מהראשון באוגוסט ועד השישה־עשר את תגור אצל אמא שלך. דמיטרי ונטליה יגורו כאן עם אליושה, — אמר מקסים בטון ענייני, כאילו מדובר בהחלטה שכבר התקבלה מזמן. — הם צריכים מקום להעביר בו את השבועיים האלה.
אירינה נעצרה בפתח החדר הקטן. על השידה כבר עמד מסך המחשב שלה, החוטים היו מגולגלים ומסודרים, ושולחן העבודה, שעליו עבדה מדי יום, הוזז אל הקיר.
היא הביטה בבעלה כמה שניות לפני שהצליחה להבין מה בדיוק הוא אומר לה.
— סליחה… איפה אני אמורה להיות?
— אצל אמא שלך. רק לשבועיים. מה הבעיה?
— הבעיה היא שזו הדירה שלי.
אירינה ניסתה לדבר בשקט, אבל בתוך תוכה משהו כבר התחיל לבעור.
הדירה הזאת הייתה שלה עוד הרבה לפני שהכירה את מקסים. היא קנתה אותה בכספה, חתמה על המשכנתה לבדה ושילמה עליה במשך שנים. אחרי החתונה מקסים עבר לגור איתה, ומעולם לא הייתה ביניהם מחלוקת על כך שהדירה היא רכושה.
והחדר הקטן?
זה היה חדר העבודה שלה.
אירינה עבדה מהבית כמה ימים בשבוע. היא הכינה הצעות מחיר, חישובים ודוחות, והציוד שלה היה מסודר שם בדיוק כפי שהייתה צריכה.
— דמיטרי, נטלי ואליושה שלושה אנשים, — הסביר מקסים. — אצל אמא שלך יש רק חדר אחד. איך הם אמורים להסתדר שם? אצלנו יש שני חדרי שינה. את יכולה להיות אצל אמא שלך, ואני אשאר כאן. לי גם ככה הרבה יותר נוח לעבוד מהבית.
אירינה בהתה בו.
— ומתי בדיוק החלטת שאני עוברת לאמא שלי?
— כבר החלטנו.
— מי זה “אנחנו”?
מקסים נאנח.
— אירינה, אל תתחילי עכשיו. הכול כבר סגור. נדבר על זה מחר.
וזה בדיוק מה שהכעיס אותה יותר מכל.
מקסים תמיד עשה את זה.
הוא היה מקבל החלטה שנוגעת לשניהם, מסדר את הכול מול בני המשפחה שלו, ורק אחר כך מודיע לה. במשך השנים אירינה הייתה מתפשרת, משנה תוכניות ומוותרת רק כדי להימנע ממריבות.
כנראה שמקסים התרגל לכך.
אבל הפעם הוא טעה.
—
ב־31 ביולי הגיעו דמיטרי ונטליה. אליושה נשאר אצל סבתו.
נטליה נכנסה לדירה ומיד התחילה לדבר על הדברים שהם צריכים לשבועיים הקרובים.
— אנחנו נביא את הבגדים, כמה צעצועים של אליושה, מצעים…
אירינה קטעה אותה.
— רגע. מה מקסים סיפר לכם עליי?
דמיטרי הביט בה בפליאה.
— מה זאת אומרת?
— הוא אמר לכם שאני עוברת לאמא שלי?
— כן, — השיב דמיטרי. — הוא אמר שאת הצעת בעצמך להישאר אצלה ושכבר הסכמת.
אירינה הסתכלה על מקסים.
— אני אמרתי את זה?
— טוב, אולי לא בדיוק במילים האלה…
דמיטרי הרים גבה.
— מקסים, אתה אמרת לי במפורש שאירינה הסכימה. אפילו אמרתי לך שלא נעים לי להעביר מישהו מהבית שלו בגללנו. אמרת שהכול בסדר ושדיברתם על זה.
נטליה הסתכלה פעם על אירינה ופעם על מקסים.
— רגע… אתם בכלל דיברתם על זה?
— לא, — אמרה אירינה.
מקסים ניסה להחליק את העניין.
— באמת, למה לעשות מזה סיפור? אלה רק שבועיים.
אבל דמיטרי כבר הבין.
