כשהבן שלי אמר לי: „אמא, אנחנו לוקחים אותך לבית הכפרי. תנוחי, האוויר הצח יעזור לך להתחזק“, באמת האמנתי לו.
עוד לא ידעתי שבמקום מחכים לי שני דליי צבע ירוק, שלושה מכחולים וגדר שככל הנראה כבר מזמן חלמה על חיים חדשים.
הבנתי את זה רק כשקלטתי אותה מתחת לסוכה.
אבל כבר היה מאוחר מדי.
מרצ’ין היה מתקשר אליי לעיתים רחוקות. בדרך כלל היה שולח הודעת SMS קצרה: „איך את מרגישה?“, „מה שלומך?“, ולפעמים „נבוא ביום ראשון“.
לכן, כשראיתי את המספר שלו על המסך ביום שלישי בערב, מיד הרגשתי אי־נחת.
— אמא, יש לנו סוף שבוע ארוך. אנחנו לוקחים אותך לבית הכפרי — הוא אמר במקום ברכה. — תנוחי. האוויר הצח יעזור לך להרגיש טוב יותר. אג’ניישקה אומרת שלאחרונה את נראית חיוורת.
חייכתי אל הטלפון.
אולי באמת הייתי זקוקה למנוחה.
הייתי בת שישים ושלוש וכבר שנתיים הייתי בפנסיה. במשך שלושים שנה עבדתי מאחורי הדלפק בחנות למכשירי כתיבה ברדום. כל חיי הייתי רגילה לעבודה, לאנשים ולריצה המתמדת.
ועכשיו?
הברכיים שלי כאבו, לפעמים גם הגב הציק לי, והטיולים היחידים שעשיתי לאחרונה היו מהבניין שלי עד לסופרמרקט ביידרונקה.
אז ארזתי את הדברים כאילו אני באמת יוצאת לחופשה.
ספר. קרם לילה. נעלי בית. סוודר קל לערב.
אפילו אפיתי עוגת שמרים עם פירורים מעל.
אחרי הכול, לא ראוי להגיע לבן שלי בידיים ריקות.
ביום שישי בבוקר מרצ’ין הגיע לקחת אותי.
אג’ניישקה ישבה מקדימה. אני ישבתי מאחור, בין מושב הבטיחות של זושה בת השלוש לבין תיק חוף ענק.
— יהיה נהדר, אמא — אמר מרצ’ין. — תראי, תנוחי.
בית הכפרי אכן נראה יפה.
סוכה חדשה, דשא שזה עתה כוסח, ערוגות עגבניות ושיחי פטל צעירים שנשתלו לאורך הגדר.
רק הגדר…
הגדר נראתה כאילו זכרה אפילו את ימי ילדותי.
לוחות העץ היו אפורים, סדוקים והצבע התקלף מהם בחתיכות גדולות.
ומתחת לסוכה עמדו שני דליי צבע ירוק ושלושה מכחולים.
הסתכלתי עליהם.
אחר כך על מרצ’ין.
— אבא השאיר אותם — הוא אמר באדישות. — הוא רצה לצבוע, אבל לא הספיק.
„אבא“, כלומר זדז’יסלב — בעלי לשעבר, שלפני שנתיים העביר את הבית הכפרי למרצ’ין, ומאז היה מגיע לשם פעם בכמה חודשים כדי לבדוק אם העגבניות עדיין בחיים.
— אז נצבע ביחד — אמרתי.
מרצ’ין הנהן.
— בטח.
אג’ניישקה הסתכלה על השמיים.
— אבל היום השמש ממש חזקה. זושה צריכה צל.
עשרים דקות לאחר מכן, שלושתם כבר היו ליד המכונית.
שמיכה.
סל פיקניק.
פלמינגו מתנפח.
קרם הגנה.
האגם.
— אמא, תנוחי. מחר נטפל בגדר ביחד — זרק מרצ’ין כשסגר את השער.
נופפתי להם לשלום.
התיישבתי בסוכה.
הכנתי לעצמי תה.
פתחתי את הספר.
קראתי שני עמודים.
הגדר הסתכלה עליי.
בשעה שתים־עשרה קמתי.
לקחתי מכחול.
„אני אצבע רק חתיכה קטנה“, חשבתי.
רק חתיכה קטנה.
צבעתי עד ארבע אחר הצהריים.
השמש קפחה ללא רחמים. הצבע נדבק לאצבעותיי, הזיעה זלגה במורד גבי, וכל חצי שעה הגב הזכיר לי שאני כבר לא בת עשרים.
כשמרצ’ין חזר מהאגם, פניו היו שזופים והוא הדיף ריח של קרם הגנה.
הוא הסתכל על הגדר.
אחר כך עליי.
— אמא… למה עשית את זה? הרי היית אמורה לנוח!
— נחתי, בן שלי — עניתי. — פשוט קצת השתעממתי.
הוא צחק.
סתם כך.
כאילו זו הייתה אנקדוטה מצחיקה.
בערב הכנתי מרק עוף מהתרנגולת שמצאתי במקרר. אג’ניישקה ערכה את השולחן, ועל כך אני חייבת להודות לה — היא עזרה.
מרצ’ין סיפר על התוכניות שלו.
מנגל חדש.
תאורה טובה יותר.
פטל.
אולי אפילו מרפסת קטנה ליד הסוכה.
אף אחד לא אמר:
„אמא, תודה על הגדר“.
בשבת בבוקר המצב היה בדיוק אותו הדבר.
הם — באגם.
זושה עם כובע.
אג’ניישקה עם סל הפיקניק.
מרצ’ין עם מגבת על הכתף.
ואני?
מכחול.
הקיר השלישי.
ואחר כך הרביעי.
