התחלתי לחשוד שבעלי מערבב חומרי הרדמה בארוחת הערב שלנו — ולכן ערב אחד העמדתי פנים שגם אני נרדמתי. מה שהוא עשה אחר כך הקפיא לי את הדם 😨
בתקופה האחרונה התחיל לקרות לי משהו מאוד מוזר.
לעיתים קרובות יותר ויותר קרה ש לא זכרתי בכלל את סוף ארוחות הערב המשפחתיות שלנו.
עדיין זכרתי היטב איך שלושתנו ישבנו ליד השולחן. בעלי היה מביא את האוכל, היינו משוחחים, צוחקים ואז מתחילים לאכול.
ואז… הכול היה מחשיך.
כאילו מישהו פשוט מחק מהזיכרון שלי את שארית הערב.
בבוקר בדרך כלל הייתי מתעוררת במיטה שלי ולא היה לי מושג איך הגעתי לשם.
בהתחלה חשבתי שאני פשוט עייפה מדי.
אבל כשהדבר הזה חזר על עצמו שוב ושוב, תחושת אי־נוחות הולכת וגוברת השתלטה עליי.
בוקר אחד החלטתי סוף סוף לדבר עם בעלי על כך.
— אולי את פשוט עייפה מדי — הוא אמר בחיוך ובנפנוף ידו. — אתמול דיברת כל הערב, אי אפשר היה לעצור אותך. בטח אפילו לא שמת לב שנרדמת.
אבל אני ידעתי שמשהו לא בסדר.
לא זכרתי שדיברתי כל הערב.
באותו יום, אחרי שבעלי יצא לעבודה, התיישבתי עם בני בן החמש־עשרה.
— אתה זוכר את ארוחת הערב של אתמול? — שאלתי בזהירות.
בני שתק במשך כמה שניות ארוכות.
ואז הביט בי.
מיד ראיתי על פניו שמשהו לא בסדר.
— אמא… גם לי קורה אותו דבר.
קפאתי במקומי.
— מה?
— כבר כמה פעמים התעוררתי בבוקר ולא זכרתי איך הגעתי לחדר שלי. פחדתי לספר לך.
הבטן שלי התכווצה.
אם זה היה קורה רק לי, אולי עדיין הייתי יכולה להאמין שאני פשוט מותשת.
אבל למה גם נער בריא לחלוטין בן חמש־עשרה לא זכר שום דבר?
והיה עוד משהו שהטריד אותי יותר ויותר.
לבעלי זה מעולם לא קרה.
אז, בפעם הראשונה, עלתה בראשי מחשבה שהפחידה אפילו אותי.
אולי הוא עושה לנו משהו.
למחרת בערב בעלי שוב הכין את ארוחת הערב.
בתקופה האחרונה הוא בישל בתדירות יוצאת דופן, ותמיד התעקש שאני ובני נאכל הכול עד הביס האחרון.
החלטתי לבדוק את החשד שלי.
כשבעלי הפנה את גבו, העברתי מעט־מעט מהאוכל למפית, ואז החבאתי אותה בכיס החלוק שלי.
לפעמים העמדתי פנים שאני לועסת, וכשהוא לא הסתכל, ירקתי את האוכל החוצה.
בני לא ידע דבר על התוכנית שלי.
כעשרים דקות לאחר מכן הבחנתי שהוא נע לאט יותר ויותר.
— אמא… משום מה אני ממש עייף — הוא מלמל.
כעבור כמה דקות ראשו נשמט על השולחן.
הוא נרדם.
הלב שלי פעם בטירוף.
גם אני עצמתי את עיניי והנחתי לאט את ראשי על השולחן.
ניסיתי לנשום באופן אחיד.
בעלי עדיין ישב במקומו.
עברה דקה.
ואז שמעתי אותו קם.
בהתחלה הוא ניגש אל בני.
— היי… אתה ישן? — הוא שאל בשקט.
הוא ניער את כתפו.
בני לא זז.
אחר כך הוא ניגש אליי.
— גם את ישנה?
לא עניתי.
הרגשתי שהידיים שלי מתחילות לרעוד.
