מאתיים אלף גריבנה היו צריכים להגיע לקופת המרכז האונקולוגי בקייב עד השעה ארבע אחר הצהריים.
אם הכסף לא יגיע בזמן, כך נטען, המנתחים אפילו לא ייכנסו לחדר הניתוח.
ולפי דבריו של אחיה הצעיר, אמם כבר התקשתה לנשום.
כשוויקטור השליך על שולחן האוכל ערימה מקומטת של מסמכים רפואיים שעליהם חותמת המרפאה, כמעט שקרסו רגליה של יקטרינה.
הכוס שהחזיקה החליקה מאצבעותיה והתנפצה על הלינוליאום הישן.
״מאתיים אלף,״ לחש ויקטור. ״אנחנו חייבים לשלם היום. הרופאים אומרים שאולי נשארו לה רק שלושה ימים.״
הוא כיסה את פניו בידיים רועדות.
״אני כבר לא יודע מה לעשות. אם לא נשלם, הם לא ינתחו אותה.״
יקטרינה לא היססה.
זו הייתה אמא שלהם.
היא הסירה מאצבעה את טבעת הנישואים מזהב, משכה את כל החסכונות לשעת חירום ששמרה ללימודי האוניברסיטה של בתה בחרקוב, וביקשה מבעלה להתקשר לכל מי שהכיר במוסך שבו עבד.
בתוך שעתיים נעלמו כל חסכונות המשפחה.
חבר של המשפחה אפילו העביר עוד ארבעים אלף גריבנה מכרטיס האשראי שלו, למרות הריבית העצומה שייאלץ לשלם.
ויקטור אסף את הכסף, תחב את השטרות לכיס הפנימי של הז’קט שלו ומיהר לעבר הדלת.
״אשלח לך את השם של הרופא ואת מספר החדר ברגע שאסיים את הליך הקבלה,״ הבטיח.
ואז נעלם.
ליקטרינה עדיין לא הייתה שום סיבה לפקפק בו.
לפחות לא עד ארבעים דקות לאחר מכן.
דלת חדר השינה נפתחה.
והאישה שלכאורה גססה מסרטן נכנסה למטבח.
היא לבשה חלוק ישן והחזיקה משפך מים.
היא נראתה בריאה לחלוטין.
״למה את כל כך חיוורת, מתוקה?״ שאלה אמם.
יקטרינה קפאה במקומה.
הטלפון עדיין היה צמוד לאוזנה. בצדו השני של הקו, עובדת בבנק עזרה לה להסדיר הלוואת חירום.
״אמא… איך את מרגישה?״
״בסדר. למה?״
״אבל ויקטור אמר שיש לך סרטן. הוא אמר שאת צריכה לעבור ניתוח היום.״
אמה הביטה בה בבלבול.
״סרטן? על מה את מדברת? לפעמים כואב לי הגב. זה הכול.״
ואז הוסיפה כבדרך אגב:
״אחיך לקח את תעודת הזהות שלי לפני כשעה. הוא אמר שהוא צריך אותה כדי לסדר איזו עזרה ממשלתית עם חשבונות החשמל והמים.״
יקטרינה הרגישה כיצד הדם אוזל מפניה.
היא התקשרה מיד לוויקטור.
הטלפון שלו היה כבוי.
ואז הופיעה הודעה נוספת באפליקציית הבנק שלה.
הרגע בוצעה עסקה.
כל היתרה בחשבונה נעלמה.
ויקטור קיבל גישה זמנית לכרטיס שלה משום שטען שהוא צריך לקנות תרופות.
עכשיו לא נשאר שם דבר.
בעלה של יקטרינה החל מיד לחפש אותו.
עד מהרה הם גילו היכן ויקטור באמת נמצא.
הוא לא היה בבית החולים.
הוא ישב במועדון הימורים חשוך ומוזנח, ובהה באובססיביות בגלגל רולטה וירטואלי.
לצדו עמד כמעט כוס ריקה של ויסקי זול.
מאתיים אלף הגריבנה שנאספו עבור הניתוח של אמם כבר כמעט נעלמו.
יקטרינה תפסה אותו בז’קט.
״מה עשית?״
ויקטור הדף את ידה.
״עזבי אותי!״
״איפה הכסף?״
״הפסדתי אותו!״
״אמרת שלאמא יש סרטן!״
חיוך מוזר הופיע על פניו.
״אז מה?״
יקטרינה הביטה בו בחוסר אמון.
ואז סוף סוף נחשפה האמת.
ויקטור טבע בחובות במשך חודשים.
שישה חודשים קודם לכן הוא השתמש בסתר בדירת אמם כערובה לסדרת הלוואות מיקרו.
הוא אפילו זייף את חתימתה.
מועד פירעון החובות היה בדיוק באותו היום.
