המשאלה האחרונה של בני בן העשר הייתה פשוטה להפליא:
הוא רצה לראות משחק כדורגל אמיתי, כשאמא ואבא יושבים לצדו ביציע.
חשבנו שכל הנסיעה הזאת נועדה לדבר אחד בלבד: להעניק לאיתן יום מושלם.
אף אחד מאיתנו לא ידע מה עומד לקרות כמה שעות מאוחר יותר.
איתן נאבק בסרטן במשך חודשים. בהתחלה הרופאים נתנו לנו תקווה. היו טיפולים, בדיקות, תרופות חדשות וביקורים אינסופיים בבית החולים.
אבל בשלב מסוים הגיעו המילים שפחדנו מהן יותר מכול.
הטיפול כבר לא עבד.
המחלה המשיכה להתפשט.
ואיתן היה רק בן עשר.
ובכל זאת, הוא כמעט לא דיבר על המוות.
הוא דיבר על כדורגל.
על הקבוצה האהובה עליו.
על השחקן שהוא העריץ.
ועל היום שבו יוכל סוף סוף לשבת ביציע אמיתי ולצעוק יחד עם אלפי אוהדים.
ערב אחד, כשישבנו בחדר שלו, הוא הסתכל עליי ואמר:
“אמא, אני רוצה לראות משחק מהאצטדיון. לא בטלוויזיה. משחק אמיתי.”
ניסיתי לחייך.
“בטח, אהובי.”
אבל כשפניתי לכיוון החלון, נתתי לדמעות לרדת.
כי הבנתי מה המשאלה הזאת באמת אומרת.
בעלי, דניאל, ניסה להיות חזק. אבל גם הוא כבר התחיל להישבר.
עשינו הכול כדי להגשים את המשאלה של איתן.
באמצעות ארגון שמגשים משאלות לילדים המתמודדים עם מחלות קשות, הצלחנו להשיג כרטיסים למשחק גדול.
כשסיפרנו לאיתן, העיניים שלו נדלקו.
“באמת? כולנו הולכים?”
“שלושתנו,” אמר לו אביו.
באותו יום איתן לבש את החולצה של הקבוצה האהובה עליו. היא הייתה קצת גדולה עליו, כי הוא כבר איבד הרבה ממשקלו.
אבל הוא היה גאה בה.
באצטדיון היו עשרות אלפי אנשים. אורות, דגלים, שירים וקריאות מילאו את האוויר.
ולראשונה אחרי זמן רב, איתן לא נראה כמו ילד חולה.
הוא פשוט נראה כמו ילד בן עשר שמחכה שהמשחק יתחיל.
הוא ישב בינינו וחייך.
ואז, במחצית, משהו מוזר קרה.
פתאום האורות באצטדיון התעמעמו.
המסך הענק נדלק.
בהתחלה הראו אוהדים מהיציעים.
אנשים צחקו, נופפו למצלמה ועודדו.
ואז…
הופיעו הפנים שלנו.
אני.
דניאל.
ואיתן.
קפאתי במקום.
איתן התחיל לצחוק.
“אמא! אנחנו על המסך!”
הקריין לקח את המיקרופון.
“אוהדי הכדורגל, הערב יש משהו שאתם לא יודעים על המשפחה הזאת ועל הנסיעה שלה לכאן.”
הסתכלתי על דניאל.
לא הבנו כלום.
הקריין המשיך:
“איתן בן עשר. ובמשך תקופה ארוכה הוא מנהל מאבק שאף ילד לא צריך להתמודד איתו.”
האצטדיון השתתק.
איתן הפסיק לחייך.
על המסך החלו להופיע תמונות שלו מבית החולים.
אחת עם הרופאים שלו.
אחת עם האחיות.
ואחת שבה הוא משחק כדורגל עם משחק שולחן קטן בחדרו.
ואז הבנו.
האנשים מבית החולים הגיעו.
כל הצוות שהיה לצדו של איתן במשך כל התקופה הזאת היה באצטדיון.
חלקם החזיקו את משחק הכדורגל הקטן שלו.
איתן התחיל לבכות.
“אבל איך הם הגיעו לכאן?”
דניאל חיבק אותו.
“הם באו בשבילך, ילד שלי.”
ואז הקריין אמר משהו שלעולם לא אשכח:
“איתן, כל האנשים האלה רוצים לומר לך דבר אחד. אתה אולי עובר את התקופה הקשה ביותר בחייך, אבל אתה לא משחק לבד.”
האנשים ביציעים קמו על רגליהם.
אלפי זרים התחילו למחוא כפיים.
איתן הביט סביבו, כשדמעות בעיניו.
ואז הוא חייך.
“כולם משחקים,” הוא לחש.
לא הבנתי מיד למה הוא התכוון.
אחר כך הוא הסביר לי.
“אמא, בכדורגל אף אחד לא יכול לשחק לבד. צריך את הקבוצה שלך.”
הסתכלתי על דניאל.
ובפעם הראשונה אחרי חודשים רבים, אף אחד מאיתנו לא חשב כמה זמן נשאר.
לא חשבנו על הבדיקות.
לא על בתי החולים.
לא על הטיפול הבא.
פשוט הסתכלנו על הבן שלנו צוחק.
כשהמשחק התחיל מחדש, איתן צעק כל כך חזק שכמעט איבד את הקול.
באיזשהו רגע הוא אחז לי ביד.
“אמא, זה היום הכי טוב בחיים שלי.”
לחצתי את ידו.
ואז הבנתי משהו.
כל הזמן הזה ניסיתי לשמור כל רגע.
צילמתי תמונות.
הקלטתי סרטונים.
ניסיתי לאחסן בזיכרון כל חיוך, כל מילה וכל רגע קטן.
אבל באותו רגע הכנסתי את הטלפון לתיק.
לא רציתי תמונה.
רציתי להיות שם.
להקשיב לו.
להסתכל עליו.
לצחוק איתו.
כי איתן צדק מההתחלה.
כולם משחקים.
ולפעמים, המתנה החשובה ביותר שאנחנו יכולים להעניק לאדם אחר אינה עוד זמן.
לפעמים זו היכולת לגרום לו לשכוח, אפילו לכמה שעות, שהזמן בכלל עובר.
באותו ערב לא ספרנו כמה ימים נשארו לנו.
ספרנו רק את השערים.
ובמשך אותן שעות, הבן שלי לא היה ילד חולה.
הוא פשוט היה איתן.
ילד בן עשר שישב ביציע בין אמא לאבא, צעק בהתלהבות למען הקבוצה האהובה עליו וחייך כאילו העולם כולו שייך לו.
ולאותו ערב, זה היה מספיק.
