— את לא מבינה? קוסטיה שוכב איתה כבר שנתיים. שנתיים שלמות! ומרינקה המסכנה הזאת עדיין מבשלת לו בורשט, כאילו הוא הבעל הכי טוב בעולם.
קולה של לֶרה נשמע עמום באזור המנוחה של הספא, ובכל זאת כל מילה הגיעה בבירור לאוזניה של מרינה.
מרינה נעצרה בפתח המקלחת.
המגבת הרטובה החליקה מידיה ונפלה בחבטה עמומה על האריחים החלקים.
היא לא זזה.
מאחורי מחיצת הבמבוק שכבה לֶרה בנוחות על כיסא ראטן. היא הצמידה את הטלפון לכתפה וביד השנייה גללה באדישות על המסך. בחדר התפשט ריח של אקליפטוס ואדים חמים.
— כמה פעמים עוד אני צריכה להגיד לו להיזהר עם העברות הכספים? — המשיכה לֶרה. — בשבוע שעבר הוא קנה לאינה בושם בארבעים אלף רובל. ארבעים אלף! מהחשבון המשותף. ולמרינה הוא אמר שהוא לקח את המכונית למוסך. והאישה הזאת אפילו האמינה לו. את יכולה לדמיין?
כוס הפלסטיק רעדה בידה של מרינה.
התה הפושר עם עשבי המרפא זלג על פרק ידה.
היא לא הרגישה דבר.
— ועל איזה פרידה את בכלל מדברת? — צחקה לֶרה. — קוסטיה לא יעזוב אותה. למה שיעשה את זה? מרינקה נוחה לו לחלוטין. יש לה דירה משלה, ואת המשכנתה היא כמעט כבר סיימה לשלם.
הייתה שתיקה קצרה.
— ואינה? סתם קצת развлечוע. היא עובדת אצלי בסלון. אני זו שהכרתי ביניהם. קוסטיה היה צריך משהו שיעזור לו לפרוק את הלחץ, בזמן שמרינקה שוב משתגעת בגלל טיפולי ההפריה החוץ־גופית.
מרינה עצמה את עיניה.
שנתיים.
עשרים וארבעה חודשים.
עשרים וארבעה חודשים של זריקות הורמונים. בדיקות דם. אולטרסאונדים. ביקורים אצל רופאים. ימים מסומנים בלוח השנה לפי מועד הביוץ. תקוות שהתנפצו לרסיסים באותה צורה בכל חודש מחדש.
ובכל פעם שמרינה הייתה בוכה בלילה ומחביאה את פניה בכתפו של בעלה, קוסטיה היה מלטף את שערה.
ואחר כך היה יוצא מהבית.
אל אינה.
אל המניקוריסטית שעבדה בסלון של חברתה.
מרינה לא יצאה מאחורי המחיצה.
היא לא שאלה.
לא צעקה.
רק הסתובבה, נעלה את נעלי הספורט שלה על רגליה היחפות ויצאה לרחוב.
האוויר הקר כמעט היכה בפניה.
רק שלושים דקות קודם לכן הן שכבו יחד על שולחן העיסוי.
לֶרה התלוננה על בעלה, אולג העשיר והקשוח, שלטענתה שוב הידק יותר מדי את תקציב המשפחה.
מרינה ניחמה אותה.
בכנות.
היא אפילו אמרה לה:
— אל תדאגי, לֶרה. אולג אוהב אותך. הוא פשוט אדם קשה.
ועכשיו קולה של אותה אישה עצמה הדהד בראשה:
״מרינקה עדיין מבשלת לו בורשט.״
כשמרינה הגיעה הביתה, ריח של בצל מטוגן קיבל את פניה.
קוסטיה עמד במטבח, לבוש במכנסי טרנינג ישנים, וערבב בעזרת מרית את הפסטה שבמחבת.
כשראה את אשתו, הסתובב אליה בחיוך.
— כבר חזרת? איך היה בספא? נחתן עם לֶרה?
מרינה הורידה את המעיל.
— תן לי את הטלפון שלך.
ידו של קוסטיה נעצרה באוויר.
— למה?
— שלי התרוקן. אני צריכה להתקשר.
הוא הביט בה במשך כמה שניות.
אחר כך ניגב בשלווה את ידיו, הרים את הטלפון, פתח אותו באמצעות זיהוי פנים והושיט לה אותו.
שום עצבנות.
שום חשד.
כאילו אין לו ממה לפחד.
מרינה פתחה את אפליקציית הבנק.
היא ידעה את הסיסמה.
שנת הלידה שלו ושנת הלידה שלה.
עסקאות.
יום שלישי.
—41,500 רובל. חנות בשמים.
מרינה הרימה אליו את מבטה באיטיות.
— קנית בושם בארבעים אלף.
פניו של קוסטיה התקשו.
— לאמא שלי. ליום ההולדת שלה.
— יום ההולדת של אמא שלך היה בשנה שעברה.
— מרין, אני…
מרינה כבר פתחה את האפליקציה הבאה.
הודעות.
היא הקלידה: אינה.
כלום.
היא מחקה.
לֶרה.