הברכיים שלי התחילו להתנפח, הידיים כאבו לי מהחזקת המכחול, אבל כמות הצבע בדליים הלכה ופחתה.
הם חזרו בזמן ארוחת הצהריים.
אכלו שניצלים שהכנתי בבוקר.
אחר כך הלכו לנמנם.
ואני התיישבתי בסוכה.
ואז נזכרתי באמא שלי.
אמא שלי הייתה עושה בדיוק את אותו הדבר.
היא הייתה מגיעה אלינו „לנוח“, וכעבור כמה שעות הייתה מקרצפת את המטבח, מכבסת את הווילונות, תופרת כפתורים ומגהצת כל דבר שמצאה.
כשהייתי צעירה, חשבתי שהיא פשוט אוהבת להיות עסוקה.
שאדם מבוגר לא יכול לשבת בלי לעשות כלום.
רק אז, עם מכחול ביד אחת וכדור נגד כאבים ביד השנייה, הבנתי משהו שבעבר לא הצלחתי לראות.
אמא שלי לא עשתה את זה כי היא אהבה את זה.
היא עשתה את זה כי היא לא ידעה להגיד „לא“.
ואני מעולם לא ידעתי לשאול:
„אמא, אולי את עייפה?“
ביום ראשון התעוררתי לפני כולם.
הכול כאב לי.
הגב.
הברכיים.
פרקי הידיים.
בקושי הצלחתי ליישר את האצבעות.
נשאר רק החלק האחרון — כמה לוחות בצד שפונה לכביש.
ישבתי לרגע.
ואז שוב לקחתי את המכחול.
צבעתי לאט.
סנטימטר אחר סנטימטר.
כמו שסבתא שלי הייתה צובעת פעם ביצי פסחא.
כשסיימתי, התרחקתי כמה צעדים.
הגדר הייתה אחידה.
ירוקה.
באמת יפה.
התיישבתי על הדשא ובמשך כמה רגעים פשוט הסתכלתי עליה.
בעשר יצא מרצ’ין.
ביד אחת החזיק כוס קפה.
הוא הסתכל על הגדר ופניו אורו.
— וואו, אמא! סיימת! היא נראית נהדר!
הוא באמת התלהב.
הוא נראה כמו ילד שקיבל ציון מצוין על שיעורי בית שהוא עצמו לא עשה.
— את רואה? אמרתי לך שהאוויר הצח יעשה לך טוב. מיד יש לך צבע טוב יותר!
הסתכלתי על הידיים שלי.
הן היו כולן ירוקות.
העור היה סדוק.
על האצבעות היו סימנים מהאחיזה במכחול.
— כן — אמרתי בשקט. — צבע בהחלט יש לי.
מרצ’ין צחק.
אני לא.
— מרצ’ין.
— מה?
— בפעם הבאה, אם תצטרך מישהו שיצבע את הגדר, פשוט תגיד לי.
הוא קימט את מצחו.
— אבל על מה את מדברת?
— אתה לא צריך לקרוא לעבודה „מנוחה“.
במשך רגע הוא הביט בי בלי לומר דבר.
— אמא, הרי לא ביקשתי ממך כלום. את התחלת לבד.
ואז הבנתי מה היה הכי כואב בכל הסיפור הזה.
הוא באמת חשב כך.
הוא באמת האמין שדליי הצבע שעמדו מתחת לסוכה היו שם במקרה.
שאני בעצמי לקחתי את המכחול.
שאישה מעל גיל שישים יכולה להגיע לסוף שבוע, לעבוד במשך שלושה ימים, לבשל, לנקות ולצבוע גדר…
…ולעשות את כל זה מרצונה החופשי.
כי הרי „אמא אוהבת להרגיש שצריכים אותה“.
בדרך חזרה, זושה ישנה.
אג’ניישקה הסתכלה בטלפון שלה.
מרצ’ין דיבר על התוכניות לסתיו.
— בספטמבר צריך גם למרוח לכה על הסוכה — הוא אמר. — תבואי, אמא? היה לך טוב כאן.
לא עניתי.
הסתכלתי דרך החלון על השדות שנעלמו מאחורינו.
חשבתי על אמא.
על האופן שבו הייתה חוזרת הביתה אחרי כל אחד מה„מנוחות“ שלה אצלנו.
עם גב כואב.
עייפה.
אבל תמיד עם חיוך.
אמא שלי נפטרה לפני שלוש שנים.
ופתאום הבנתי שמעולם לא הודיתי לה.
לא על הווילונות.
לא על הכפתורים.
לא על המטבח הנקי.
אלא על כך שכל חייה עשתה עבורנו יותר ממה שהיה לה כוח לעשות.
מעולם גם לא שאלתי אותה:
„אמא, משהו כואב לך?“
כשמרצ’ין עצר את המכונית ליד הבניין שלי, הוא יצא והוציא את התיק שלי מתא המטען.
הוא נישק אותי על הלחי.
— תודה, אמא. את נראית נהדר.
חייכתי.
— גם אתה, בן שלי.
נכנסתי לדירה.
סגרתי את הדלת.
הנחתי את התיק.
ניגשתי לשירותים ופתחתי את הברז.
התחלתי לשטוף את הצבע מהידיים.
הסבון לא עזר.
הצבע הירוק חדר עמוק מתחת לציפורניים, לתוך קווי כף היד, לכל קמט.
גם השמפו לא עזר.
שפשפתי את הידיים חזק יותר ויותר.
ואז חשבתי על אמא.
על הידיים שלה.
על כל הפעמים שבהן חזרה הביתה עם סימנים דומים שהותירה שגרת החיים שלנו.
ולראשונה בחיי הבנתי שיש סימנים שלא נעלמים מיד.
לא מפני שקשה לשטוף אותם.
אלא מפני שבמשך שנים איש לא ניסה לשים לב אליהם.
