אחרי ארבעה חודשים, ביום חמישי אחד, בפעם הראשונה לא נסעתי אחרי העבודה לאנה פטרובנה, חמותי.
לא משום שכעסתי עליה.
פשוט לא הייתי מסוגלת.
באותו יום שרר כאוס מוחלט במחלקת כוח האדם. היינו חייבים לסגור בדחיפות את דוחות הנוכחות ולהעביר אותם להנהלת החשבונות עד השעה שש. אבל במערכת, שעות העבודה של שני עובדים פשוט לא הסתדרו.
ישבתי עם מחשבון ביד וחישבתי שוב ושוב ימי מחלה, חופשות ושעות נוספות. כשסוף סוף סיימתי, כבר החשיך בחוץ.
כשיצאתי משער המפעל, השעה הייתה רבע לשמונה.
כבר לא הייתי יכולה להגיע בזמן לחמותי.
לכן עליתי על האוטובוס ונסעתי הביתה.
מישה חיכה לי במטבח ואכל ארוחת ערב. ברגע שראה אותי הוא אמר:
— אמא התקשרה. היא שאלה למה לא הגעת.
הנחתי את התיק והתיישבתי מותשת.
— עיכבו אותי בעבודה. לא יכולנו לסגור את הדוחות.
— היא חיכתה שתבואי להחליף לה מצעים. היא אמרה שקשה לה יותר ויותר להתכופף.
מזגתי לעצמי תה והסתכלתי על מישה.
— מישה, יש לה בת. לודמילה מגיעה אליה בתוך עשרים דקות ברכב. למה אני צריכה לנסוע אליה כל יום אחרי העבודה, בזמן שהיא מגיעה פעם בשבועיים עם כמה קופסאות שימורים?
מישה הניח את המזלג.
— נטשה, את יודעת שלודמילה יש משפחה וילדים. אין לה זמן. ואנחנו גרים קרוב יותר.
— אנחנו ממש לא גרים קרוב. מהעבודה אני נוסעת חצי שעה באוטובוס. וגם אני עייפה.
— בסדר, רק אל תתחילי שוב. מחר אתקשר לאמא ואגיד לה שנאלצת להישאר בעבודה.
לא המשכתי את הוויכוח.
מישה קם והלך לחדר.
הוא עבד באותו מפעל כמוני, רק במחלקה אחרת. המשמרות שלו היו לפעמים בבוקר ולפעמים בערב, וכשהיה חוזר הביתה לעיתים קרובות לא נשאר לו אפילו כוח לשבת בשקט לארוחת ערב.
הבנתי שגם הוא עייף.
אבל זה לא הפך את העייפות שלי לקלה יותר.
למחרת, אחרי העבודה, בכל זאת נסעתי לאנה פטרובנה.
היא כבר חיכתה לי בכניסה.
עוד לפני שהספקתי להוריד את המעיל, היא הסתכלה עליי.
— אתמול חיכיתי לך כל היום. המצעים עדיין לא הוחלפו, הרצפה לא נשטפה והמרק נגמר. את בכלל מבינה כמה קשה לי לעשות הכול לבד?
— אנה פטרובנה, עיכבו אותי בעבודה. לא יכולתי להגיע.
— העבודה! — היא הניפה את ידה. — העבודה תמיד יותר חשובה.
לא עניתי.
חלצתי נעליים, תליתי את המעיל והלכתי למטבח.
בכיור עמדה סיר עם שאריות דייסה שהתייבשו. על הכיריים עמד קומקום חשמלי.
מילאתי אותו במים והדלקתי. בזמן שהמים התחממו, שטפתי את הסיר, ניגבתי את השולחן והוצאתי את האשפה.
אחר כך הוצאתי את העוף שהבאתי איתי והתחלתי להכין מרק.
אנה פטרובנה ישבה בחדר וצפתה בטלוויזיה.
כעבור שעה אמרתי לה שהארוחה מוכנה.
היא התיישבה, טעמה מהמרק וקימטה את מצחה.
— הוא דליל מדי. בפעם הקודמת הוא היה הרבה יותר סמיך.
לא עניתי.
