בכל יום שישי, בדיוק באותה שעה, השייח׳ נעלם מהבית למשך שלוש שעות בדיוק.
הוא כיבה את הטלפון שלו ונתן למאבטחים הוראה ברורה: אסור לאיש לעקוב אחריו, ואסור לאיש לנסות לברר לאן הוא נוסע.
אשתו, ליילה, ניסתה במשך זמן רב להעמיד פנים שהיא לא שמה לב.
היא הייתה נשואה לכרים במשך שבע שנים. מבחוץ, הנישואים שלהם נראו מושלמים. בית ענק, נסיעות יוקרתיות, חברים בעלי השפעה וחיים שאנשים רבים יכלו רק לחלום עליהם.
אבל בחודשים האחרונים כל יום שישי נראה בדיוק אותו הדבר.
כרים היה יוצא מהבית באותה שעה בדיוק וחוזר כעבור שלוש שעות.
לא דקה קודם.
לא דקה מאוחר יותר.
יום אחד ליילה כבר לא הצליחה להתאפק.
— לאן אתה נוסע בכל יום שישי?
כרים הביט בה בשלווה.
— יש לי פגישה חשובה.
— איזו פגישה נמשכת בדיוק שלוש שעות? ולמה אתה אף פעם לא לוקח אותי איתך?
החיוך נעלם מפניו.
— ליילה, פשוט תסמכי עליי.
אבל איך היא יכולה לסמוך עליו כשהוא מסתיר ממנה חלק שלם מחייו?
לאט-לאט החלו המחשבות הקשות להשתלט עליה.
אולי יש לו מאהבת.
אולי כל הנסיעות הסודיות האלה מובילות אותו אל אישה אחרת.
בסופו של דבר החליטה לדבר עם הנהג האישי שלו, אמיר.
— אתה יודע לאן השייח׳ נוסע?
אמיר השפיל מיד את מבטו.
— גברתי, אני מצטער, אבל אני לא יכול לספר לך.
— אני אשלם לך הרבה כסף תמורת המידע.
אמיר הניד בראשו.
— זה לא עניין של כסף. השייח׳ הורה לי לשמור על הסוד.
ליילה הרגישה שהחשדות שלה רק מתחזקים.
כעבור שבועיים קרה משהו בלתי צפוי.
ביום שישי בבוקר אמיר התקשר ואמר שהוא חולה.
כרים היה זקוק לנהג אחר.
ליילה הבינה מיד שזו אולי ההזדמנות היחידה שלה.
כעבור זמן קצר היא עמדה מול המראה לבושה במדי נהג.
היא החביאה את שיערה מתחת לכובע, הרכיבה משקפי שמש והדביקה מעל שפתיה שפם מלאכותי קטן.
ליבה פעם בחוזקה.
כאשר כרים יצא מהבית ונכנס למכונית, הוא אפילו לא הסתכל עליה היטב.
— קח אותי לכתובת הרגילה, אמר.
ליילה שינתה את קולה.
— אמיר לא מסר לי את הכתובת.
כרים נאנח בעצבנות.
— אז תקשיבי טוב.
הוא מסר לה את הכתובת.
ליילה התחילה לנסוע.
בהתחלה הם עברו בשכונות היוקרתיות שהכירה היטב. אבל כעבור זמן מה האחוזות הגדולות החלו להיעלם.
הרחובות נעשו צרים יותר.
הבתים קטנים יותר.
לבסוף הם הגיעו לשכונה שקטה, כמעט נשכחת.
— כאן, אמר כרים.
ליילה עצרה.
ואז היא שמעה קול של ילד.
— אבא!
ילד כבן שש יצא בריצה מבית קטן.
כרים יצא מהמכונית, ולראשונה באותו יום הופיע על פניו חיוך אמיתי.
הוא כרע על ברכיו וחיבק את הילד בחוזקה.
— הבן שלי!
ליילה קפאה במקומה.
הבן שלי?
במשך כמה שניות היא לא הצליחה אפילו לנשום.
לילד היו אותן עיניים כמו לכרים.
אותו מבנה פנים.
אפילו החיוך שלו היה דומה להפליא לחיוך של אביו.
שבע שנות נישואים.
ובעלה הסתיר ממנה ילד שהיא מעולם לא ידעה על קיומו.
כרים נכנס לבית עם הילד.
ליילה לא הצליחה לעזוב.
היא יצאה בשקט מהמכונית והתקרבה לחלון צדדי.
בתוך הבית היא ראתה אישה מבוגרת מכינה את השולחן.
הילד הראה לאביו ציורים מבית הספר.
— אבא, תראה! ציירתי אותך!
כרים לקח את הציור לידיו וחייך.
— הוא יפה מאוד.
הילד חייך אליו ואז שאל:
— אתה תבוא גם ביום שישי הבא?
כרים ליטף את ראשו.
— כמובן.
האישה המבוגרת התבוננה בהם בשתיקה.
כעבור רגע היא אמרה:
— הוא שואל כל יום מתי תחזור.
כרים השפיל את מבטו.
— אני יודע.
— אז למה אתה לא בא לעיתים קרובות יותר?
כרים נשם עמוק.
— את יודעת למה.
האישה הביטה בו בחומרה.
— אשתך עדיין לא יודעת?
ליילה הרגישה צמרמורת קפואה עוברת בכל גופה.
כרים השיב בקול נמוך:
— לא. והיא לא יכולה לדעת.
האישה המבוגרת הנידה בראשה.
— כרים, עד מתי אתה מתכוון להסתיר את הבן שלך מאשתך?
ליילה כיסתה את פיה בידה.
עכשיו הכול היה ברור.
הילד באמת היה בנו של כרים.
בעלה ביקר אותו בסתר במשך שנים.
אבל למה?
מי הייתה אמו של הילד?
ולמה כרים נאלץ להסתיר את בנו מאשתו?
ליילה חזרה למכונית לפני שמישהו הבחין בה.
היא רצתה להיכנס לבית ולדרוש תשובות.
היא רצתה לצעוק.
היא רצתה לשאול אותו איך היה מסוגל להסתיר ממנה דבר כזה במשך שבע שנים.
אבל משהו עצר בעדה.
הסיפור הזה לא נראה כמו בגידה רגילה.
אם לכרים הייתה מאהבת, למה הילד חי עם אישה מבוגרת?
למה הוא הגיע לשם רק פעם אחת בשבוע?
ולמה לא הייתה בבית שום אישה צעירה?
ליילה החלה להבין שהאמת אולי הייתה מורכבת הרבה יותר ממה שדמיינה.
בערב, כשכרים חזר הביתה, הוא התנהג כאילו דבר לא קרה.
הוא נישק אותה, שאל איך עבר עליה היום והתיישב לאכול.
ליילה הביטה בו בשתיקה.
עד אותו בוקר היא הייתה בטוחה שהיא עומדת לגלות מאהבת.
עכשיו היא ידעה שלבעלה יש בן שהוא הסתיר ממנה.
אבל היא עדיין לא ידעה את הדבר החשוב ביותר.
מי הייתה אמו של הילד?
היא עדיין לא ידעה שהתשובה לשאלה הזאת עומדת לשנות את כל חייה.
כי זהותה של אמו של הילד הסתירה סוד מטלטל עוד יותר.
וכשליילה תגלה סוף סוף מי הייתה האישה הזאת, היא תבין ששלוש השעות המסתוריות בכל יום שישי היו רק ההתחלה של סיפור שאותו מעולם לא הייתה מסוגלת לדמיין…