השיחה הופיעה על המסך.
ההודעה האחרונה נשלחה אמש.
23:15.
״לֶרה, תשלחי לה עוד חמישה־עשר אלף למונית ולמלון. תגידי למרינה שאנחנו דיברנו יחד על התקציב של מסעדה. תודה.״
המטבח הפך לפתע לשקט מדי.
קוסטיה זינק לעברה.
— תני לי את זה!
הוא ניסה לחטוף ממנה את הטלפון.
מרינה משכה את ידה לאחור.
ברגע הבא היא הכתה אותו בכף ידה בחזה.
לא בחוזקה.
אבל מספיק כדי לגרום לו לפסוע לאחור.
— שנתיים, קוסטיה.
הוא החוויר.
— מרין, תקשיבי לי…
— שנתיים הזרקתי לעצמי הורמונים. שנתיים עברתי בדיקות. שנתיים האמנתי שאנחנו מנסים יחד להביא ילד לעולם.
קולה היה רגוע באופן מוזר.
— ובזמן הזה אתה שכבת עם מניקוריסטית.
קוסטיה התיישב על השרפרף וכיסה את פניו בשתי ידיו.
— זה לא כמו שאת חושבת.
מרינה חייכה במרירות.
— אז תגיד לי איך זה.
— עברנו תקופה קשה! — התפרץ האיש. — השתגעת לגמרי בגלל טיפולי ההפריה. רק בדיקות, הורמונים, לוחות שנה, גרפים! הכול הסתובב סביב הילד. שום ספונטניות. שום חיי נישואים נורמליים. ואני… אני גבר!
— ובגלל זה היית צריך את אינה?
— לֶרה אמרה שאני צריך משהו שיעזור לי להשתחרר.
מרינה הסתכלה עליו.
— יש לך עוד משהו להגיד?
קוסטיה שתק.
— תצא, — אמרה.
— מרינה…
— תצא.
מרינה נסעה ישר אל לֶרה.
חברתה הייתה בסלון, וסידרה כמה מוצרים.
כשראתה את מרינה, היא חייכה.
— מרינה! מה את עושה כאן?
— באתי לשאול אותך משהו.
לֶרה קימטה את מצחה.
— מה?
— כמה זמן קוסטיה שוכב עם אינה?
החיוך נעלם מפניה של לֶרה.
— על מה את מדברת?
— שמעתי אותך.
שתיקה.
— תירגעי, מרינה…
— שנתיים?
לֶרה נאנחה.
— בסדר. כן. שנתיים.
מרינה הרגישה שרגליה נעשות כבדות.
— את הכרת ביניהם?
— כן.
— את כיסית על העברות הכספים?
לֶרה לא ענתה.
וזה הספיק.
— עזרת לו לשקר לי.
— מרינה, עשיתי את זה בשבילך!
מרינה הביטה בה בחוסר אמון.
— בשבילי?
— כן! קוסטיה היה מיואש. את אף פעם לא היית פנויה. כל החיים שלך הפכו לטיפולי הפריה.
— ולכן החלטת שהפתרון הוא להסתיר ממני שבעלי בוגד בי?
— לא רציתי להרוס את המשפחה שלך.
מרינה צחקה במרירות.
— לא היית צריכה להגן עליה. את הרסת אותה.
לֶרה רכנה קדימה.
— תקשיבי לי. קוסטיה לא יעזוב אותך. אין לו סיבה. יש לך דירה, ביטחון, כסף…
— ומה עוד?
— מרינה, אם תעזבי אותו, לא יישאר לך כלום.
מרינה קמה.
— אני אתגרש מקוסטיה.
לֶרה נשענה לאחור בסיפוק.
— בדיוק את זה אמרתי לך.
מרינה לבשה את המעיל.
— אבל איתך עדיין לא סיימתי.
הדירה הייתה ריקה.
קוסטיה עזב.
את המפתחות שלו הוא השאיר על השידה ליד המראה.
מרינה הביטה בהם במשך זמן רב.
ואז הדליקה את המחשב הנייד הישן של בעלה.
קוסטיה תכנן עיצובי פנים מסחריים. במשך חצי השנה האחרונה הוא עבד על פרויקט ענק של מסעדה מחוץ לעיר.
הלקוח: אולג, בעלה של לֶרה.
מרינה ידעה את הסיסמה לחשבון הענן של קוסטיה.
היא נכנסה לתיקייה ״מסעדה_אולג״.
אולג שנא שני דברים.
שקרים.
וגניבות.
מרינה פתחה את התיקייה.
קבצי הפרויקט היו שם.
בכמה לחיצות היא מחקה את התוכניות המקוריות.
רוקנה את סל המחזור.
שישה חודשי עבודה נעלמו.
אחר כך פתחה את ההודעות.
המאהבת לא עניינה אותה.
גם לא הסקס.
היא לא רצתה להוכיח לאולג שקוסטיה בגד בו.
מבחינת אולג, זה לא היה מספיק.
מרינה הייתה צריכה יותר.
והיא מצאה.