בלעתי את העלבון והתחלתי בשקט לפנות את השולחן.
ואז אנה פטרובנה אמרה לפתע:
— את יודעת שערכתי צוואה?
קפאתי.
— אני משאירה הכול ללודמילה. את הדירה, את המוסך, את בית הקיץ. יש לה משפחה וילדים. היא זקוקה לזה יותר.
במשך כמה שניות רק הסתכלתי עליה.
— אני לא מצפה לכלום.
— אל תיעלבי. זה טבעי. הבת שלי תירש. את כלתי. יש לך את החיים שלך.
ניגבתי את ידיי במגבת המטבח.
רציתי לשאול:
״אם אני רק כלתך, למה אני צריכה להגיע לכאן כל יום?״
אבל לא שאלתי.
פשוט המשכתי לעבוד.
— היום גם תשטפי את הרצפה — היא אמרה. — במסדרון מאוד מלוכלך.
שטפתי.
אחר כך החלפתי את המצעים.
ישבתי במטבח ושתיתי תה. הסתכלתי בשעון.
כדי להגיע הביתה הייתי צריכה ארבעים דקות, ובדרך הייתי צריכה להחליף אוטובוס.
אנה פטרובנה נכנסה למטבח, ראתה שאני עדיין יושבת ואמרה:
— תמהרי קצת. מישה אולי כבר רעב.
קמתי.
חזרתי הביתה.
באוטובוס הייתה לי רק מחשבה אחת בראש:
אני עושה את זה כבר ארבעה חודשים.
כל יום אחרי העבודה.
גם בסופי שבוע.
ניקיתי, כיבסתי, בישלתי, קניתי מצרכים, החלפתי מצעים וקניתי תרופות.
ולודמילה הייתה מגיעה פעם בשבועיים עם כמה קופסאות שימורים ונעלמת אחרי חצי שעה.
תמיד היה לה תירוץ.
הילדה הקטנה הייתה חולה.
היה אירוע בגן.
היא הייתה צריכה לקחת את הילד לחוג.
בעלה חזר מאוחר מהעבודה.
ואני איכשהו תמיד מצאתי זמן.
כשסיפרתי למישה על הצוואה, הוא רק משך בכתפיו.
— אז מה? זו הדירה של אמא. יש לה זכות להחליט מה לעשות בה.
— אני לא מדברת על הדירה.
— אז על מה?
— על זה שהיא אמרה לי את זה כאילו העובדה שהיא משאירה הכול ללודמילה הופכת את זה לטבעי שאני אטפל בה כל יום.
מישה נאנח.
— אל תיקחי את זה אישית. אמא תמיד הייתה כזאת.
— ואני מתחילה להימאס לי מזה.
הוא לא ענה.
שבוע לאחר מכן אנה פטרובנה התקשרה אליי בזמן הפסקת הצהריים, כשהייתי בעבודה.
— נטשה, תבואי היום מוקדם יותר. אנשים מהשירותים החברתיים יבואו ואני רוצה שתהיי כאן.
— אני לא יכולה לצאת מוקדם. יש לי אנשים שקבעו פגישות מראש.
— את צריכה להיות כאן בארבע!
— אני עובדת עד חמש.
— בגללי יידחו את הבקשה שלי לחישוב מחדש של הפנסיה?
— מה הקשר שלי לזה? תבקשי מועד אחר.
בצד השני השתררה שתיקה.
בסופו של דבר קולה של אנה פטרובנה נעשה חד.
— כל מה שמעניין אותך זה לא להיות חייבת להגיע לכאן!
היא ניתקה.
המנהלת שלי, אירינה דמיטרייבנה, שמעה את כל השיחה.
— יש לך בעיה עם מישהו במשפחה?
הנהנתי.
— חמותי רוצה שאגיע אליה בזמן העבודה.
אירינה הסתכלה עליי.
— נטשה, אל תתני להם לנצל אותך. אם תתחילי פעם אחת, כל החיים תרוצי מטלפון אחד למשנהו.
המילים שלה נשארו איתי.
ובכל זאת, אחרי העבודה נסעתי לחמותי.
העובד מהשירותים החברתיים כבר עזב.
