך כמה שניות ארוכות.
— אני לא בוחר באף אחד. אני פשוט סוף סוף מבין שמה שאת קראת לו נורמלי, לא היה נורמלי.
זו הייתה הפעם הראשונה שאירה באמת הרגישה שבעלה עומד לצדה.
—
שבוע לאחר מכן התקשרה תמרה ויקטורובנה לדמיטרי.
היא אמרה שהיא רוצה להשלים.
אבל הפגישה לא הייתה אמורה להתקיים בדירה שלה.
היא הייתה אמורה להתקיים במסיבת יום ההולדת של הדודה גליה.
כל המשפחה המורחבת תהיה שם.
אירה הבינה מיד שזו מלכודת.
— אני לא רוצה ללכת.
— גם אני לא, — הודה דמיטרי. — אבל אם לא נלך, הם יגידו שאנחנו אלה שהורסים את המשפחה.
אירה חשבה זמן רב.
— בסדר. אבל בתנאי אחד.
— איזה?
— אם מישהו יתחיל לצעוק עליי, להעליב אותי או לגעת בי, אנחנו עוזבים מיד.
— אני מבטיח.
למחרת אחר הצהריים הם הגיעו לדירה שהייתה מלאה בקרובי משפחה.
כמעט כל המשפחה הייתה שם.
תמרה ויקטורובנה ישבה בראש השולחן.
היא נראתה כמו מלכה שכבר החליטה כיצד יסתיים המשפט.
בחצי השעה הראשונה הכול היה שקט יחסית.
ואז הדודה גליה הרימה את קולה.
— מִיטְיָה, נכון שאשתך תקפה את תמרה?
אירה קפאה.
דמיטרי הניח את הכוס שלו.
— לא.
— אבל תמרה אומרת…
— אמא שלי אחזה בפנים של אירה.
— שקרן! — צעקה תמרה ויקטורובנה. — רק רציתי שהיא תסתכל עליי!
ואז סרגיי, בן דודו הגדול והמאיים של דמיטרי, רכן קדימה.
— מיטיה, אני חושב שאתה צריך לשמור על אשתך בשליטה.
דמיטרי קם.
— שב, סרגיי.
— למה? אני צודק.
— שב.
סרגיי חייך וקם גם הוא.
— ומה אם אני לא אשב?
דמיטרי נעמד מול אשתו.
אירה ידעה שאין דרך חזרה.
היא קמה.
— מספיק.
כולם השתתקו.
— אני לא רוצה להפריד בין אף אחד לאף אחד. אבל אני לא אתן לאף אחד להשפיל אותי או לגעת בי.
תמרה ויקטורובנה צחקה.
— ומה תעשי? תתקשרי למשטרה?
אירה הוציאה את הטלפון שלה.
— אם יהיה צורך.
— אוי, בבקשה! — צחקה הדודה גליה. — אף אחד לא ייקח אותך ברצינות.
אירה הסתכלה סביב השולחן.
— אז אולי כולם צריכים לעצור עכשיו.
סרגיי התקדם שוב לעברה.
— ומה יקרה אם לא נעצור?
אירה הביטה בו ישירות.
— מחר אגיש תלונה.
— על סמך מה?
— על איומים.
החדר השתתק לפתע.
הטלפון של אירה למעשה לא הקליט דבר.
אבל אף אחד לא ידע את זה.
דמיטרי מיד תמך בה.
— שמעתי הכול, — אמר. — אם מישהו יאיים שוב על אשתי, אנחנו הולכים ישר למשטרה.
תמרה ויקטורובנה הביטה בבנה.
— גם אתה נגדי?
— אני לא נגדך, אמא. אני מגן על המשפחה שלי.
אירה אחזה בידו של דמיטרי.
— בוא נלך.
והפעם אף אחד לא ניסה לעצור אותם.
—
חודשיים לאחר מכן הגיע המכתב.
בדואר רשום.
אירה ידעה שמשהו לא בסדר ברגע שראתה את המעטפה.
כשפתחה אותה, נשימתה נעצרה.
תמרה ויקטורובנה דרשה תמיכה כספית מבנה.
היא טענה שהפנסיה שלה אינה מספיקה, שהתרופות שלה יקרות ושבעלה כמעט אינו מרוויח.
היא דרשה שליש מההכנסה החודשית של דמיטרי.
— זו מלחמה, — אמר דמיטרי לאחר שקרא את המסמכים.
אירה הנהנה.
— אז נתכונן.
הם שכרו עורך דין.
עורך דין לדיני משפחה בשם קרוגלוב בחן את המסמכים בקפידה.