— אז היא לא ידעה שאנחנו אמורים לעבור לכאן?
אירינה הנידה בראשה.
דמיטרי נשען לאחור.
— אז למה ביטלתי את הדירה שמצאתי?
אירינה הרגישה איך הכול מתחבר.
מקסים לא חשב שהיא הסכימה.
הוא פשוט לא רצה לתת לה הזדמנות להגיד “לא”.
— אתם לא תעברו לכאן, — אמרה אירינה בשקט.
מקסים מיד התערב.
— ומה עם אליושה?
— אליושה לא קשור לזה. הוא ילד, והוא לא צריך לשמש סיבה ללחוץ עליי להסכים למשהו שלא הסכמתי לו.
דמיטרי הסתכל על אחיו.
— מספיק, מקסים. היא לא ידעה.
אחרי כמה דקות דמיטרי ונטליה החליטו לחפש שוב דירה זמנית.
הם יצאו מהדירה, ומקסים נשאר עומד באמצע הסלון.
— רק רציתי לעזור לאחי, — אמר.
— לעזור לו זה דבר אחד. להחליט בשמי זה דבר אחר.
— עכשיו אני נראה כאילו שיקרתי לו.
— כי אמרת לו שהסכמתי. השמטת רק פרט אחד קטן: שלא שאלת אותי בכלל.
—
בערב מצאו דמיטרי ונטליה דירה קטנה שהייתה פנויה עד 16 באוגוסט. היא הייתה יקרה יותר מהאפשרות הקודמת.
— אני אשלם את ההפרש מהחסכונות שלי, — אמר מקסים.
— בסדר, — השיבה אירינה וחזרה לעבוד.
ב־1 באוגוסט מקסים עזר לאחיו להעביר את הדברים.
אירינה, מצדה, החזירה את חדר העבודה למצבו הקודם. היא החזירה את השולחן למקום, חיברה את המסך, סידרה את הכבלים והניחה מחדש את כל הניירות.
רק אז היא הצליחה לסיים את החישוב שתכננה להשלים כבר ב־30 ביולי.
המעבר שמעולם לא היה אמור לקרות עדיין עלה לה ביום עבודה שלם.
בערב חזר מקסים.
— הם הסתדרו, — אמר. — אבל דמיטרי כמעט לא מדבר איתי.
אירינה הרימה אליו את מבטה.
— ברור שהוא כועס. הוא בנה את התוכניות שלו על סמך שיחה שלא התקיימה.
מקסים שתק.
— אתה דיברת עם דמיטרי על הנוחות שלו, — המשיכה אירינה. — אחר כך החלטת לבד מה נוח לך. ואז פשוט החלטת שגם אני צריכה לשאת את אי־הנוחות.
— אז מה את רוצה שאעשה?
— תעזור לאחיך. בכסף, בהובלה, בזמן, במה שאתה רוצה. אבל אל תוותר על הבית שלי ועל מקום העבודה שלי בלי לשאול אותי.
מקסים הנהן.
— בסדר.
— אני צריכה שזה לא יקרה שוב.
—
ב־16 באוגוסט דמיטרי ונטליה עברו לדירה החדשה.
למחרת דמיטרי שלח לאירינה הודעה.
הוא ביקש לקחת כמה דברים שנשארו אצל מקסים, וגם את המטען של המקדחה. הוא שאל אם הוא, נטלי ואליושה יכולים לקפוץ לכמה דקות.
מקסים לא התערב.
דמיטרי תיאם הכול ישירות עם אירינה. הם החליפו את הדברים, בדקו שלא נשאר דבר ושאלו אם הכול בסדר.
נטליה כבר לא דיברה על חדרים.
מקסים כבר לא דיבר בשם אשתו.
ואירינה חזרה לעבוד.
המסך עמד בדיוק במקום שבו היא השאירה אותו.
הניירות היו מסודרים.
השולחן היה שלה.
והחדר הקטן חזר להיות מה שהיה מלכתחילה — לא חדר אורחים, לא מקום זמני למשפחה של מישהו אחר, ולא משהו שאפשר להקצות לאחרים בלי לשאול.
פשוט החדר שלה.
והפעם, אף אחד לא הזיז בו דבר בלי לקבל ממנה רשות.