אנה פטרובנה ישבה בחדר חשוך וצפתה בטלוויזיה.
— אז הצלחת להשיג את מה שרצית? — היא שאלה במקום לברך אותי.
— עבדתי. לא יכולתי לצאת מוקדם יותר.
— כמובן שיכולת לעשות משהו. לודמילה גם עובדת, אבל לפחות היא מתקשרת אליי כל יום.
שוב שטפתי כלים.
שוב בישלתי.
שוב גיהצתי את בגדיה.
שוב ניקיתי.
והיא ישבה כל הזמן מול הטלוויזיה.
כשכבר לבשתי את המעיל כדי לצאת, היא קראה אחריי:
— תבואי מחר אחרי העבודה? אנחנו צריכות לנסוע לטפל בכמה מסמכים. את יכולה לקחת אותי?
— מחר אני לא יכולה. למישה יש יום חופשי. הוא יכול לקחת אותך.
— מישה לא ידע מה לעשות עם המסמכים שלי.
— הוא הבן שלך.
— אבל הוא גבר. הוא לא מבין בדברים כאלה.
נעצרתי בפתח.
— גם אני עייפה, אנה פטרובנה.
— ללודמילה יש ילדים.
באותו רגע משהו בתוכי נשבר סופית.
— גם לי יש חיים משלי — אמרתי בשקט. — אני לא יכולה להגיע לכאן כל יום. במיוחד כשאני יודעת שכל מה שיש לך יעבור ללודמילה.
אנה פטרובנה צמצמה את עיניה.
— אז עכשיו את מתחילה לספור הכול?
— אני לא סופרת כלום.
— בוודאי שאת סופרת. ידעתי שמתישהו זה יצא ממך.
— אני לא רוצה ממך כלום. אני פשוט לא רוצה לחיות כאילו אני חייבת לעשות בשבילך הכול, בזמן שאם פעם אחת אני לא יכולה להגיע, מיד אני נחשבת חסרת לב.
אנה פטרובנה הפנתה את ראשה.
— בכלל ביקשתי ממך לעזור לי?
המשפט הזה כאב.
כי הוא היה נכון.
ארבעה חודשים קודם לכן אני אמרתי למישה:
״בוא נלך אליה. קשה לה לבד. אני אעזור לה.״
חשבתי שזה יימשך כמה שבועות.
השבועות הפכו לחודשים.
העזרה הפכה לחובה.
והחובה הפכה לציפייה שאיש מעולם לא דיבר עליה, אבל כולם ראו בה דבר מובן מאליו.
יצאתי לחדר המדרגות.
בבית מישה חיכה לי עם ארוחת הערב.
— רבתן?
— אמרתי לה שמחר אני לא יכולה לקחת אותה לסידורים.
— נטשה, אני באמת לא יודע איך לטפל במסמכים שלה. מחר אני עובד עד שמונה.
— גם אני עובדת.
— אז תבקשי רשות ותצאי שעתיים מוקדם יותר.
הסתכלתי עליו.
— אתה חושב שזה כל כך פשוט?
מישה שתק.
— אני רק רוצה — אמרתי — שלא הכול תמיד ייפול עליי.
— ללודמילה יש שני ילדים.
— ולי יש בעל.
מישה לא ענה.
באותו ערב, בפעם הראשונה, אמרתי לעצמי:
אני לא יכולה יותר.
למחרת, בחמש וחצי, יצאתי משער המפעל.
הרגליים שלי הובילו אותי אוטומטית לתחנת האוטובוס שממנה נוסעים לבית של חמותי.
עצרתי.
הוצאתי את הטלפון.
התקשרתי למישה.
— היום אני לא נוסעת לאמא שלך.
— למה?
— כי אני לא רוצה.
— נטשה, אבל היא מחכה לך.
— שתמשיך לחכות. או שלודמילה תלך אליה.
ניתקתי.
וחזרתי הביתה.
בפעם הראשונה מזה זמן רב חזרתי הביתה בלי התחושה שמישהו מחכה ממני למשהו.
הכנתי תה.
ישבתי במטבח.