בעלי עמד לידי כמה שניות, ואז העביר את ידו באיטיות מול פניי.
המשכתי להישאר ללא תנועה.
לבסוף הוא התרחק.
ברגע הבא שמעתי אותו מוציא את הטלפון.
הוא התקשר למישהו.
— הכול בסדר. הם כבר ישנים. תבואי בלי חשש.
הדם קפא בעורקיי.
את מי הוא מזמין לבית שלנו בשעת לילה, בזמן שאשתו ובנו שוכבים מחוסרי הכרה ליד השולחן?
כעבור עשרים דקות נשמע צלצול בדלת.
בעלי קם מיד ופתח את הדלת.
שמעתי קול של אישה.
— כבר חשבתי שהיום בכלל לא תתקשר אליי.
האישה נכנסה לביתנו בטבעיות כזאת, כאילו כבר הייתה כאן מאות פעמים.
פתחתי בזהירות מעט את עיניי.
ראיתי אישה צעירה.
מעולם לא פגשתי אותה בחיי.
אבל ברגע הבא ראיתי משהו שגרם לעולם סביבי כמעט לחדול מלהתקיים.
בעלי חיבק אותה ואז נישק אותה.
במרחק של כמה מטרים ממני.
ובמרחק של כמה מטרים מבנו הישן.
— ומה אם היא תתעורר יום אחד? — שאלה האישה בעצבנות.
בעלי צחק.
— היא לא תתעורר. אני כבר יודע בדיוק כמה צריך לשים.
באותו רגע הכול התחבר.
פערי הזיכרון.
הבלבול בבקרים.
העייפות של בני.
כל אותם ערבים שאף אחד מאיתנו לא זכר.
בעלי הכניס בכוונה משהו לאוכל שלנו כדי לגרום לנו להירדם עמוקות.
אבל עדיין לא ידעתי למה.
לאחר מכן בעלי לקח את בני לחדרו ואז חזר לקחת אותי.
אני המשכתי להישאר ללא תנועה.
העמדתי פנים שאני ישנה.
הוא נשא אותי לחדר השינה, השכיב אותי על המיטה ואז חזר לסלון.
כעבור כמה דקות נשמעה מוזיקה חרישית.
שמעתי גם את צחוקם של בעלי ושל האישה.
קמתי בזהירות והפעלתי את ההקלטה בטלפון שלי.
לאחר מכן התגנבתי למסדרון ופתחתי את הדלת מעט.
מה שראיתי גרם לחזה שלי להתכווץ.
בעלי והאישה ישבו על הספה שלנו.
הם שתו יין.
צחקו.
התנהגו כאילו כל הבית שייך להם.
ואז הבנתי משהו.
זו לא הייתה הפעם הראשונה.
בזמן שאני ובני היינו מחוסרי הכרה, בעלי היה מכניס באופן קבוע את המאהבת שלו לבית שלנו.
הם אכלו.
פתחו בקבוקי משקה.
האזינו למוזיקה.
ובילו יחד את הערב.
אבל לא יצאתי להתעמת איתם.
עדיין לא.
הייתי זקוקה להוכחות.
המשכתי להקליט את השיחה שלהם וצילמתי כמה תמונות וסרטונים בטלפון שלי.
אחר כך חזרתי למיטה.
בבוקר העמדתי פנים שאני לא זוכרת דבר.
בעלי התנהג כרגיל.
הוא חייך אליי.
— ישנת טוב?
הבטתי לתוך עיניו.
— טוב מאוד.
לא היה לו מושג שבאותו לילה לא ישנתי אפילו דקה אחת.
באותו יום עזבתי את הבית יחד עם בני, עוד לפני שבעלי הספיק להבין מה קרה.
לקחתי איתי גם את שאריות ארוחת הערב, כדי למסור אותן לבדיקה מקצועית.
כשהבין לבסוף בעלי שמשהו לא בסדר, כבר היה מאוחר מדי.
הראיות היו בידיי. והפעם הוא כבר לא יכול היה לשכנע אותי שהכול רק פרי דמיוני.