כל סיפור הסרטן תוכנן בקפידה.
המסמכים הרפואיים המזויפים.
חותמות המרפאה המזויפות.
הניתוח הדחוף.
הדרישה למאתיים אלף גריבנה.
הכול.
אבל היה משהו מחריד אפילו יותר.
ויקטור נהג להוסיף בסתר תרופות הרגעה לתה שאמו שתתה בערב.
התרופות גרמו לה לחולשה, בחילות, סחרחורות וישנוניות חריגה.
הוא השתמש בתסמינים האלה כדי לשכנע את כולם שהיא חולה במחלה קשה.
כאשר יקטרינה התעמתה איתו, היא בקושי הצליחה לזהות את האדם שעמד מולה.
״למה עשית את זה לאמא?״
ויקטור לא התנצל.
במקום זאת, הוא האשים את כל המשפחה.
״אם הייתם עוזרים לי לפני שנים, אף פעם לא הייתי מגיע לחובות האלה!״
לטענתו, המשפחה שלו דחפה אותו לייאוש משום שסירבה לתת לו מספיק כסף כדי להתחיל חיים חדשים.
בעיניו, שום דבר ממה שעשה לא היה באמת באשמתו.
יומיים לאחר מכן המצב החמיר עוד יותר.
נציגים של חברת המיקרו-מימון הגיעו לביתה של אמם.
הם טענו שיש להם זכויות חוקיות על הדירה.
רק אז גילתה האישה הקשישה מה עשה בנה שלה.
ההלם היה גדול מדי.
היא התמוטטה מחוץ לבניין.
והפעם לא היה כאן שום משחק.
היא לקתה בשבץ אמיתי.
ליקטרינה היו לפתע שתי מלחמות לנהל.
היא הייתה צריכה להציל את ביתה של אמה ולהגן עליה מפני ההשלכות של ההונאה שביצע בנה.
היא מכרה את המכונית שלה.
היא לקחה הלוואה נוספת.
ואז שכרה עורכי דין והגישה תביעה לביטול ההסכם המזויף, בטענה שחתימת אמה זויפה.
ויקטור נעלם.
הוא הסתתר בבית כפרי של חבר ליד ברובארי.
אבל גם בזמן שהסתתר, הוא המשיך לשלוח הודעות לאחותו.
״בגדת באח שלך.״
״משפחה לא מוסרת בן משפחה למשטרה.״
״את הסיבה שכל זה קרה.״
יקטרינה לא הקשיבה לו.
היא דיווחה עליו למשטרה.
ובסופו של דבר, הכול התמוטט בבית המשפט.
החוקרים הציגו הודעות והקלטות קוליות שנמצאו בטלפון של ויקטור.
הן חשפו שביום שבו אמם שכבה בבית החולים לאחר השבץ, ויקטור שלח הודעות קוליות לחבריו.
הוא התפאר בכך שהצליח להונות את קרובי משפחתו בקלות.
הוא צחק על הכסף שלקח מהם.
ואפילו כינה את בני משפחתו ״טיפשים חמדנים״.
לא היה בו שמץ של חרטה.
אפילו לא בבית המשפט.
ויקטור ישב מאחורי מחיצת הזכוכית בראש מורם.
״דחקו אותי לפינה,״ הוא התעקש.
אבל בית המשפט ראה את הדברים אחרת.
הוא נידון למאסר בגין הונאה בהיקף גדול וזיוף מסמכים.
אלא שהכסף כבר כמעט כולו נעלם.
יקטרינה ובעלה נותרו עם חובות עצומים.
אמם מעולם לא החלימה לחלוטין.
השבץ פגע באופן קבוע ביכולת הדיבור שלה, והיא התקשתה להביע את עצמה כפי שעשתה בעבר.
ובכל זאת, מדי ערב היא עדיין הביטה לעבר החלון.
כאילו חיכתה לבנה הצעיר האהוב שיחזור הביתה.
כאילו עדיין האמינה שיום אחד הוא ייכנס בדלת ויאמר:
״אמא, אני מצטער.״
אבל הוא מעולם לא עשה זאת.
ויקטרינה נותרה עם שאלה אחת שלא הצליחה לענות עליה.
האם עשתה את הדבר הנכון כשדיווחה על אחיה שלה?
או שמא הייתה צריכה לנסות להגן על המשפחה, גם אחרי בגידה כה אכזרית ומתוכננת?
מה אתם הייתם עושים במקומה של יקטרינה?
האם הייתם מדווחים על אחיכם ומקבלים את העובדה שהוא עלול לבלות שנים בכלא?
או שהייתם מנסים לפתור הכול בתוך המשפחה, למרות שהוא לא רק גנב את כספם, אלא גם סיכן במכוון את חייה של אמו?