ופשוט הסתכלתי על הקיר.
כעבור שעה מישה התקשר.
— אמא התקשרה. היא אומרת שהיא רעבה, שהרצפה לא נקייה ושאת חסרת לב.
— ומה אמרת לה?
— אמרתי לה שהיה לך משהו לעשות.
— יכולת לנסוע אליה?
— אני עובד עד שמונה. מתי הייתי אמור לנסוע?
— בדיוק.
מישה שתק זמן רב.
— נטשה, גם אני לא יודע מה לעשות איתה. היא הייתה עושה לי את אותו הדבר מאז שהייתי ילד. קודם היא גורמת לי להרגיש אשם, ואז אני מתחיל לרחם עליה. התרגלתי לזה.
— ואני לא רוצה להתרגל.
— אני אדבר איתה.
— ו?
— אבל בבקשה, אל תשאירי אותה לגמרי לבד.
הנחתי את הטלפון.
יומיים לאחר מכן נסעתי שוב לאנה פטרובנה.
היא פתחה את הדלת.
— באת. כבר חשבתי ששכחת אותי לגמרי.
לא עניתי.
נכנסתי למטבח ושטפתי את הרצפה.
אנה פטרובנה ישבה והביטה בי.
— מישה אמר לי שנפגעת מהצוואה.
הזדקפתי.
— לא נפגעתי.
— אז למה את מתנהגת ככה?
— כי אני לא מבינה למה אני צריכה להגיע לכאן כל יום, בעוד שלודמילה לא מגיעה כי יש לה משפחה.
— לודמילה היא הבת שלי.
— ואני?
— את כלתי.
— כלומר אני משפחה כשאת צריכה עזרה, אבל אני כבר לא משפחה כשמדובר בירושה?
אנה פטרובנה הידקה את שפתיה.
— זו החלטה שלי.
— אני יודעת.
— אז?
— אז גם אני אקבל החלטה משלי.
הנחתי את המגב בצד.
— אני אעזור לך. אבל לא כל יום. ואני לא מוכנה שתכני אותי חסרת לב רק מפני שפעם אחת אני לא יכולה להגיע.
— ומה את רוצה?
— יומיים בשבוע אני אבוא. יום אחד מישה. יום אחד לודמילה. אם מישהו מאיתנו לא יכול להגיע, נתאם מראש.
אנה פטרובנה חייכה.
— לודמילה לא תוכל.
— אז שתעזור בדרך אחרת.
לקחתי את התיק.
— אני לא רוצה להשאיר אותך לבד. אבל אני גם לא רוצה שינצלו אותי.
חמותי הביטה בי זמן רב.
— תבואי בשבת?
— כן. בשבת אני לא עובדת.
— אז תבואי.
ויצאתי.
בשבת אכן חזרתי.
הפעם אנה פטרובנה קיבלה אותי אחרת לגמרי.
היא לא התלוננה.
לא שאלה למה איחרתי.
בישלנו יחד ואני ניקיתי את הבית.
כשהתכוננתי לצאת, היא אמרה בשקט:
— רק אל תעזבי אותי לגמרי.
הסתובבתי אליה.
— כבר התרגלתי אלייך.
הנהנתי.
בבית חיכה לי מישה.
— אז מה עם אמא?
— שום דבר מיוחד.
— לא רבתן?
— לא.
מישה שתק לרגע.
— את יודעת על מה חשבתי?
— על מה?
— אולי כדאי שנשכור מישהו שיעזור לה פעם בשבוע. ניקיון, קניות וכל הדברים האלה. כדי שהכול לא ייפול עלייך.
הופתעתי.
— ומי ישלם?
— גם לודמילה יכולה להשתתף.
זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שמישה באמת עומד לצדי.
כעבור כמה ימים גם לודמילה התקשרה אליי.
זו הייתה הפעם הראשונה מזה חודשים שהיא יצרה איתי קשר בעצמה.
— נטשה, שמעתי ששיניתם את לוח הזמנים.
— כן. אני כבר לא יכולה להגיע כל יום.
— אני מבינה. גם אני אנסה לעזור. הבת הקטנה שלי בגן עד שש, אבל אחר כך אני יכולה לעבור אצל אמא.