— ילדים בוגרים יכולים, בנסיבות מסוימות, להיות מחויבים על פי חוק לתמוך בהורים שאינם מסוגלים לעבוד ונמצאים באמת במצוקה, — הסביר. — אבל מי שמגיש את התביעה צריך להוכיח שהוא אכן זקוק לעזרה.
— ומה אם היא משקרת? — שאלה אירה.
— אז המסמכים יראו את זה.
והם אכן הראו.
בבית המשפט התברר שלתמרה ויקטורובנה היה יותר מאשר רק פנסיה.
בעלה עדיין עבד.
היה בבעלותם מוסך שהם השכירו.
והיו גם מקורות הכנסה נוספים שהיא “שכחה” בנוחות לציין בתביעה שלה.
ואז התגלו ההודעות הישנות.
עשרות מהן.
עלבונות.
איומים.
דרישות.
עורך הדין הקריא אחת מהן בקול.
— “אם לא תעזבי את מיטיה, אני אהפוך את החיים שלך לכל כך בלתי נסבלים, שתצטערי על היום שבו הכרתי אותך.”
אולם בית המשפט השתתק.
תמרה ויקטורובנה החווירה.
— זה הוצא מהקשרו!
אבל דמיטרי קם.
— לא, אמא. זו את.
קולו לא היה חזק.
לראשונה הוא לא רעד.
— אני אוהב אותך. אבל העובדה שאת אמא שלי לא נותנת לך את הזכות לשלוט בחיים שלי. היא לא נותנת לך את הזכות לפגוע באשתי. והיא גם לא נותנת לך את הזכות להעניש אותי מבחינה כספית רק משום שסוף סוף למדתי להגיד לך לא.
תמרה ויקטורובנה לא אמרה דבר.
—
שלושה שבועות לאחר מכן נתן בית המשפט את החלטתו.
התביעה של תמרה ויקטורובנה נדחתה.
היא קפצה על רגליה.
— זה לא הוגן!
השופט הזהיר אותה להירגע.
אבל תמרה ויקטורובנה כבר לא הצליחה לשמור על דמותה כאישה חסרת ישע ונטושה.
— אני אערער! אני אקח את זה עד לבית המשפט העליון!
ואז היא ראתה את דמיטרי.
— אתה תצטער על זה.
דמיטרי התקרב אליה באיטיות.
— לא באתי להתווכח.
— אז למה באת?
— להיפרד.
הכעס נעלם מפניה של תמרה ויקטורובנה.
— למה אתה מתכוון?
— אני כבר לא יכול לחיות ככה. אני לא רוצה להעביר את שארית חיי ולתהות מה יכעיס אותך הפעם. אני לא רוצה שאשתי תפחד ממך. אני לא רוצה לחשוב עלייך לפני שאני מקבל כל החלטה בחיים שלי.
שפתיה של האישה רעדו.
— אני ילדתי אותך.
עיניו של דמיטרי התמלאו בדמעות.
— כן. ולעולם לא אשכח את זה.
הוא עצר לרגע.
— אבל העובדה שילדת אותי לא אומרת שאת הבעלים שלי.
תמרה ויקטורובנה הביטה בו.
דמיטרי הסתובב והלך.
הוא לא הביט לאחור.
אירה חיכתה לו מחוץ לבית המשפט.
כשראתה אותו, היא לא שאלה דבר.
היא פשוט אחזה בידו.
—
באותו ערב הם ישבו בשקט במטבח שלהם.
החלטת בית המשפט הייתה מונחת על השולחן.
אירה הסתכלה על בעלה.
— חשבתי שאהיה מאושרת.
— גם אני.
— אבל אני פשוט מותשת.
— גם אני.
כעבור רגע חייך דמיטרי חיוך קל.
— אבל אני מרגיש עוד משהו.
— מה?
— חופשי.
אירה לחצה את ידו.
— זה היה שווה את זה?
דמיטרי חשב זמן רב.
— זו לא באמת הייתה השאלה. השאלה הייתה כמה זמן עוד נחיה כאילו לאנשים אחרים יש זכות להחליט מה קורה בתוך הבית שלנו.
אירה הורידה את מבטה.
— אז עכשיו אלה סוף סוף החיים שלנו.
— כן.
בחוץ, רוח מרץ הקרה שטפה את הרחובות.
אורות העיר החלו להידלק לאט.
בפנים ישבו שני אנשים זה לצד זה, סוף סוף חופשיים מהפחד מהשיחה הבאה, מהתקיפה הבאה ומהעימות המשפחתי הבא.
הם לא היו מנצחים.
והם גם לא היו מפסידים.
הם פשוט היו חופשיים.
ואז אירה הבינה סוף סוף דבר אחד:
בית לא הופך לבטוח רק מפני שיש לו דלת עבה.
הוא הופך לבטוח כאשר האנשים שחיים בתוכו לומדים להגן זה על זה.