״אולג שוב מתעסק בתקציב. הוא מקצץ בכסף לחומרים.״
התשובה של לֶרה:
״עזבי את הזקן המטומטם. תכתבי שמדובר בשיש, אבל תזמיני אריחי פורצלן. את ההפרש נחלק בינינו. צריך רק חשבוניות מזויפות.״
מרינה צילמה את המסך.
ההודעה הבאה:
״שלך שוב השתגע בגלל לוחות הזמנים?״
לֶרה:
״כן. הוא כבר מוציא אותי מדעתי עם כל הבדיקות האלה. אני סובלת את האפס הזה רק בגלל הכרטיס שלו והסלון. ברגע שיהיה מספיק כסף בחשבון של הסלון, אשלח את האימפוטנט הזה לעזאזל.״
מרינה צילמה עוד צילום מסך.
ועוד אחד.
ועוד אחד.
שלושה־עשר עמודים.
שלושה־עשר עמודים של ראיות.
זו כבר לא הייתה רק סיפורו של בעל נבגד.
זו הייתה הונאה.
חשבוניות מזויפות.
כסף שנגנב.
ואישה שהעריכה אפילו את בעלה שלה רק כל עוד יכלה להוציא ממנו כסף.
אחר כך פתחה מרינה את חשבון החיסכון המשותף.
850,000 רובל.
את הכסף הזה הם חסכו לטיפולי ההפריה.
ולחדר הילדים שחלמו עליו.
מרינה הביטה בסכום במשך זמן רב.
ואז העבירה את כולו לחשבון של אמה.
על המסך הופיע:
העברה בוצעה בהצלחה.
יתרה:
0 רובל.
לראשונה היא הרגישה שלווה מוזרה.
לֶרה אמרה לה שלא יישאר לה כלום?
היא טעתה.
המשרד של אולג היה במרכז עסקים עם קירות זכוכית.
מרינה הגיעה בלי תור.
המזכירה ניסתה לעצור אותה, אבל באותו רגע נפתחה דלת המשרד.
אולג יצא.
כשראה את מרינה, הוא נעצר.
— מרינה? קוסטיה לא הצליח להגיע?
— קוסטיה כבר לא עובד אצלך.
פניו של אולג השתנו.
— מה קרה?
מרינה הניחה לפניו תיקייה אפורה.
— תסתכל על זה.
אולג פתח אותה.
העמוד הראשון.
השני.
השלישי.
פניו לא השתנו.
רק הלסת שלו התהדקה.
ואז הוא ראה את ההודעה שבה לֶרה כינתה אותו ״זקן מטומטם״ ו״אימפוטנט״.
אולג סגר את התיקייה.
— זה אמיתי?
— כן.
— את יודעת מה זה אומר?
— כן.
— הסלון שייך לחברה שלי. גם הדירה שלי. אם אגיש תלונה על הונאה, קוסטיה עלול להסתבך בצרות רציניות.
מרינה הנהנה.
— תעשה את מה שאתה חושב שנכון.
אולג הביט בה זמן רב.
— למה הבאת לי את זה?
מרינה פנתה אל הדלת.
ואז הסתובבה.
— לֶרה אמרה שאני צריכה להיות אסירת תודה לה.
אולג שתק.
— אסירת תודה על כך שהיא שיקרה לי במשך שנים. החלטתי להחזיר לה טובה.
— איך?
מרינה ענתה בשקט:
— מעכשיו אני לא מסתירה שום דבר.
בחניון הוציאה מרינה את הטלפון שלה.
היא הוציאה ממנו את כרטיס ה־SIM.
ושברה אותו לשניים.
אחר כך נכנסה למונית.
— לאן? — שאל הנהג.
מרינה הביטה מבעד לחלון.
— לתחנת הרכבת.
העיר החלה להיטשטש לאיטה לנגד עיניה.
הטלפון שלה כבר לא צלצל.
לא היה אכפת לה מי מתקשר.
לא היה אכפת לה מה קוסטיה יגיד.
לא היה אכפת לה איך לֶרה תגיב.
מחשבה אחת בלבד הסתובבה בראשה.
במשך שנתיים כולם חשבו שמרינה היא החלשה.
כי היא סבלה.
כי היא האמינה.
כי היא סלחה שוב ושוב.
כי היא האמינה שיום אחד יהיה להם ילד והכול יסתדר.
אבל עכשיו היא ידעה:
החולשה שלה לא הייתה בכך שאהבה.
הטעות שלה הייתה שנתנה יותר מדי זמן לאנשים הלא נכונים.
ועכשיו היא לקחה אותו מהם בחזרה.
את הכסף.
את הביטחון שהעניקו להם השקרים.
את החיים הנוחים.
ובעיקר — את האפשרות להמשיך להתייחס אליה כאילו היא טיפשה.
אבל האם מרינה חצתה גבול?
האם היה לה זכות לקחת את הכסף של קוסטיה?
האם היה לה זכות להרוס את חייה של לֶרה?
או שאולי היא פשוט הייתה צריכה לעזוב את הנישואים הרעילים האלה, ולאפשר לאחרים לשאת בעצמם בתוצאות של המעשים שלהם?
מה אתם הייתם עושים במקומה של מרינה?