— בימי שלישי אני עובדת עד מאוחר מאוד. אז זה באמת יעזור לי.
לודמילה שתקה כמה שניות.
— סליחה, נטשה.
— על מה?
— על זה שעד עכשיו השארתי כל כך הרבה על הראש שלך. לא חשבתי כמה קשה זה בוודאי היה בשבילך.
חייכתי.
— לא הייתי צריכה התנצלות.
— אז מה היית צריכה?
— שמישהו סוף סוף ישים לב.
לודמילה שתקה.
— עכשיו שמתי לב — היא אמרה לבסוף.
אחרי השיחה הזאת משהו השתנה.
לא ביום אחד.
אבל הוא השתנה.
בימי שלישי ושבת אני הייתי נוסעת לאנה פטרובנה.
בימי חמישי לודמילה הייתה מגיעה.
ומישה, אחרי משמרות הלילה, בכל פעם שיכול היה, היה מבקר את אמו.
בהתחלה אנה פטרובנה התלוננה.
אחר כך היא התרגלָה.
יום אחד, כששתינו תה, היא אמרה פתאום:
— את יודעת, לודמילה הכינה לאחרונה מרק מצוין.
— באמת?
— לפי המתכון שלך.
חייכתי.
— אני שמחה.
— ומישה שטף את הרצפה.
— ו?
אנה פטרובנה חייכה.
— היא לא הייתה נקייה כמו כשהרצפה נשטפת על ידך.
שתינו פרצנו בצחוק.
אחר כך אנה פטרובנה הוציאה תיקייה מהמגירה.
— אני רוצה להראות לך משהו.
היא פתחה אותה.
— לפני כמה ימים הייתי אצל נוטריון. שיניתי את הצוואה.
קפאתי.
— אנה פטרובנה, לא עשיתי את כל זה בשביל זה…
— אני יודעת.
הדירה עדיין הייתה מיועדת ללודמילה.
— יש לה שני ילדים. הם צריכים את המקום הזה.
ואז היא הסתכלה עליי.
— אבל את בית הקיץ ואת המוסך אני משאירה למישה. אם תרצו, תחליטו בעצמכם מה לעשות איתם.
הרגשתי שעיניי מתמלאות דמעות.
אבל לא בגלל הירושה.
אלא משום שלראשונה הרגשתי שאנה פטרובנה כבר לא רואה בי אדם שחייב לשרת אותה.
היא ראתה בי בן אדם.
— תודה — אמרתי.
— אל תודה לי. וגם לא שיניתי את הצוואה כי עשית בשבילי יותר.
— אני לא רוצה שום דבר.
— אני יודעת.
היא השתתקה ואז הוסיפה בשקט:
— פשוט תבואי כשאת יכולה. ואם משהו קשה לך, תגידי לי. אני כבר זקנה, נטשה, אבל אני חושבת שאני עדיין מסוגלת להבין.
הנהנתי.
באותו ערב, בדרך הביתה, בפעם הראשונה לא הסתכלתי בשעון.
לא חישבתי כמה דקות נשארו עד שהאוטובוס יגיע.
לא חשבתי על כל המטלות שעוד מחכות לי בבית.
פשוט ישבתי ליד החלון והסתכלתי על אורות העיר.
במשך ארבעה חודשים חשבתי שלהיות שם בשביל מישהו פירושו לסבול הכול.
היום אני כבר יודעת שזה לא נכון.
לעזור למישהו לא אומר שאנחנו צריכים לאבד את עצמנו בדרך.
אהבה לא נולדת מתוך חובה.
ואדם שבאמת אוהב אותנו לא אמור לדרוש מאיתנו להוכיח בכל יום שאנחנו ראויים למקום שלנו במשפחה.
ואתם, מה הייתם עושים במקומי? האם הייתם ממשיכים לטפל בקרוב משפחה מבוגר, בידיעה שכל רכושו יעבור למישהו אחר? וכמה זמן הייתם מוכנים לסבול שיקראו לכם אנוכיים או חסרי לב רק משום שפעם אחת אמרתם «לא»?
